רשב"א על בבא קמא פ״ב

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב"א על בבא קמא פ״א ע״ב רשב"א על בבא קמא פ״ג ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, נִלְאוּ, עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִיקְּנוּ לָהֶם שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי, וּמַפְסִיקִין שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי, וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין עֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה.

2 סנהדרין פתח ↗

שׁוֹפְטִים לְכׇל עִיר וָעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁפְטִים לִשְׁעָרֶיךָ״. שׁוֹטְרִים לְכׇל עִיר וָעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁטְרִים לִשְׁעָרֶיךָ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מְמוּנֶּה עַל כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּתֶּן לְךָ״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ״ – מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ.

2 כתובות פתח ↗

זִימְנִין דְּלָא אֲנִיס וְסָבְרָה דַּאֲנִיס, וּמִיעַגְּנָא וְיָתְבָה. וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת — דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶיהֱוֵי גִּיטָּא, זִימְנִין דַּאֲנִיס וְאָמְרָה לָא אֲנִיס, וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא לֶהֱוֵי גֵּט, וּמִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת שָׁרִינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא?! אִין, כׇּל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֵׁי מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח קַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא. קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רָבָא, וְכֵן לְעִנְיַן גִּיטִּין. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא יֵשׁ אוֹנֶס בְּגִיטִּין. מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ גֵּט. מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט, הָא חָלָה — הֲרֵי זֶה גֵּט! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט, וְהִיא גּוּפַהּ קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ. תָּא שְׁמַע: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט. מַאי לָאו, הוּא הַדִּין לְחָלָה! לָא, מֵת דַּוְקָא, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם. תָּא שְׁמַע מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לֶיהֱוֵי גִּיטָּא״, אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא, וַאֲמַר לְהוּ: ״חֲזוֹ דַּאֲתַאי! חֲזוֹ דַּאֲתַאי!״ וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מַתְיָא! אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ — שָׁאנֵי, דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי, אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִתַּקָּנַת עֶזְרָא וְאֵילָךְ, שֶׁאֵין בָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא, שֶׁבָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין בְּכׇל יוֹם — אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם. קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא? מַאי דַהֲוָה הֲוָה! הָכִי קָאָמַר: אִי אִיכָּא בָּתֵּי דִינִין דִּקְבוּעִין הָאִידָּנָא כְּקוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא — אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם. הָא בָּעִינַן שָׁקְדוּ! דִּטְרִיחַ לֵיהּ.

3 בבא קמא פתח ↗

וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת – דְּאוֹרָיְיתָא הִיא!

4 בבא קמא פתח ↗

וְתִיקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין – דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא לִתְרוּמָה וְקָדָשִׁים; אֲתָא הוּא, תִּיקֵּן אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה.

5 כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

לט וכן בקודש חזיתיה לה' בארות המים דקט"ו ע"ב שהעלה להחמיר בזה כד' מהר"ם די בוטון דאף בנזדמן לו לא ימכור ביותר מכדי דמיהן. ע"ש. וכ"ה דעת ה' שמו יוסף סי' קצד. ע"ש. וכיו"ב כ' הפרי תואר סוף סק"ב שצריך למכרם תיכף ומיד "במה שישוו בזבינא חריפא" אבל לא ימכרם באופן שישתכר בהם. כללא דמילתא כל דשהי להרויח אסור. וע' באו"ח שהביא הב"י. ע"כ. אלא דמשמע שאם מוכרם מיד. והאלקים אנה לידו קונה בריוח רשאי למכור. כיון שאינו שוהה משום כך. וכ"נ מלשון הש"ך ס"ק יא ושאר אחרונים המובאים לעיל ס"ק לג שלא אסרו אלא "להשהותן" כדי להשתכר בהם. הא בלא שהייה שפיר דמי. וכן דייק הזב"צ ס"ק כו. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דהש"ך סק"ג ס"ל להתיר לקנות ד' טמאים לפועליו נכרים. אין להוכיח מזה דאף בנזדמנו לו בהיתר אסור להרויח מהם. ועפ"ד האו"ח בשם הירוש' הנ"ל. די"ל דמיירי בעבר ולקח לגדלן ולהאכילן לפועליו. וכמ"ש הפר"ח סק"ג. ואף הוא סובר דמותר לקנות להאכיל לפועליו. ומוקי להירוש' בעבר ולקח דרך איסור. ע"ש ודלא כה' מסגרת השלחן שדייק מהש"ך לאסור. וכ"ש לתי' הב' של הפר"ח דאף דהירוש' אוסר י"ל דלא קי"ל כהירוש' בהא. ואף ה' מסגרת השלחן מסיק להתיר כהפר"ח. והנה אף למהר"ם די בוטון וסיעתו לא אסרו אלא להרויח. אבל בכדי דמיהן מותר. וזה שלא כמ"ש הראשונים הנ"ל האשכול והאו"ז לאסור למכור אותם בכלל והצריכו להשליכן לכלבים. ונראה דהתוס' פסחים כג: והרשב"א בב"ק פב: ותוס' ר' פרץ שם חולקים ומתירים. וכמשמעות הברייתא ב"ק פ.. שדוחק לחלק בין נזדמנו לו בירושה. ובין נזדמנו בדרך היתר אחרת. וי"ל. גם בס' מאורי אור קן טהור. דמ"ט ע"ב כ' דבנזדמנו לו מותר להשהותן לפחות ל' יום למכרן ביוקר. וכן בשו"ת די השב סי' ה ס"ל להיתרא למכור ולהרויח כשבאו לידו ד' היתר. וכשבאה לידו דרך איסור מותר למכרם בדמיהם. וע"ש. וכ"כ בשו"ת ידי דוד קראסו ס"ס עה. ע"ש. וע"ע שו"ת לבושי מרדכי מה"ת חיו"ד סי' נב שג"כ נראה להקל. וע' בשו"ת מהר"י אשכנזי סי' לט דפ"ג ע"ג מ"ש בזה. וע' בשו"ת בית דוד אשכנזי סי' קמב שכן הסכים בפשיטות שבעבר ולקח אין לאסור למכרו בכדי דמיו. ותמה על הגאון מהר"ם אריק שכ' שאין דבר זה מבואר בשום מקום. ול"ז מתשו' הרמ"ע והפר"ח ושי למורא. שאין לאסור בזה. הובא בדברינו לעיל ס"ק כג. ע"ש. וגם הוא ל"ז מד' האו"ז והאשכול וש"א הנ"ל. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת ס"ס ד. ונראה דהמיקל בזה כשבאו בהיתר לידו למכרם אפי' ביותר מכדי דמיהם. יש לו ע"מ שיסמוך. ובפרט שכן המנהג וכמ"ש הכנה"ג וחסל"א וזב"צ. וע' לעיל ס"ק כג.

1 כדי שלא ילכו שלשה ימים בלא תורה. ואם תאמר מאי שנא שתקנו שני וחמישי יתקנו שלישי וחמישי. י"ל משום שאמרו במדרש עי' תוס' בגליון דבלוחות שניות עלה משה רבינו בחמישי וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפיכך נהגו להתתענות שני וחמישי שהוא עת רצון וסליחה.

2 ודנין בשני ובחמישי. ואיכא למידק, קודם תקנת עזרא היו בתי דינין קבועין בכל יום וכמו שאמרו בריש פרק קמא דכתובות ג, א, וכי בא עזרא למעט. ובתוספות תרצו דמעיקרא לא הוו בתי דינין קבועין בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן שני וחמישי בכל עיר ועיר ושמא תיקן אף בחוץ לארץ. ואי נמי דבר תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר סנהדרין טז, ב אבל לא היו קובעין מקום בכל מקום ומקום בכל יום אלא לעתים והוא תיקן שיהיו יושבין ודנין בשני ובחמישי בכל מקום ומקום משום הנכנסין מן הכפרים לקריאת התורה.

3 ושתהא אשה חופפת וטובלת. כתבתיה בפרק בתרא דנדה סו, ב.

4 ותיקן טבילה לבעלי קריין. והאידנא נהוג כרבי יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ואם תאמר היאך בטל רבי יהודה מה שתיקן עזרא ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין מגילה ג, א. וי"ל דשמא סבור דמעולם לא תיקן עזרא בכך. אי נמי שהתנה עזרא שהרוצה לבטל יבטל וכדאמר בריש פרק קמא דמועד קטן ג, ב שמותר לבטל.

5 לא יגדל יהודים אדם חזירים. ואם תאמר תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כדתנן במסכת שבועות שביעית פ"ז מ"ג אין עושין סחורות בנבלות וטרפות, ובפרק כל שעה פסחים כג, א אמרינן ציידי חיה ועוף יהודים אסור לצוד חיה ועופות הטמאים אלא אם נזדמנו להם מותר, ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהו. וי"ל דהכא אפילו נזדמנו לו שנפלו לו בירושה קאמר דאסור לגדלם וכדתניא לעיל בבא קמא פ, א מי שנפלו לו כלבים וחזירין בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר הוא על יד על יד.

6 ירושלמי: כתיב טמאים הם לכם וכתיב טמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דברי תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. הרי חמור למלאכתו הוא גדל הרי גמל למלאכתו הוא גדל.

2 בבא קמא פתח ↗

וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – דִּשְׁכִיחִי, דְּאָתוּ לְמִקְרֵא בְּסִיפְרָא.

3 נדה פתח ↗

לָא תִּחוֹף לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בַּחוֹל; בְּנֶתֶר מִשּׁוּם דְּמִקְּטָף, וּבַחוֹל מִשּׁוּם דִּמְסָרֵיךְ. וְאָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִשָּׁה לֹא תִּחוֹף אֶלָּא בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא בְּצוֹנֵן, וַאֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה. צוֹנֵן מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָרִירֵי וּמְשָׁרוּ מַזְּיָיא. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּית קַמְטֵיהּ בְּמַיִם. מֵיתִיבִי: בֵּית הַקְּמָטִים וּבֵית הַסְּתָרִים אֵינָן צְרִיכִין לְבִיאַת מַיִם! נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לְבִיאַת מַיִם בָּעֵינַן, כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה — אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְשֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה — בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה, וְנִמְצָא לָהּ עֶצֶם חוֹצֵץ בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת. וְאָמַר רָבָא: טָבְלָה וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ — אִם סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה — אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ לַחֲפִיפָה טְבִילָה, לְמִיחַף בִּימָמָא וּלְמִטְבָּל בְּלֵילְיָא. אָמַר רָבָא: אִשָּׁה לֹא תַּעֲמוֹד עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס וְתִטְבּוֹל. סָבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר: טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם גְּזֵירַת מֶרְחֲצָאוֹת, הָא עַל גַּבֵּי סִילְתָּא — שַׁפִּיר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּבָעֵית, סִילְתָּא נָמֵי בְּעֵיתָא. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: אִשָּׁה לֹא תִּטְבּוֹל

4 מועד קטן פתח ↗

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל הַתּוֹסֶפֶת. וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי תַּלְמוּדָא וּמַאי תּוֹסֶפֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: חֲרִישָׁה. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל חֲרִישָׁה דְּאָתְיָא מִכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, וְנָסֵיב לֵיהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא. דְּאִם כֵּן, כׇּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי? וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יָמִים שֶׁהוֹסִיפוּ חֲכָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל תּוֹסֶפֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאָתְיָא ״מִבֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן. מַאי יָמִים שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּדִתְנַן: עַד מָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה אִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁיָּפֶה לַפְּרִי — וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ. וְעַד מָתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? מִשֶּׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, וְכׇל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִיטַּע מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם כֵּן נָתְנָה תּוֹרָה שִׁיעוּר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ. אֶלָּא: בִּשְׂדֵה הַלָּבָן — עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן — עַד הָעֲצֶרֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הַפֶּסַח. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְּרָקִים הַלָּלוּ, וּבִטְּלוּם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ הֵיכִי מָצוּ מְבַטְּלִי תַּקַּנְתָּא דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? וְהָא תְּנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן! ״אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא״. אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר, כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל — יָבוֹא וִיבַטֵּל. דִּידְהוּ הִיא? הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא! דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כִּי גְּמִירִי הִלְכְתָא, שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַאֲתוֹ הָנֵי תַּקּוּן מִפֶּסַח וּמֵעֲצֶרֶת, וְאַתְנוֹ בְּדִידְהוּ: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל יָבוֹא וִיבַטֵּל. וְהָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ? קְרָאֵי נִינְהוּ, דִּתְנַן: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית

« רשב"א על בבא קמא פ״א ע״ב רשב"א על בבא קמא פ״ג ע״א »