רשב״א על בבא בתרא ל״ט

1 הא דמקשה רבא לרב נחמן מדר' יהודה דאמר יבא שנה אמאי ליתיב בדוכתיה ולימחי. איכא למידק, אדמותיב ליה מדר' יהודה נסייעיה מתנא קמא, דקתני היה בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה, הא יהודה ויהודה הויא חזקה, אלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ויש לומר דקא סלקא דעתך דרבא, דטעמא דתנא קמא לאו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלא דכל שלא במקום חרום כיהודה וגליל הוה ליה למיתי למות בפניו, ור' יהודה סבר אפילו במקום חרום אי אפשר שלא ילך שום אדם ויודיענו, וכן אי אפשר לש ימצא שיירות לבא עמהם וימחה. ואמר ליה רב נחמן דאפילו ר' יהודה לאו דוקא שיבא קאמר, אלא עצה טוב קמ"ל. וה"ה דהוה מצי למימר דפליגי רבנן עליה דר' יהודה אפילו בהא, ובתרתי פליגי, וכסבריה קמייתא דרב, וכדמשמע נמי מדנקט יהודה וגליל ולא נקט בורח, וכדכתבינן לעיל.

2 לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי. דמאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא. כלומר, דכל מאן דאמר בפני נים לא ללישנא בישא קאמר ואינו רוצה שיאמרו לו, אלא על דעת שיאמרו לו קאמר, ומאן דאמר ליה נמי משמיה לית בה משום לישנא בישא, ומ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא, וכל שלא מיחה בפני שלשה אינו אלא משום הוצאת לעז לבזותו בפניהם, ואינו רוצה שיודיעוהו, שאילו רצה בכך בפני שלשה היה מוחה.

3 ודחינן: לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא. ומאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והילכך כל שבפניו די לו בשנים שיעידו לו שכבר מיחה בפניו, ואילו מיחה שלא בפניו אפילו בפני שלשה אינו מחאה. ומאן דאמר בפני שלשה קא סבר שלא בפניו הויא מחאה, הילכך בעינן שלשה כדרבה בר רב הונא.

4 ואי בעית אימא מחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מר סבר סהדותא בעינן. כלומר די לנו בסהדותא, דכל שאומר בפני שני שזה אוכל קרקעו בגזל, להעיד לו שמיחה על חזקתו הוא אומר להם, ויודע הוא שכל שהעידו עליו על דעת לגלות ולהודיעו, שהם יגלו ויודיעוהו. ומר סבר גלויי מילתא בעינן, ואין הדבר מתגלה עד שיאמר בפני שלשה, שהם אינן מגלין לו כל שלא מיחה בפני שלשה. אי נמי הכי קאמר, גלויי מילתא בשעת המחאה בעינן, כלומר שיהא הדבר מפורסם לכל, דאלו בשנים אין הדבר מתפרסם מעצמו אלא על ידי חקירה, שישאלו ויגידו עדים אלו.

5 תנינא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך. כלומר, אינו צריך למחות עוד אותן שלש שנים, ולאפוקי מגידול בר מניומי שהיה סבור דצריך למחות בכל שנה ושנה. והא דאמר ריש לקיש משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, לא שיבא בהא כלל, דההיא בסוף כל שלש קאמר, כדי שלא יראה כחוזר ממחאתו הראשונה. ותדע, דאי הא דבר קפרא פליגא אמאי דאמר חייא בר רב, לא הוה ליה למימר אמר ריש לקיש אלא אלא וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא. ועוד כי יש גרסאות בספרים דגרסי וצריך למחות, בוא"ו. ואף על פי שיראה מתוך הירושלמי דההיא ברייתא דקא מייתי חייא בר רב על מחאה שבסוף כל שלש ושש מיתני' אפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרין ותפסינן מצאי דאתמר בגמרא דבני מערבא.

6 כך נמצאת הגירסא בספרים: תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. ולא גרסינן ערער וחזר וערער וחזר וערער שלשה פעמים, והכי פירושו, אם ערער תחלה ואמר שבגזלה הוא אוכל וחזר בשניה ואמר שלפירות הורידו, אי נמי בהפך, שאמר תחלה לפירות הורדתיו ובשניה אמר בגזל הוא אוכל, יש לו חזקה, דכל שזה מתהפך מטענה אל טענה נראה בבירור שאין מחאתו אמת, דנראה כמשקר וכמהתל, ואף המחזיק יכול לטעון כיון שלא עמד בטענתו חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי. ותדע דבר קפרא בכל שיש שנוי בין ערעור ראשון לשני קאמר, ואפילו טען בראשונה מחמת פירות ובשנייה מחמת גזל, דהא סתמא קאמר אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה, כללא קא כייל בכל שאין ערעור אחרון כראשון.