רשב״א על בבא בתרא קכ״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא בתרא קכ״ז ע״ב רשב״א על בבא בתרא קכ״ט ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. רְצוֹנְךָ הִשָּׁבַע וְטוֹל?״ וְנִשְׁבַּע – אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.

1 בבא מציעא פתח ↗

וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ?

2 בבא בתרא פתח ↗

מָר בַּר רַב אָשֵׁי אַכְשַׁר בְּאַבָּא דְאַבָּא; וְלֵית הִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי.

3 בבא בתרא פתח ↗

זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אוֹ סוֹפוֹ בְּפַסְלוּת – פָּסוּל, תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – כָּשֵׁר.

4 בבא בתרא פתח ↗

מֵיתִיבִי: הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ; פִּיקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ; פִּיתֵּחַ, וְנִסְתַּמֵּא; שָׁפוּי, וְנִשְׁתַּטָּה – פָּסוּל.

5 בבא בתרא פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר ״תִּטּוֹל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים״ – נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. אָמַר רָבָא: וּבִנְכָסִים שֶׁל עַכְשָׁיו, וּבְבָנִים הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן.

6 יבמות פתח ↗

גּוֹי גּוּפָא לָא קָנֵי לֵיהּ, מַאי דְּקָנֵי לֵיהּ הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן דִּקְדַם וּטְבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין — אַפְקְעֵיהּ לְשִׁעְבּוּדֵיהּ. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה בִּבְלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדֶיהָ וְטָבְלוּ לְפָנֶיהָ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. לְפָנֶיהָ — אִין, לְאַחֲרֶיהָ — לָא! אָמַר רָבָא: לְפָנֶיהָ, בֵּין בִּסְתָם בֵּין בִּמְפוֹרֵשׁ. לְאַחֲרֶיהָ, בִּמְפוֹרֵשׁ — אִין, בִּסְתָם — לָא. אָמַר רַב אַוְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל גּוֹי גּוּפֵיהּ — קָנֵי. דִּכְתִיב: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״, אַתֶּם קוֹנִים מֵהֶם, וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם, וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה. וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם. לְמַאי? אִילֵימָא לְמַעֲשֶׂה יָדָיו — אַטּוּ גּוֹי לָא קָנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? וְהָכְתִיב: ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״, וְאָמַר מָר: ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ — זֶה הַגּוֹי! אֶלָּא לָאו, לְגוּפֵיהּ. וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: אַתֶּם קוֹנִין מֵהֶם — אֲפִילּוּ גּוּפֵיהּ. פָּרֵיךְ רַב אַחָא: אֵימָא בְּכַסְפָּא וּבִטְבִילָה! קַשְׁיָא. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְצָרִיךְ לְתׇקְפּוֹ בַּמַּיִם. כִּי הַאי דְּמִנְיָמִין עַבְדֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי בְּעָא לאטבולי לְאַטְבּוֹלֵיהּ. מַסְרֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ לְרָבִינָא וּלְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. אָמַר לְהוּ: חֲזוֹ דְּמִינַּיְיכוּ קָבָעֵינָא לֵיהּ, רְמוֹ לֵיהּ אַרְוִיסָא בְּצַוְּארֵיהּ, אַרְפּוֹ לֵיהּ וְצַמְצִמוּ לֵיהּ. אַרְפּוֹ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי חֲצִיצָה. צַמְצִמוּ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לַקְדֵּים וְלֵימָא לְהוּ: לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין אֲנִי טוֹבֵל. בַּהֲדֵי דְּדַלִּי רֵישֵׁיהּ מִמַּיָּא, אַנְּחוּ לֵיהּ זוּלְטָא דְטִינָא אַרֵישֵׁיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל אַמְטִי לְבֵי מָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: חֲזִי מָר הָנֵי דְּבֵי פָּפָּא בַּר אַבָּא, דְּיָהֲבִי זוּזִי לְאִינָשֵׁי לִכְרָגַיְיהוּ וּמְשַׁעְבְּדִי בְּהוּ. כִּי נָפְקִי, צְרִיכִי גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אִיכּוֹ שְׁכֵיבִי לָא אֲמַרִי לְכוּ הָא מִילְּתָא. הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוּהְרְקַיְיהוּ דְּהָנֵי, בְּטֻפְסָא דְמַלְכָּא מַנַּח, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּלָא יָהֵיב כְּרָגָא, מִשְׁתַּעְבֵּד לְמַאן דְּיָהֵיב כְּרָגָא. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְּלַע לְגַבְלָא. חֲזָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דִּמְעַבְּרָן מִגֵּרִים שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ, וַחֲזָא חַמְרָא דְיִשְׂרָאֵל דְּמָזְגִי גּוֹיִם וְשָׁתוּ יִשְׂרָאֵל, וַחֲזָא תּוֹרְמוֹסִין דְּשָׁלְקִי גּוֹיִם וְאָכְלִי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. עַל בְּנֵיהֶן שֶׁהֵם מַמְזֵרִים — רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְכֵיוָן דְּלָא טָבֵיל, גּוֹי הוּא. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ — מִשּׁוּם: ״לָךְ לָךְ, אָמְרִין נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם — לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. וְהָא תּוֹרְמוֹס אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם! רַבִּי יוֹחָנָן כְּאִידַּךְ לִישָּׁנָא סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כֹּל שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל שׁוּלְחַן מְלָכִים לֶאֱכוֹל בּוֹ אֶת הַפַּת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם, וְטַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ. טָבַל וְלֹא מָל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָּאִמָּהוֹת שֶׁטָּבְלוּ וְלֹא מָלוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טָבַל וְלֹא מָל, מָל וְלֹא טָבַל — אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי נֵילַף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי נֵילַף מֵאִמָּהוֹת! וְכִי תֵימָא, אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין — נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח בְּדוֹרוֹת. מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר — רְאָיָה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה. אֶלָּא

6 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״בְּנִי זֶה מַמְזֵר״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים עַל הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא – אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים.

7 בבא בתרא פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ; מַלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם, וְלֹוֶה אוֹמֵר: פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה, וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפָּרַע כּוּלּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְגוֹבֶה מֶחֱצָה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין; אֲבָל מִמְּשׁוּעְבָּדִין לָא, דְּאָמְרִי: אֲנַן אַעֵדִים סָמְכִינַן.

1 גירסת הספרים: נשבע ואינו יכול לחזור. דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם. וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה. ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, אלא כדמוכח בפרק הכותב כתובות פז, ב בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.

2 מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבא. פירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"שי ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.

3 כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. וכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכשנסתלקה יגיעת נגיעת עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר לעיל בבא בתרא מג, א ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר יח, א דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.

4 פקח ונתחרש. כלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו גטין עא, א כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.

5 ובבנים הבאים לאחר מכאן. ולא דמיא לאותה שאמרו לקמן פרק מי שמת בבא בתרא קמב, ב ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי, אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמר ליה קני כחד מינייהו, ואסיקנא דלא קנה, דהוה ליה קני כחמור, ואתמר קני כחמור לא קנה, והיינו טעמא דלא קני משום הקנה לנולדים דלא קנו מצד הקנאתו, דהמזכה לעבד לעובר לא קנה, והילכך כשאמר לו קני כחד מנייהו הוה ליה כחמור ולא קנה. אבל הכא לא הקנה לבנים כלום ואינן זוכין מצד הקנאתו, אלא ממילא מצד ירושתן, ואמר שתטול אשתו חלק בנכסים כחלק אחד מן הבנים בשעת ירושתן. הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. וכתב ר"שי ז"ל, דכמו שאמר שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטינן בחלק מתנתה, כך אם היו מרובין ונתמעטו נוטלת כאחד מהן בשעת חלוקה, שכן אמר לה. והראב"ד ז"ל נסתפק בדינו. ואם תאמר לעיקר הדין מאי קא משמע לן ר' אבא. שאין לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו וכבנים הבאים לאחר מכאן, הא ר' אבא לא פירש כן, דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן, שלא אבדה כתובתה באותו החלק, אבל נוטלתו יתר על כתובתה. ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה, הני מילי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק ולטפויי לה קא אתי. עוד כתב ז"ל דהא קא משמע לן, אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום, אפילו הכי כי אמר תיטול לשון מתנה הוא, ולא אתי כאחד מן הבנים ומבטל לה. עד כאן.

6 אמר רבא הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. יש מי שאומר דדוקא בכי הא נאמן, דנאמן לפסול את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור, שהתורה נתנה הבחנה ביד האב על הבחנת הבכור. הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן. דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמר לומר זה בן גרושה זה בן חלוצה, ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור. ועוד שהרי שנינו בקידושין עח, ב אפילו שניהם אומריים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין. והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי, אנן כמאן, אי סבירא לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן, ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכירא, כדאמרינן לעיל. והרב אלפסי ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור, מההיא דיבמות בפרק החולץ יבמות מו, א דההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואמר לו רבי יהודה לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ונאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך וכולה כדאיתא התם, דאלמא טעמא דאין עדות לגוי, הא בעלמא נאמן לפסול ואפילו שלא על ידי הבחנת הבכור, וכמו שכתב שם בהלכות.

7 נשבע וגובה מחצה. כמודה מקצת הטענה. הקשה הראב"ד ז"ל, ולמה נאמן בשבועתו, והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים שמעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואהעדים סמכינן, אם כן אף הוא לא ישבע, דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידין על המקצת שפרע מי נשבע. ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשין, שהוא מכחישן, וכלל לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא מודה שלא פרע, אם כן חזרה קושיא לדוכתא, שלא יהא נאמן אפילו בשבועה, שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז"ל, שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין, אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה, אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר, והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת, ומיהו לא בריר לן דהכי קאמר, אלא י"ל הכחשה היא וי"ל אינה הכחשה, לגבי נפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת, ולאו משיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא, ולא סמכינן עלייהו.

1 כתובות פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּקָא דָיְיקָא כּוּלֵּי הַאי, קוּשְׁטָא קָא אַמְרַהּ, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מִעָרְמָא? תֵּיקוּ.

4 גיטין פתח ↗

מֵיתִיבִי: כְּשֵׁם שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְגִיטִּין, כָּךְ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְמַשָּׂאוֹת, וּלְמַתָּנוֹת, וּלְעֵדִיּוֹת, וְלִירוּשּׁוֹת. קָתָנֵי מִיהַת – ״עֵדִיּוֹת״!

6 בבא בתרא פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים: ״בְּכוֹר הוּא״ – נֶאֱמָן, כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן, כְּרַבָּנַן.

« רשב״א על בבא בתרא קכ״ז ע״ב רשב״א על בבא בתרא קכ״ט ע״א »