רשב"א על בבא קמא פ״ו

1 לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור. ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה בעצבים באצבעין _ ש"מ שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.

2 דמי שבתו שבכל יום ויום. פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה עי' ב"מ לא, ב שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש שם עוד עיין שם ע, א יהיב ליה כוליה.

3 הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב. כלומר כשומר קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.

4 כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין. פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.

5 עד שיתכוין לו. ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.

6 אמר מר ערום חייב ערום בר בושת הוא. פירש רש"י ז"ל כיון שאינו מקפיד לילך ערום בשוק בפני כל אדם מי הוי בר בושת. והקשו עליו בתוספות אם כן אמאי שביק מתניתין ואקשינן אברייתא ליקשי אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב. ופירשו הם דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא והיינו מתניתין, אבל ברייתא קשיא לן דמדקתני ביישו ערום ולא קתני המבייש את הערום כדקתני במתניתין משמע דלא ביישו כשהוא ערום קאמר אלא ביישו בערמימותו כלומר ביישו דרך הפשטו וסלוק בגדיו כשהוא מערים עצמו ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערים גם כן בר בושת הוא והלא מסייעו במה שהוא עושה, וכן ביישו בערמימותו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא רוצה לעשות, ואוקמה שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך, וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא אגב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. זו שיטה נראית לי מן התוספות.

7 והא דבעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא אפשיטא. ויש תימה, למה לא פשטיה מדרב ששת דאמרה בהדיא ומדפרכינן בריש פרק אלו הן הנחנקין סנהדרין פה, א והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ויש שדוחקין מחמת קושיא זו ואין גורסין שם ומת אלא ביישו ישן חייב. ואין ממש בדבריהם כלל, דהא לא איצטרכינן ליה לרב ששת דמתניתין היא דקתני הכא בפירוש המבייש את הישן חייב. ורבינו תם ז"ל גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב, ופירש הוא ז"ל דאיוצא ליהרג קאמר. ואין צריך לכל זה, דאפשר דהכא לא בעי למפשט' מדברי אמורא אלא ממתניתין או ממתניתא. ויש לנו כיוצא בזו בנדרים בריש פרק אין בין המודר נדרים לה, ב דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחא דידן אינון ולא אפשטי' התם, דאף על גב דהוי יכול למפשטיה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקידושין כג, ב הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו עבדי.

8 גמר עיניך עיניך מעדים זוממין כו'. ואם תאמר אם כן אפילו פסולין וקרובין לא יהא להם בשת דגמרינן מעדים זוממין, ואם תאמר אשה תוכיח שישנה בבשת כדכתיב והחזיקה במבושיו אם כן סומין נמי לא אתי. וי"ל דאין לפטור גזלנין שאם כן חוטא ונשכר. וקרובים נמי בני עדות נינהו בעלמא. ועבד שהוא חייב בנזקין כדתנן פז, א נשתחרר העבד חייב לשלם איכא למימר חייב בארבע דברים ופטור מן הבשת. ועוד י"ל דלא יליף גזירה שוה מעדים זוממין אלא במה שתלוי בראיית עדים זוממין ולא ילפינן מינייהו אלא סומא.