רשב״א על בבא בתרא קכ״ז

1 אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

2 בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

3 הא דאמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שלוחין פ"ג דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה ב"ק א', א כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור למכור וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אי אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגתא קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות שבועות לג, ב גמר גבי משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות ח"ב סי' רכ"ד בסייעתא דשמיא.

4 ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"שי ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין עח, ב ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן בבא בתרא קכח, ב שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן בבא בתרא קכז,ב אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד בנו והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

5 למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהו אלא אחר. כלומר, לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכירא, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא. דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא, דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה, דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן, אלא לצריך היכירא פשיטא. ואם תאמר איצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר ולא כלום, כדאיתא במתניתין, והשתא דבריו קיימין. אנן הכי קאמרינן, למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דאי בעי לשקורי ולמיהב ליה למה ליה לשקורי, ליתן ליה בלשון מתנה.

6 לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. כלומר, שאינו יכול לדבר, וא נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש, שאינו יכול להרכין אפילו בראשו ולבדקו לששה פעמים הא יכול נותן בבדיקה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו גטין ע"א, א כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות למתנות ולירושות, ואוקימנא למתנות דידיה לירושות לירושת בן הבכור, הא לאו הכין אין מתנתו מתנה, דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא באו לעולם משעה שבאו לעולם, ואי בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא באו לעולם. והא דלא אוקמה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, דבהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם, דראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כמוחזק. ומהא שמעינן דלרבי מאיר המוכר פירות דקל לחבירו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתברא דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם, וכל שכן, דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם ולא אמר, וכיון שכן למאן דאמר שכשם שמקנה דבר שלא בא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם, מכל מקום דינו שנשוה לדידיה לדין דבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם, והילכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת לקמן בבא בתרא קמ, ב אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטל מאתים, ואתינן לאוקומה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם, אם כן ההיא כשילדה קודם שימות האב, דאילו לאחר מיתה לא לא עדיפי קודם שנולדו משנולדו, וכשנולדו אי אפשר לו ליתן להם שכבר מת, אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כנ"ל.

7 היה משמשו כעבד ואמר וחזר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצר מאה. קשיא לי, אפילו הכי אמאי לא מהימן, דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב, וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא לא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן, או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר, והא לא משמע הכין, דאם איתא הוה להו לפרושי. ונראה לי, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שאומר בני הרי הוא כאומר יירש כבן, וכל שאומר בכור הוא הרי הוא כאומר יטול פי שנים, וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר לא יירש עם בני, ואינו בכור כאומר לא יטול פי שנים, והילכך אי אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו, וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי הוא כאומר על מי שהוא בנו לא יירש, ולא אמר כלום, דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש, וכן כשהחזיק אחד מבניו כבכורו וחזר ואמר אינו בכור, הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול פי שנים, ואפילו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה, וכן באומר ממזר, ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו, אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחרי הבחנה, והילכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו ליה עבדא מצד מאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש, שאין בדבריו כלום. כנ"ל.