רשב״א על בבא בתרא צ״ח

1 לא שנו אלא בקנקנים דלוקח. כלומר, ומשום עירוי. ואוקימנא אפילו אמר לו למקפה, דאמר ליה קנקניך גרמו. אבל בקנקנים דמוכר חייב, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר ליה למקפה. ופירש ר"ש ז"ל, משום דכל דהחמיץ עכשיו איתגלי דמעיקרא רעותא הוה ביה, והשתא הוא דמבחר נפשיה, וכאותה שאמרו בשילהי איזהו נשך ב"מ עג, ב מעיקרא אי דחמרא חמרא אי דחלא חלא הוא ובטבת הוא דמבחר נפשיה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק המקבל בבא מציעא קו, ב ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בארבעה בעשר דני חמרא, תקיף ההוא חמרא, סבר רב כהנא למימר היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה, אמר ליה רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה הכא עבדא ארעא שליחותיה, ומודה רב אשי בעינבי דרום דכשלקתה נותן לו מתוכה דמי, דאלמא כל דלא איקרום ענבי לא תליא בדמעיקרא אלא בהפסד דהגיעו לאחר מכאן. י"ל כל דלא איקרום ענבי ודאי לא מחמתן אחמיץ חמרא, ועבדא ארעא שליחותיה, אבל משעת דריכה הוא דמטי ליה פסידא. ולדידי קשיא לי, דאדרבא מההיא דפרק איזהו נשך משמע דכל דהוי חלא מעיקרא בטבת הוא דמבחר נפשיה, וכל מאן דלא מבחר בטבת איגלי דחמרא הוא מעיקרא והפסד הוא דמטי ליה לבתר כן, ואילו במתניתין לא פליגי בין קונה קודם טבת לקונה לאחר כן. אלא מסתברא, דכל דאמר ליה למקפה מקבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה כשיעור הראוי להסתפק ממנו למקפה, וכענין שאמרו במבושל ובמיושן ולהוליכו לפרוואתא דביל שפט.

2 וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי ל לשהוייה לא צריכא דאמר ליה למקפה. ודוקא בשהחמיץ לאחר שלשה, הא תוך שלשה, אף על גב דלא אמר ליה למקפה, הרי הוא ברשות מוכר, וכמו שכתבתי למעלה, דבהא לא פליג שמואל עליה דרב אלא אם כן טלטלו ונדנו על כתפי הכתפים, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה. וכי אפשר לומר לו לא איבעי לך לשהוייה כלל, וכי על דעת לשתותו שם לשעתו קנאו. על כן נראה לי דלאו בשהחמיץ מיד קאמר, אלא לאחר זמן, שהיה לו לשתותו, ואם אמר לו לשתותו מעט מעט לעצמו, הרי זה כאומר לו למקפה וכחנוני דקונה למכור על יד על יד בחנותו.

3 האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנואה. פירש ר"ש ז"ל, דשליחא בעלמא שוייה. ואינו מחוור, דמאן דמזבין קאמר, ואם איתא לימא האי מאן דמקבל. לפיכך נראה דמזבין ממש קאמר, ואפילו הכי לא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא למזבן ליה בחנותו ביומי דשוקא בעי ליה, וכמתנה בהדיא בהכין הוא. וכבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל, דדוקא בנושאו במוט, אבל על ידי כתפים לא, דאכתפא דכתפין שואר.

4 האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דביל שפט וזל דינא הוא דמקבלה מיניה. כך הגירסא בספרים שלנו. ולפי גרסא זו נראה, דדוקא במקבל לעסק, דאף על גב דפלגא מלוה ופלגא פקדון, כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה לפרוואתא דביל שפט וזל קודם לכן, מחזירה לו, שלא על דעת כן קבלה. אלא דבהחמיצה פליגי לישני, וללישנא קמא החמיצה לא, דכל שהחמיצה מזליה גרים ופסידא מחמתיה מטייה וחייב. אבל בלוקח יין או סחורה אחרת על דעת להוליכה למקום אחר אינו יכול לחזור בו. וכן הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ש ז"ל. אלא שפירש הוא ז"ל, שבעל היין התנה שלא ימכרנו כאן אלא בפרוואתא דביל שפט, וכיון שכן דינא הוא דמקבל בעל היין הפסד הזול, הואיל ואפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למוכרו עד שיגיע לפרוואתא דביל שפט, ומיהו לענין גנבה ואבדה ברשותא דמקבל קיימא. עד כאן. אבל בפירוש רבינו תם ז"ל מצאתי, האי מאן דמזבין חביתא דחמרא. וכן מצאתי לראב"ד ז"ל. וזה תימה, וכי כל קונה להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר, אטו מי קאי באחריות זילא על המוכר. ושמא כל שאומר בשעת המקח אדעתא דלמטיה לפרוואתא, כאלו מתנה שאם אינו מוליכה שם משום דזילא דתהדר, וכענין שאמר באדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא סליק קדושין נ, א והאי נמי נאנס באונסא דזילא ולא סליק. והאי דקאמר וזל ולא אמטייה הא אמטייה אף על גב דזל לא מצי הדר ביה דאדעתא דלימטייה קאמר והא אמטייה כנ"ל. וקיימא לן כלישנא בתרא, דאמרו אפילו החמיצה, וכר' יוסי בר חנינא, ואף על גב דקנקנים דמוכר, מכל מקום הוה ליה כמוכר למקפה, והכל מחמת התנאי, ודלא כר' חייא בר יוסף. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל. והיינו נמי דשמואל, לפי מה שפירשנו למעלה. אבל ר"ש ז"ל פסק כלישנא קמא וכר' חייא בר יוסף, ואזיל לטעמיה, שהוא ז"ל פירש דברי שמואל כר' חייא בר יוסף, וכמו שכתבנו למעלה.

5 מתני': המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל לעשות בית חתנות לבנו. כתוב בנמקי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר, המוכר סתם מקום לעשות לו בית, אינו חייב ליתן לו אלא כשיעור הזה, דקרקע בחזקת בעליה ויכול לומר אני לא מכרתי אלא כך, שסבור הייתי שבית חתנות אתה רוצה, שאם נתכוונת לקנות יותר היה לך לפרש. וכן המקבל לבנות לו בית סתם. לפי שהמקבל לבנות בית חתנות לבנו אינו חייב לעשות אלא ארבע אמות על שש. אבל אמר לו לבנות לעצמו בית קטן עושה שש על שמונה., וכן במוכר לו בפירוש לעצמו. וסופא רבי עקיבא תני לה. וקשה בעיני, היאך אפשר שהוציא רבי עקיבא הלשון כאן וכאן מסותם, ונאמר זה באומר סתם מכור לי מקום לעשות בית וזה במפרש לבנות בית לעצמו, ואיך חסר כל מה שעיקר הדין תלוי בו. ולא עוד ואדרבהא מדקתני סופא בית קטן לכאורה הוה משמע בית קטן מן הראשון שאמר ברישא, אי רבי עקיבא תני לה, וכדפירש הוא ז"ל וכדבעינן למכתב, והגע עצמך שזו אינה תלמוד שיזכיר הבית הקטן בשיעורו בית סתם והבית הגדול ממנו יזכירנו בלשון בית קטן. אלא על כרחין אם כפירוש זה לא סגיא דלא תני ברישא בית חתנות או דליתני בסופא בית קטן לעצמו. ועל כן נראה ליה עיקר כמו שפירש ר"ש ז"ל, דכולה רישא במפרש, והכי קאמר, המוכר לחבירו מקום לעשות לו בית או שמקבל לבנות לו בית, וזה וזה לבית חתנות, עושה ארבע אמות על שש. אבל האומר בית קטן סתם, עושה שש על שמונה. והרא"ם ז"ל פירש, דסופא אתאן לרבי ישמעאל. וגם זה נכון. אלא דלמאן דאמר בגמרא דהרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא תני לה, לא ניחא, דאיצטרכינן למתני מתניתין פיסקי פיסקי, רישא רבי עקיבא, ורפת בקר היא זו ר' ישמעאל, והרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא, ובית קטן רבי ישמעאל. ולא היא, דאפילו למאן דאמר דרבי עקיבא קתני לה לאו דוקא רבי עקיבא קאמר דתני לה. ואם תאמר בין למר בין למר למה מחייבין המוכר או המקבל סתם בבית יותר מארבע אמות על ארבע אמות, והלא כל שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות נדון כבית לכל הדברים, לחלוקת השותפין ולמזוזה ולנגעים ולשוב מעורכי המלחמה ולנדרים, וכדאיתא בסוכה ג, א ובתוספתא סוכה פ"ב, ה"ב. י"ל דאף על פי כן דירה סרוחה היא, ואין דעת מוכר וקונה ושוכר ומקבל לקנות לכתחלה דירה סרוחה. והיינו דקאמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא שאין אדם נותן דעתו לעשות דירה סרוחה כזו ואפילו של ארבע על שש ולא עליה נתכונו זה וזה. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר המקח שער כד, דהפרש יש בין זה למוכר בית בבתיו, דהתם לכולי עלמא כל שיש לו אפילו בית של ארבע אמות על ארבע אמות מראה לו.