רשב״א על בבא בתרא ע״ח

1 ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. כלומר, לעולם כאן במשנתנו המקח קיים קאמר, דהא מכר ולא מכר קתני, ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן בטול מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה, המקח קיים, ויתרון הדמים מחילה, דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומידע ידיע דאונאה אית ביה, ואף על פי כן נתרצה במקחו, והרי זה כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב ב"מ נא, ב חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה. וכן הלכה כלישנא בתרא הוא. וכן דעת ר"ש ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האיי ז"ל כתב ובכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום השמועה זו לפי פירושו. ור"ח ז"ל נראה שתופס בעיקר הלשון הראשון, מאי אין הדמים ראיה בטול מקח, שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות זה לשונו: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי אי דבשרא אי דרידיא, ופריק דאיקר בשרא וקם ברידייא ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי הדעת טועה. עד כאן.

2 רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי. כלומר, לרכיבת אנשים, ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים, אלא לפעמים. ומיהו מודה רבנן דכיון דפעמים עומד לכך, אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו, קנה אפילו שק דסיקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר נחום דרובו למשאוי, דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדסקיא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסן לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן, והלא אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהם תשמישי החמור נמכרין עמו, ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה, לא היה להם להכניס נחום המדי בשיטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עיקרו לרכיבה, אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי, וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו אף כלי המשא נמכרין עמו, דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כנ"ל.

3 או דילמא בעודן עליו מחלוקת. קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות בשאדוקין בקרון שמכורין. ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה, דהתם טעמא משום שהדמים מוכיחין, התם היינו טעמא משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחין במכר, אבל כאן אין דמי השק והדסקיא מודיעין ומוכיחין כל כך בממכר החמור. ואי נמי ר"ל משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו, אבל החמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלתי השק והדסקיא והכומני.

4 ואמר רב פפא מאי אנתיקי עיסקא דאית בה. קשיא לי, למה איצטריך הכא לדרב פפא, דהא בהדיא משמע במתניתין דבעודן בה מיירי, מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי, דאיצטריך, דאי לאו פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה, הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר, וכדדחי לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה, והוה מפרשינן אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה, אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא, אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה, שאינה ידועה ואין לה שיעור. כנ"ל. ולענין פסק הלכה: פסק הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין, דמדסיים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין, שמע מינה דלעולם מכורין, שאם לא כן היה לו לפרש. ושק דסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא, הילכך אפילו עודן עליו אינן מכורין, דדילמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ור"ח ז"ל פסק אף בשק ודסקיא וכומני דבעודן עליו מכורין, וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למיפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת, ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני, שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת. ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובעיין לא איפשיטא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ובמרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו, דהא דלא פריש עולא, משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודסקיא, ובכי האי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ובמרדעת, והילכך לכשתמצא לומר דבהני דמשאוי פליגי בעודן עליו, באוכף ובמרדעת נמי דמודו בהו דוקא בעודן עליו, ולכשתמצא לומר דבשאין עודן עליו מחלוקת, באוכף ובמרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו, וכיון דבעיין לא איפשיטא, אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו, ושוק ודסקיא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה. וזה נראה יותר.

5 חמורך זה דידע דחמרא דידיה הוא וקאמר ליה זה משום כליו קאמר. הרב אלפסי ז"ל לא הביא הא דרבי יהודה בהלכות, נראה לי דסבירא ליה דליתא כלל. ומורי הרב ז"ל פתקה בפירושיו, מדשקיל וטרי בה רבא לפירושא. וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה, ממה נפשך, דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום, כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה, ואי בעודן עליו מחלוקת, איפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי, וכדאמרינן לעיל מאי לאו דרבי יהודה אדרבנן קאי, כלומר, לטעמייהו דרבנן קאמר, דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו, כשאמר לו חמורך זה מודו, וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי, אמאי ניקום ונימא דפליגי.

6 אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה וחמור מניקה. בשלמא פרה מניקה איכא למימר לחלבה קא בעי לה, אלא חמור אי לאו לסיח מאי קאמר ליה. כלומר, דלא שכיח למזבן חמור מניקה להניק סיח אחר. ומיהו שפחה שדרכן של בני אדם לקנות אותה מניקה להניק לו את הולד, דינה כדין פרה, דאמרינן דמשום חלבה קאמר ליה, והכין איתא בתוספתא, דתניא התם שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד, שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. עוד שאנו שם בתוספתא: המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן מאה, אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה, ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אף על פי שיש עליה כלים שוים מאה מנה, כולן מכורין.