רשב״א על בבא בתרא קכ״ט

1 הא דאמרינן דליתא לדמר בר רב אשי. פירש הרב אלפסי ז"ל, משום דאב ובנו ראשון בראשון הן, ומינה דבאבא דאבא כשר. אבל ר"שי ז"ל פירש, דכל יוצאי ירכו פסולין לו. ונראה לי משום הכי לא פרשו בו טעם, משום דמתניתין היא, שהרי שנינו בפרק זה בורר סנהדרין כז, ב אלו הן הקרובים האחים וכו' הן ובניהם וחתניהן, וכיון שכן קל וחומר לאב ובנו שבן הבן וחתנו פסולין הן. ואם תאמר אם כן מר בר רב אשי היכי טעי בה, וכי לא ידיעה ליה מתניתין. י"ל דאגב חורפיה דהוה סבר למילף לה מדרבא לא עיין בה. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד וחדא מינייהו לעיל בבא בתרא קטז, א דבעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כאברהם וישמעאל בנכסי עשו אי זה מהם קודם, ואמר רבא והא תנן האב קודם לכל יוצאי ירכו, ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה, ומשום דפשיטא דטעי בה מר בר רב אשי, כי קאמרי לקמן הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אקשינן לאפוקי מאי, לאפוקי מדאמר מר בר רב אשי, ליתה לדמר בר רב אשי, כלומר, משום הא לא איצטריך דהאי פשיטא דליתה. ותדע, מדלא קאמר הא אמרינן דליתה וקאמר אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא איתותבו אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. ואם תאמר ומאי קושיא, דאנן הכי קאמרינן, הלכתא כדשלח ר' אבא דאמר שלישי בשני כשר אבל לא בראשון. פירש ר"ש ז"ל דר' אבא על מה ששאלוהו השיב ושמא אף בראשון היה מכשיר. ואם תאמר אם כן מנלן דלאפוקי מדמר בר רב אשי, דאף הוא מוסיף הוא, ודילמא ר' אבא אף באבא דאבא היה מכשיר אלא שאלה שהיתה כך היתה. תירץ הרב ז"ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ולכי נראה שאין אנו צריכין בהא דמר בר רב אשי לתירוצו של רבינו ז"ל, דהא דמר בר רב אשי לתירוצו של רבינו ז"ל דהא דמר בר רב אשי פשיטא להו לכולהו דטעי בה וליתא כלל ואין צריך לומר הלכה כדשלח ר' אבא לאפוקי מההיא, דההיא פשיטא דליתא כלל, וכמו שכתבתי למעלה. והרמב"ן ז"ל תירץ דגמרא קים ליה דהלכתא כרבא, דכיון דפסקינן דליתא לדמר בר רב אשי דגמר מרבא אבא דאבא, שמע מינה דרבא גופיה הלכה היא, דמאי דקא מכשר ר' אבא כולה מילתא ברוחקא דשלישי תליא, והילכך כל שלישי שרי בין בשני בין בראשון, ודאמר מר בר רב אשי דעביד אבא ובריה כראשון בראשון וגמרא מדרבא לאכשורי באבא דאבא, אמרינן דלית הלכתא כותיה, דאב ובנו כחד נינהו, ומינה דלא פסלו אלא זה, הא באבא דאבא דאבא כשר, וכדעת הרב אלפסי ז"ל. ודברי ר"שי ז"ל נראין לי עיקר, דאילו לפי פירושו של רבינו ז"ל היה לו לומר אי לאפוקי מדרבא הא כותיה קיימא לן. אלא הנכון כדברי ר"שי ז"ל, והכי קאמר, אי לא לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ודלמא אף ר' אבא מודה בה. ומדאמר רב שימי בר אשי הלכה ככל הני דשלח ר' אבא לא שמעינן דליתא לדרבא, דאי לאפוקי מיניה לא מיסתיא דלא לימא בהדיא לית הלכתא כרבא.

2 מתני': המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום. פירש ר"ש ז"ל, דלא אמר כלום לא במה שהשוה להם את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטין, ומתניתין רבנן היא ודלא כרבי יוחנן בן ברוקא, ואפילו לא היה שם בכור כן הדין וכן הטעם, והויא לה הא מתניתין סתם כדרבנן ואידך מתניתין מחלוקת והלכתא כמחלוקת דהיינו רבי יוחנן בן ברוקה. וכן פירש הרב אב בית דין ז"ל וכן הראב"ד ז"ל, וכן נראה עיקר כמו שאכתוב לקמן גבי הא דאמרינן כולא מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא. ולפי פירוש זה, הא דשקלי וטרו בגמרא בפירושה דהא מתניתין דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, ואף על גב דלא קיימא לן כי הא מתניתין אלא כרבי יוחנן בן ברוקה אפילו אמר בלשון ירושה, היינו משום דנפקא לן מינה כשהשוה להם את הבכור דמודה בה רבי יוחנן משום דכתיב לא יוכל לבכר, וכדאיתא בגמרא. ואי נמי נפקא מינה לבת במקום בנים או לאח במקום בת. ויש מי שהעמיד משנתנו ככולי עלמא, ולא אמר כלום אבכור קאי. וכן פרשו משום רבינו האיי גאון ז"ל. וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דמתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא ומשום שהשוה להם את הבכור הוא דקתני לא עשה ולא כלום, אלא שהוא ז"ל פירש דכיון שהשוה להם את הבכור לא עשה ולא כלום אפילו בפשוטין אלא צוואתו בטלה. ואין נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל, אלא במה שהשוה את הבכור דוקא אמר שלא אמר כלום. וכן פירש מורי הרב ז"ל. ולפי זה מקמצין מכולן לפי חשבון ומשלימין לבכור, לפי שהבכור עם האחין בזה כדין בעל חוב דאביהם שנוטל מהם לפי חשבון מה שנתן להם אביהם. וכן נראה לי עיקר.

3 גמרא: ורבי אליעזר אמר ואפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחד ושני בני אדם. גירסת הספרים מסיימי בה: אבל בשני בני אדם ושתי שדות לא קנה. ואיכא דקשי ליה, דאם איתא, מאי קאמר אביי אנחת לה הכא דר' אליעזר אדר' אליעזר לא קשיא כאן בשדה אחת וכו' ומאי איצטריך ליפרוקינהו ור' אליעזר בעצמו אמר כן בהדיא. ועל כן יש שמעמידין שמעבירין עליה קולמוס ומפרישי דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דר' אלעזר אפילו בשתי שדות ושני בני אדם אית ליה, אלא דלמאי דקאמר ר' דימי משמיה דר' יוחנן דבשדה אחת ושני בני אדם לא קנה קאמר איהו דקנה, אבל לדידיה לא שנא שתי שדות ושני בני אדם משדה אחת ושני בני אדם. והשתא דשמעה להא דרבין דאמר משמיה דר' אליעזר דבשני בני אדם ושתי שדות לא קנה, הדר ממאי דהוה סבירא מעיקרא וידע דר' אליעזר נקט בשתי שדות ואדם אחד או בשדה אחד ושני בני אדם. ור"שי ז"ל גריס לה ופירש דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה ר' אליעזר בהדיא.

4 הא דאמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה וירשום. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דריש לקיש לפרושי מתנה באמצע הוא דאתא, דאי לא, תיקשי לן, דהא תנן דאפילו כתב מתנה בתחלה או בסוף דבריו קיימין. ואין פירושו מחוור בעיני, דאם כן מאי שנא דנקט לה במתנה באמצע ואמאי לא פריש כולהו בבי דמתניתין דהיינו בתחלה ובסוף. אבל ר"ש ז"ל פירש דבשתי שדות ושני בני אדם אמר שלא קנו עד שתהא מתנה באמצע, שאילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה אני אומר דלפלוני הראשון אמר ליטול בירושה שהוא הלשון הראשון ולפלוני האחרון ליטול במתנה שהוא הלשון האחרון, שבסדר הזכרתן סדר לשון ירושה והמתנה, וכן אמר פלוני ופלוני נתתי שדה פלוני ופלוני וירשום לראשון נתן בלשון מתנה ולאחרון בלשון ירושה. אבל עכשיו שאמר ירושה בתחלה ולבסוף, כשם שהירושה נאמרת על שניהם כך המתנה נאמרת על שניהם. ולפי פירוש זה נראה דריש לקיש נמי לית ליה מתניתין דבין בתחלה בין בסוף, דמתניתין אינה אלא באדם אחד ושדה אחת, דאלו בשדה אחת ושני בני אדם אתה מטיל את הלשון לסמוך לו, וכן בשתי שדות ואדם אחד. וקשיא לי לפי זה, דאם כן על כורחין ברייתא דנכסי לך ואחריך יירש פלוני הויא תיובתא דריש לקיש, דלדידיה כיון שאתה מטיל הלשון אחר הסמוך לו אפילו תוך כדי דיבור נמי.

5 וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא והא שלח רב אחא בריה דרב וכו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא אפי' אין הפריח' בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו למי שאינו ראוי ליורשו, דכל מי שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה, ואף על פי שנתן לו יותר ממה שראוי לו, לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה אינו רשאי, שהרי הוא לאחר שהחזיק כמצוה על הנכסים שאינן שלו. ואפילו באומר ואחריך מעכשו לפלוני נראה לי שאין בדבריו כלום, דכל שזכה בו הראשון מחמת ירושה הוא ואין לה הפסק בשום צד., ותדע לך, דאי לא תימא הכי, רב הונא דאית ליה האומר אחריך כאומר מעכשו דמי פליג אדרב אחא בר עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי הוא ליורשו לא אמר כלום, ואנן לא אשכחן מאן דפליג אהא דרב אחא בר עויא והלכה פסוקה היא דמקשינן מינה בכל דוכתא בהדיא, ולקמן בבא בתרא קלג, ב דהוה סביר רב עיליש דשני נמי שקיל, אמר ליה רבא דיני דאורייתא ואפי' דחצצתא הכי דייני לאו היינו דרב אחא בר עויא, ואילו היה רב הונא חלוקה לא הוה קרי ליה דייני דחצצתא. ועוד, דאם איתא, מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו, דילמא הני נמי כרב הונא סבירא להו באומר אחריך דכאומר מעכשו דמי והכא נמי בראוי ליורשו. אלא ודאי מינה שמעינן דבראשון בראוי ליורשו אפילו באומר מעכשו אמרה רב אחא בר עויא. כנ"ל.

6 אף על פי שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין זה לשון מתנה אלא ל שון ירושה. כיון שהוא בר ירושה. והא דאמרינן שאין לשון מתנה, פירש ר"ש ז"ל, שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה, ודייק לה מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה, דאלמא לשון זה קאמר. אבל אם אמר בלשון מתנה, כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריך לפלוני אדם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין כאן ירושה אלא מתנה. וכן פירש ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וכדאמרינן ע"ז סו, ב שאין טעם כמון אלא ריח כמון. וכן נראה לכאורה בתירוצם, מדאמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואפילו אמר לשון ירושה אי אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, אלמא אף למי שראוי לירשו אם נתן לו בלשון מתנה אין אומרין שאינה מתנה אלא ירושה. אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. ונראה לי לתרץ מתניתין על פי דברי הגאונים ז"ל, דכל שהוא ראוי לירש, כל שנותן לו המוריש ירושה היא לו, ואפילו נתן כל הנכסים לאחד מן הבנים, אם אין שם בכור ירושה היא לרבי יוחנן בן ברוקה, דנחלה קרייה רחמנא, מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דרשי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, והילכך לדידיה אלו אמר כל נכסי לראובן בני ואחריו כולן או מקצתן לשמעון בני לא אמר כלום, אבל לרבנן בכל שהוא יתר על חלק ירושת ראובן יחזור לשמעון אחר ראובן, דכל מה שהוא יתר על חלקו אינה ירושה אלא מתנה, כלשון שאמרה האב, והוא הדין במקום בכור לרבי יוחנן בן ברוקה, הואיל ואין רשות לאב להנחיל לפשוטין חלק הבכורה, והילכך אין מתנתו ירושה באותו חלק אלא מתנה, והילכך דבריו קיימין עד שיאמר בלשון ירושה. כנ"ל. וכן נראה לי כדעת הגאונים ז"ל, מדאמרינן לקמן בבא בתרא קלג, א אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא כל שכותב למי שראוי ליורשו, באי זה לשון שיכתוב לשון ירושה הוא, דאי סלקא דעת' דוקא באומר נכסי לך, אם כן לא סגיא דלא לימא רב הונא הכותב כל נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, כיון שהכל תלוי בלשון נכסי לך. כנ"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה, דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו', ואסיקנא רבנן דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מתי ירשו אחרים תחתיהן אין להם אלא שקל, ואמאי, והא אמרינן באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק, שהוא לא זכה להם אלא שקל שקל בכל שבת, ואותו שקל אם לא הספיקו ליטול שבת בשבתו ומיתו ירשו אותו היורשין של הברי' הבנים, אבל השאר לא ירשו לעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם, ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא, דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב, אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה, והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, וכבר קדמו ירושה דאורייתא, וכענין שאמרו לקמן בבא בתרא קלז, א גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך. ובתנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו, מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומם כלום. אלא שבזו אנו יכולין לומר, דהכא משום דביד שליש מסורין, כפי התירוץ השני, והשליש זכה מעתה בהם לאותן אחרים כשימותו הבנים. אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. וכן מתנת שכיב מרע בתנאין אינו קונה, שכבר חלה הירושה, ואם כן תיקשי הא דאמרינן התם ביצה כ, א הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי וכו', דאמרינן התם דאי אמר לינסוב ברתאי והבו ליה אי נסיב ברתיה שקיל ואי לא לא שקיל, ואי איתא, אפילו כי נסיב היכי שקיל, והלא קדמה נחלה ואין לה הפסק. והרמב"ן ז"ל כתב דאיפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן, וירושה עוברת ונפסקת מן היורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא אמר דאתחיל בירושה דאורייתא והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו, אבל בשותק ואומר סתם אי מתו בני יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והרב ר' יהוסף ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי, דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא כי הא דאמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא, ואמר להו אלא למאן, ואמרינן דאם ראוי ליורש נוטלן משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום, דירושה אין לה הפסק, והתם לא הנחילוהו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי, כלומר, אלא מי ראוי ליטלן, והרי זה כמניח סתם ליורשיו. וי"ל דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני.

7 ותסברא והא אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת לא קשיא כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. פירש ר"ש ז"ל, דהא דריש לקיש הוא דמתרצא ונפקא מתיובתא, אבל הני אחריני כולהו סליקו בתיובתא. ואם תאמר מאי שנא, נימא דהנך כולהו נמי בלאחר כדי דבור ולא תקשי להו נמי ברייתא. כתב הר"ם הר"ש ז"ל דאם איתא דלדידהו שני להו בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור, למה אוקמוה למתניתין דוקא בשדה אחת או באדם אחר, לוקמוה אפילו בשתי שדות ושני בני אדם. והקשו עליו דמאי קושיא, דילמא משום דניחא להו לאוקומה בכל ענין ואפילו בלאחר כדי דבור. ויש מפרשים דהשתא הדר ביה ולא סליק חד מנייהו בתיובתא דכולהו בלאחר כדי דבור, ויש כיוצא בזה בתלמוד תיובתא והלכתא.

8 חוץ מע"ז וקדושין. פירש ר"שי ז"ל, שאם התפיס או הקנה דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר, לא מהני' ליה חזרתו ונאסר. ויש מי שהקשה, דהא קיימא לן שאין התפסה לע"ז, כדאיתא במסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל כל הצלמים מד, ב. על כן פרשו ע"ז באומר לע"ז אלי אתה, אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור חייב, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דנדרים פז, א חוץ ממגדף וגירושין, הנה שפרשו שם ע"ז במגדף, והיינו עובד ע"ז. והא דמנו התם מגרש והכא קדושין משום דדא ודא אחת היא, דאתקוש יציאה להויה, כדכתיב ויצאה והיתה קידושין ה, א.