רשב״א על בבא בתרא קמ״ד

1 קטנים נמי מצי מנטרי. מסתברא דאפילו היו קטנים מוטלים בעריסה דאינהו גופייהו לא מצו מנטרי אמרי בהו נמי הכי, דלאו לשיעורין ניתנו אלא כל שהמלאכה קלה שהקטנים בעלמא יכולין לעשותה הגדולים אין מוחלין עליה. ותדע, דאי לא הוה לן לאיפלוגי בין קטנים לקטנים והוה ליה למימר הכא בקטנים שיכולין לשמור ואודייני כיון דלנטירותא עבידא קטנים נמי מצו מנטרי. והיינו נמי עובדא דרב ספרא דלקנות ולמכור במטלטלין אפילו המיעיטות הפעוטות יכולין לעשות כן ולפיכך אי לאו דרב ספרא גברא רבה הוא הוה שבח לאמצע. כנ"ל.

2 רב ספרא גברא רבה הוא ולא שביק גרסיה וטרח לאחריני. כתב הראב"ד ז"ל: הא דרב ספרא לאו כמתניתין הוא, אלא רב פפא ספרא אפיטרופא דאחוה הוה שמינהו אביו, והיה יכול ליתן המעות ביד נאמן לשם עסק, וחשב בעצמו מה שיהנה אחר בהם אהנה אני ואתעסק בהם, וכשיגדלו אחיו תובעין אותו לומר אפיטרופא אתה ואין דין אפיטרופוס שיטול כלום בשבח נכסי יתומים אפילו השביחן משלו, כי אם הוצאתו בלבד, אלא אם כן נטל רשות מן האב, דאי לאו דעבד מלתא בהדיה לא הוה מתמנה להו, וכמו שנטל שכר ממקום אחר דמי. ואמר להו רבא אין באיניש אחרינא הכי דייניה, אבל רב ספרא דגברא רבה הוא כמו שהתנה עם אביו דמי או כמי שהתנה בבית דין, כעין משנתינו כנ"ל. ומכלל דברי הרב ז"ל שמענו שאפטרופין רשאין לתת ממון היתומים ביד אחרים לשם עסק, ואי נמי הם בעצמם רשאין לקחת לעצמם ולהשתכר בהם מה שישתכר בהם אחר בעלמא, ובלבד שיודע לבית דין. ומיהו מה שכתב הרב ז"ל או כמו שהתנה בבית דין כעין משנתינו, דמשמע דמשנתנו דוקא כשאמרו בבית דין והתנה שהן עושין לעצמן, ואינו מחוור בעיני לפי פשטה של משנתינו וסוגיית הגמרא, דבכל מקום שצריך בית דין בפירוש אומרים כן, וכמו ששנינו ב"מ ל, ב מתנה עמו בבית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה. ועוד דאם צריך בית דין, דיהוה רב ספרא גברא רבא מאי הוי, הא מכל מקום ביתדין בעינן ולא סגיא בלאו הכי. ועוד דאמרינן יורשת פשיטא, מהו דתימא אשה כיון דלאו דרכה למטרח אף על גב דלא פריש כמאן דפריש דמי קא משמע לן ואילו היו צריכין להתנות בבית דין, כי אין דרכה וידענו בבירור שדעתה לטרוח לעצמו ולא ליתומים אפילו הכי הכל ליתומים כל שלא התנתה בבית דין. ועוד דמשנתינו כל שלא אמרו מדין מחילה נגעו בה, דידעי וקא מחלי, וכל שירדו לנכסים להשביח שלא במחילה, בהודעה לבית דין או לעדים סגי להו, דלא אמרו ליטול רשות מבית דין, דאי לא, הוה להו למיתני ואם נטלו רשות מבית דין. אלא נראה דבמשנתינו אם אמרו לעדים קאמר, וכן בהא דרב ספרא כמי שאמר והתנה בפני עדים קאמר, וגברא אחרינא דלאו כרב ספרא בראו מה שהניח אבא ואני טורח ליטול שכרי כמתעסק דעלמא סגי. וכן פירש ר"שי ז"ל. אבל בירושלמי נראה כדברי הרב ז"ל, דגרסינן התם ה"ג: הניח בנים גדולים וקטנים וכו' אמר רבי לא אם אמרו בבית דין, וכן האשה שהשביחה וכו' וכן אמר רב לא אמרה בבית דין. וגם ר"ח ז"ל כתב בפירושיו. אלא שמצאתי גרסא אחרת בפירושיו בגרסת ירושלמי שכן כתוב שם: אמר ר' אמי לא אמרו בבית דין. עד כאן. ואני מסופק בפירושו לפי הגירסא הזו, כי יש לפרש לא אמרו שיהו צריכין לומר בבית דין ראו מה שהניח לנו אבינו, אלא אפילו אמרו בעדים ואפילו שלא בבית דין, כמו שכתבתי אני. וצריך לי עיון.

3 וכן האשה וכו' ואם אמרה ראו מה שהניח בעלי וכו'. כתב ר"ח ז"ל: והוא דלא שקלא מזוני, דאי שקלא מזוני לא, דתנן כתובות צה, ב אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם. ויש לי יותר מזה בסוף המסכתא, עיין שם.

4 תלא ליה אשישא דמישחא. ולאו דוקא, דכל שכן אם אמר בפני עדים כן שאף על פי שמשיאו שם לא להקנותו לו הוא רוצה, ולא אמרו תלא ליה סנדלא תלא ליה אשישא דמשיחא אלא להקל עליו.

5 מתני': האחין השותפין. גרסינן, ולא גרסינן האחין והשותפין, אלא אחין שהן שותפין קאמר. ובירושלמי ה"ד אמרו דהתם דסתם אחים שותפין עד שלשה דורות, דגרסינן התם: תני ר' חייא רבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות אמר ר' יוסי בר בון אף רב המנונא הורי כאן. עד כאן. ואף על פי שהן שותפין מן הסתם אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית וכן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית, אבל בכל מה שבא להם מחמת עצמן לעצמן. ומה ששנינו נפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, כבר פירשוה בגמרא כשנפל לאומנות המלך, אבל לאומנות אחרת לא, שאינה אלא כמציאה ומציאתן לעצמן, אלא אם כן נשתתפו בכל, דגרסינן התם בירושלמי: חד בר נש אתעביד ספר, בעיא אחוי מיפלג עמיה, אתא אחוי עובדא קיימא קומי ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו, פירוש' בתמיהא, ותו גרסינן התם: חד בר נש נפק לשליחותיה, בעא אחוי חולקין מפלג עמיה, אתא עובדא קומי ר' אמי אמר שיצא לליסטיה אחיו חולקין עמו. והיינו דתנן בברייתא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות. ואסיקנא דיהבינן ליה לפי ברכת הבית ותו לא, ואם היה ריוח מלאכתו לאמצע היה להם ליתן כמה שהוא מוציא, שהרי הפרידה להנאתן של כל האחים, שהלך ללמוד אומנות כדי להרויח לו ולהם. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

6 חלה ונתרפא נתרפא משלו. ואוקימנא בגמרא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. ושנינו בתוספתא פ"י ה"ב: חלה ונתרפא נתרפא משלו אמר רשב"ג בד"א ברפואה שיש שלה קיצבא אבל ברפואה שאין לה קיצבא מתרפא מן האמצע. ומסתברא דתוספתא בשחלה באונס, ודלא כאוקמתא דגמרין, דאי בשחלה בפשיעה אפילו כשאין לה קיצבא מתרפא משלו, שאין סברא לומר שאם פשע בעצמו שיהא מתרפא משל אחיו. והא דאוקמה ר' אלעא בגמרא למתניתין בשחלה בפשיעה ולא אוקמה אפילו באונס וברפואה שיש לך לה קיצבא, משום דסתם רפואה אין לה קצבה, וכדגרסינן כתובות נא, א לקתה חייב לרפאותה, והיינו רפואה שאין לה קיצבא. וטעמא דמלתא משום דרשב"ג אזיל לטעמיה דאמר בכתובות נב, ב דרפואה שאין לה קיצבא משל עצמה, וכן הביאו בירושלמי גבי הא מתניתין דהכא ההיא דרשב"ג, דגרסינן דהתם: תני רשב"ג אומר כל מה שיש שלה קצבה מתרפאה משל בעלה, וקיימא לן כותיה דרשב"ג גבי כתובת אשה, ומינה דהכא נמי בשיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו, ובאין לה קיצבה הרי הוא כמזונות וכולן ניזונין ומתפרנסין יחד מן האמצע. ולאו דוקא הם אלא אפילו בניהם ונשותיהן כיוצא בהן, בין במה שהשביחו ובין למזונות פרנסה, דתניא בתוספתא שם: האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאו לידי הריבוי, לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני, וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועוד שנינו שם: נשאו להם נשים והכניסו להם שדות זה נוטל את שהוא שלו מכיר וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר חולקין לאמצע ומביאין מביאין לאמצע וחולקין, נעשו כלים לנשיהם ולבניהן הרי הן של עצמן עשו להם כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. והיינו דאמרי בפרק ראשון של בבא קמא יא, ב אמר עולא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ונשיהן ובנותיהן אין שמין, וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין ה"ד: ר' בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום כלים של חול מוחלין הן אלו לאלו, אבל כלי שבת וכלי רגל שהן יקרין אינן מוחלין. וכן מה שאמרנו שהן נזונין ומתפרנסין מן האמצע, הני מילי בשניזונין ומתפרנסין דרך שתיקה, דסתמא שותפין הן ומחלי אהדדי, אבל בשמיחו מיחו. ואפילו נתרפא ובא ליטול מן האמצע יכולין הן לומר לא לו בא וחלוק עמנו ומתרפא משל עצמו, ואפילו חלה באונס, וזו היא ששנינו בשילהי פרק נוחלין אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים.

7 גמרא: מאי אומנות תנא אומנות המלך. פירש ר"ש ז"ל, שדרך המלך למנות אנשי המבוי איש איש חדשו לגבות חקי המלך כאלו תאמר אנשי בית ראשון של מבוי בתשרי ושני לו במרחשון, תמצא שאחד מן האחין שנתמנה בכך לא מחמת עצמו מתמנה, ואפילו היה חריף טפי, אלא מחמת כולם. אבל נפל לאומנות אחרת לא, וכמו שכתבתי במשנתנו. ויש מפרשים, לאומנות המלך, מפני שהמלך נותן עיניו בעשירים ומחמת ממונם הוא ממנה אותם כדי שיקח מהם לעתים מה שהוא צריך ליקח, והילכך אם מחמת ממון האחים עושרם, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו שהוא עשיר ומחמת עושרו מינוהו, לעצמו, והשכר וההפסד לפי ענין זה. וגרסינן בירושלמי ה"ד: תני האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות עסקי המדינה בזמן שהוא בא מכח האחין נוטלין מכח האחין מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית כהדה ר' נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן נתפס לבולי, אתא עובדא קומי רב נחמן אמר ליה אי בנכסוי דנחמן נפל לבולי ינתן משל נכסיו ואי לא ינתן משל אמצע. עד כאן.

8 תני שנעשית למקצתן. כלומר, שהאב השיא מקצתן בחייו ועשה הוצאה משלו, ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא אותו בן שנשא האשה, כי לאב נשתלחה השושבינות, והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע.

9 הא דאמרינן: מקום שניהגו להחזיר מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני הכא היינו סתמא, כלומר, דכל סתם מקומות דינו כמי שנהגו, דאי בדאיכא מנהג פשיטא דמחזירין, דבתר מנהגא אזלינן, ואפילו מת הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. ולפי פירוש זה קשיא לי לישנא דסופא דברייתא דקתני מקום שניהגו שלא להחזיר אין מחזירין, דאלמא סתמא אין מחזירין, מדלא קתני מקום שנהגו שלא להחזיר. ואפשר לומר דמקום שנהגו שלא להחזיר גרסינן, וכדמתני' בברייתא דהמארס את האשה, דקתני שלא להחזיר אין מחזירין. וכן מצאתי הגירסא במקצת הספרים. ויש מפרשים דניהגו ממש קאמר, ומיהו לא שהסכימו עליו שבעה טובי העיר אלא שניהגו כן, והא מנהגא מילתא היא, היינו כשהתנו אנשי העיר או שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, וכן ראיתי בתשובה לרב אלפסי אבל בסתם מנהגין כל שהן נגד הדין אנו עושין בהן דין ולא אמרו באלו מנהג מבטל הלכה ירושלמי ב"מ פ"ו ה"א מס' סופרים פי"ד, יח, ולפיכך כשמת הוא אפילו נהגו להחזיר אין מחזירין, לפי שהדין נותן שתהא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו. אלא שצריך לי עיון באותן שאמר בריש פרק המקבל ב"מ קד, א שדורשין בהן לשון הדיוט ואחד מהם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומדוחק יש לי לומר דהכי קאמר, כל סתם מקומות שלא נהגו להחזיר, שורת הדין אין מחזירין אפילו מתה היא, אבל במקום שנהגו להחזיר מחזירין כשמתה היא אבל לא כשמת הוא, ונתנה ונתלה המנהג בטעות, שאי אפשר שהעבירו את הדין כתבתי בתרתי, שתחזיר ועוד אחרת אפילו כשמת הוא, אלא עיקר המנהג בשמתה היא דוקא היא, אלא שטעו וניהגו אחר כך אפילו בשמת הוא שלא מעיקר המנהג. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, במקום שנהגו להחזיר כשמתה היא אין למדין מן המנהג פושט בכל ואפילו כשמת הוא, דאם כן תלקה מדת הדין ביותר, לפי שיכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו.