רשב״א על בבא בתרא קל״ט

1 מתני': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה. ודוקא בשמניחו, אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ותניא בתוספתא שם הניח בנים גדולים וקטנים יהו והיו גדולים ניזונין ובאים בשתיקה, ולא יאמרו קטנים הרי אנו נזונין כדרך שניזנתם אתם וכו', הניח בנות גדולות וקטנות והיו גדולות נזונות ובאות בשתיקה, לא יאמרו בנות הרי אנו נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן לא יאמרו קטנות הרי אנו נישאות כדרך שנשאתם אתם, ולא עוד אלא אפילו הניח להן עבדים ושפחות כלי כסף וכלי זהב הרי אלו של עצמן.

2 הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה. פירש ר"ש ז"ל, אבל חלק פשיטות חוזר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזרין זה לזה ביובל. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: אין זה סברא, שהרי רבי יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי, ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה. אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לרבי יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה, כלומר, אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה, כלומר, בטלה מחלוקת. עד כאן.

3 התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דאיתבא תותי גברא. ויש מקשים מהא דאמרינן בשילהי פרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, ואמאי, התם לא אפסיד אחריך אנפשיה כלום ומקמי דתנסוב הוא דיהיב ליה. ונ"ל דשאני התם דכיון דאחריך לא קנה בחיי האשה כלום, ועוד שהיא יכולה למכור ולאכול חשבינן ליה לאחריך כמפסיד, וכדאמרינן נמי בפרק המפקיד ב"מ לה, א שמו ליה מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדר ולא מהדרינן ליה, ופירש רש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי, והשתא מפסיד בעל כשעשאוהו כלוקח, דאילו שויוהו כיורש מהדרינן ליה, ולא חשו לפסידיה התם כיון דמקמי דנסיב שמו מינה דאיתתא לא חשבינן ליה מפסיד, ואדרבה איכא למיחש לתקנת בעל חוב, ושמו לה לאשה ואינסיבא דלא מהדר ולא חיישינן לפסידא דבעל חוב ועשאוהו לבעל כלוקח, וכמו שפירש שם רש"י ז"ל, היינו טעמא משום דכי מהדרי שומא משום גמילות חסדים בלבד הוא דמהדרי, והילכך ליכא פסידא. ובעיין דלותה ואכלה ונשאת לבעל, כתב הרב אלפסי ז"ל דלא איפשיטה, דאיכא למימר מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דאוספיה דאוזפה שלא בשטר, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא מינסבא, או דילמא משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כיורש וגבי מיניה, והוה ליה ספק ממונא וקולא לנתבע ולא גבי מידי.

4 בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות ניזונות. כלומר, תחת יד הבנים. ואין מייחדין להם מזונות. דאי לא אמאי תנא תרי בבי, נכסים מרובין ונכסים מועטין, ליתני בין שהנכסים מרובין בין שהנכסים מועטין הבנות נזונות. ועוד דהכין מוכחכ בגמרא בהדיא, דאמרינן ואי אין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו, ואמר רבא מביאין מוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר נותנין לבנים, אלמא בנכסים מועטין הוא שמוציאין ונותנים לבנות, אבל במרובין לא, אלא ניזונות תחת יד הבנים, ואין חוששין שמא ימכרו הבנים או ימעטו באכילתן ולא ימצאו הבנות במה שיזונו, אלא אלו ואלו ניזונין ואוכלין אפילו עד פרוטה אחרונה, וכדאמרינן בגמרא פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין.

5 הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. ר"ש ז"ל הכניס פרנסת הבנות בכלל המזונות, שכן כתב, הבנות נזונות עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים. והרמב"ן ז"ל תפש עליו, דההיא פרנסה מיקרי, ולא אמרי בה הבנים ישאלו על הפתחים, אלא הבנים יירשו ולכשיבוא לינשא לבעל נוטלות עישורן. ובאמת שאין הפרנסה בכלל המזונות, וכמו ששנינו בפרק יש נוחלין בבא בתרא קלט, א אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות. אבל נראה שר"ש ז"ל לא פירש כן אלא נכסים מרובין, ולשונו מוכיח כן. ומיהו בירושלמי אמרו שהפרנסה ממעטת בנכסים, אלא שאין לוקחין משם ראיה, שכן אמרו שבעל חוב בין מלוה על פה בין מלוה בשטר ממעטין, ואילו בגמרין בעיא ולא איפשיטא ואין ממעטין.