רשב״א על בבא בתרא צ״ז

1 ופריק דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי . אלא דכחו דרבי יהודה אתא לאשמועינן. ואם תאמר אדרבא ביתר מכדי מדתו הוה ליה למינקט פלוגתייהו לאשמועינן כחן של רבנן, דבכל דוכתא כח דהיתירא עדיף לן. תירץ ר"ש ז"ל, דאיכא למימר דרבי יהודה אמר חדוש יתירא וחביבא ליה, ודרבנן לאו חדוש, דחמרא פורתא במים טובא ודאי לאו חמרא הוא.

2 הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כאחרים בעא מיניה. ומסתברא לי, דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מניה, דהיאך אפשר דכל מיא דעייל אפיק. ועוד דטעמיה מוכח עליה דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, והילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו. וכל מאי דאמרינן בכולה שמעתין, הני מילי בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכין בגת על ידי קורה, שהקורה דוחקת הרבה ומוציאה את הכל. אבל הנדרכין ברגל לא. וכבר כתבתי עניינין אלו בארוכה בספר תורת הבית בסייעתא דשמיא.

3 כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים. כל המפרשים פירשו, בקדושת הגוף, במקדיש יין לנסכים לעולם אסור, ובקדושת דמים, במקדיש לבדק הבית, רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין, סבור הייתי לפרש בהפך, דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש, אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן, שהמקדיש לדמיו הקדישו.

4 וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון. ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון, אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על פירות או ששתתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות, הוא הדין והוא הטעם, ולמה יכשיר כיון דבתמד זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. י"ל שכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא, כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו, ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן. ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה, לרבותא נקט קמא קמא, ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה בזה, אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקא אמר נגיד אחשבינהו לכולהו. ור"ש ז"ל נראה שסבור דדוקא נקט קמא קמא, שכן כתב, כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין. עד כאן. ושמא לאו דוקא, אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא, פירש כן, ולאו דוקא דבתרי זימני הוי גלוי דעת ולא בפעם אחת.

5 יין בוריק. פירוש לבן, מלשון ברק, ברקאי. ואם תאמר היינו חיורין ולקמן פסלינן ליה. י"ל דחיורין הוא לבן ביותר ואינו אדום, והיינו דהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם. ויש גורסין בודק, כלומר יין חזק ביותר שבודק כל הגוף.

6 ויין של מרתף. ואם תאמר היינו קוסס. וההוא אפילו הביא פסול, כדתניא בברייתא אחריתי דבסמוך. כבר נשמר ר"ש ז"ל ופירש יין של מרתף שלקחו מן המרתף ולא בדקו אם יפה אם קוסס. ולכתחלה לא יביא עד שיבדקנו, ואם הביא כשר, דמסתמא ביפה מחזקין אותו.

7 אי למזוג עלויי עלייה דאמר ר' יוסי בר חנינא וכו'. ואם תאמר והא עשרה דברים שאמרו בכוס של ברכה אחד מהם שתהא חי ברכות נא, א. וי"ל דחי עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן מים, משום דמשם ואילך מזכיר שבח הארץ וכשנותן מים וראוי לשתותו כבר בו שבחו. והרבה פירושין נאמרו בו, וזה עיקר.

8 ואוקימנא למעוטי שריחו רע ואי נמי מגולה ואף על גב דעבריה במסננת ומשום הקריבהו נא לפחתך. ואם תאמר לימא לאפוקי יין שנתן בתוכו דבש, דאף הוא פסול לגבי המזבח, ואם הביא פסול. י"ל דהתם גזרת הכתוב היא, כמזוג, ומכל מקום עלויי עלייה, וכל שמעליהו מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. ובהדיא גרסינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים ה"א גבי ארבע כוסות יוצאין בקונדיטון, וקונדיטון היינו יין דבש ופלפלין. ויין מבושל, יש מי שאומר שהוא פסול לקידוש, הואיל ופסול על גבי המזבח, וכדתנן במסכת מנחות פו, ב אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול. וליתא, דמבושל נמי עלויי עלייה לרוב בני אדם, ואף על פי שיש מקצתן שאינן שותין, אין הולכין בו לענין זה אלא לאחר עלויי הרוב. ובהדיא אמרו שם בירושלמי בפרק ערבי פסחים יוצאין ביין מבושל, והנה כוס ראשון מקדשין עליו קדוש היום. ואף על פי ששנינו בפרק שני של מסכת תרומות מ"ו תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל, לאו משום דמבושל גרוע, אלא מפני חזקו או מפני מתיקותו, והמבושל שותיו מועטין מן שאינו מבושל, וזהו ששנו שם בפרק בתרא מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר שאף על פי שממעיטו משביחו. ואי נמי יש לפרש אין מבשלין יין של תרומה על המפריש את התרומה קאמר, שאינו מבשלו ונותן לכהן לפי שהוא ממעיטו ממדתו ומפסיד את הכהן, ורבי יהודה מתיר דיתר ממה שמפסידו במעוטו משביחו. אלמא לכולי עלמא המבושל מושבח. והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר שאף המעושן כמבושל, שלא פסלום לנסכים אלא מפני שנשתנו מברייתן.