רשב״א על בבא בתרא קל״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא בתרא ק״ל ע״א רשב״א על בבא בתרא קל״ב ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

בָּעֵי רָבָא: בְּבָרִיא הֵיאַךְ? כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – בִּשְׁכִיב מְרַע, דְּבַר אוֹרוֹתֵי הוּא; אֲבָל בְּבָרִיא – לָא; אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּבָרִיא נָמֵי?

2 בבא בתרא פתח ↗

פְּשִׁיטָא, בְּנוֹ הַגָּדוֹל – לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. בְּנוֹ הַקָּטָן מַאי?

2 בבא מציעא פתח ↗

בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר? נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב. אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ? הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי! שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה. וְנַהְדְּרֵיהּ לְהוּ לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא

1 בעי רבא בבריא היאך. כתב הראב"ד ז"ל: פירוש, שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה, דכיון דמחלק נכסיו ובלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל, ולאחר מיתה הוא דקאמר, דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו, ואף על גב דאמרינן אין שטר לאחר מיתה, התם בלשון מתנה, ולשון מתנה כיון דשייך בה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מיתה ירושה אינה צריכה שטר, ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. או דילמא דוקא בשכיב מרע, שהוא קרוב למיתה ובר אורתיה הוא, אבל בריא לא. ואני תמה אם בעל פה היתה שאלה, דאפילו שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורין אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו, הא בריא לא. ואיני רואה הפרש בדבר זה בין הראויין לירש ובין אחרים שאינן ראויין לירש, שאם אתה אומר כן מתנת שכיב מרע במקצת למי שראוי ליורשו לא תהא צריכא קנין אם אמר בלשון ירושה, ואי נמי באומר מקצת נכסי לראובן בני, שאין לשון מתנה אלא ירושה, ואם נפשך לומר כי לא היתה הגמרא שותקת בכך. אלא מסתברא דבמקנה נכסיו בשטר קאמר ובלשון ירושה, ואף על גב דאין שטר לאחר מיתה, הני מילי בשטר מתנה, כדברי הרב ז"ל, דאינו קונה לאחר מיתה, אבל האי דיהיב בלשון ירושה הרי הוא כירושה שקונה עם גמר מיתה, הילכך אף על גב בבריא קונה בשטר ואפילו נתן לו הכל, משום ירושה, וכרבי יוחנן בן ברוקה, וכיון דאמר משום ירושה קונה עם גמר מיתה כירושה. ועוד נראה לי דהא לא שייכא כלל בההיא דאין שטר שלאחר מיתה, דהכא בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו היא, וכמתניתין דלקמן, אלא שכתבו לו בלשון ירושה, ומספקא ליה לרבא דילמא לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה דאפילו בלשון ירושה קנה אלא בשכיב מרע, דבר אורותי הוא. ולו הוא שנתנה התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה, כדכתב והיה ביום הנחילו את בניו, אבל בבריא לא, משום דהואיל וכתב ליה בלשון ירושה והוא עכשיו אינו בר אורותי הרי הוא כנותן למי שאינו ראוי לירש ובלשון ירושה שלא אמר כלום. אבל אי אמר בלשון מתנה ובשטר ודאי פשיטא דקני. ותדע לך דבהכי איירי, דהא אתי למפשטה ממשנת בנין דיכרין, וההיא כי האי גוונא היא, ואי שנו יסבון מהנה וכל שכן ולא שייך למימר ביה אין שטר לאחר מיתה אף על פי שהיא מתנה. כנ"ל ועיקר. וכתב ר"ח ז"ל דבעיין איפשיטא דאפילו בבריא קאמר. וכן נראה לכאורה, דהא פשיטא ליה רב משרשיא לרבא מדברי רבי נתן ורבי שחזר והודה כדברי רבי נתן דירתון תנן ושמע מינה כרבי יוחנן נשנית ובבריא קאמר, וקבלה מיניה רבא, דאלמא בעיין בהא תליא, דאי מתניתין ירתון תנן היינו רבי יוחנן בן ברוקה, ואי כרבי יוחנן בן ברוקה שמעינן דבבריא קאמר. ורב פפא אמר ליה לאביי דלדברי כולם קשיא אי זה הכרע יש שתהא משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו כי תני בה ירתון, דדילמא אפילו רבנן היא ושאני התם דתנאי בית דין הוא ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ואהדר ליה אביי דעל כרחין רבי יוחנן בן ברוקה היא הואיל וממפקי ליה בלשון ירתין, דאי אמרת בשלמא רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר ולא אהני תנאי בית דין אלא לעשות מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם, היינו דמפקי ליה בלשון ירתין דמהנה בבריא המזכה למי שבא לעולם, אלא אי אמרת רבנן היכי מפיק ליה בלשון ירתין דהוא לשון הבאי דלא מהנה בשום מקום ואפילו בשכיב מרע, לימרו יסבון, ואי משום דלא תטרוף מ"מ ממשעבדי לימרו אינון יסבון מבני חרי. אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר. ושקלינן וטרינן בהא אי רבי יוחנן בן ברוקה אי בתרי בי דינא אתקון או בחד בי דינא אתקון ואמרינן דבתרי בי דינא אתקון ובי דינא בתרא כבי דינא קמא. והילכך מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא וכרבי נתן וכרב משרשיא ורבא דקבלה מיניה דבבריא קאמר. ועוד דאף על גב דאמוראי שקלי וטרו בה לאו לאיפלוגי על רבי נתן ורבי דתנאי נינהו אלא לברורה דמלתא, ומשום קושיא דאמוראי לא דחי מאי דקא תנו תנאי, ועוד דהא רב משרשיא ורבא דקבלה מיניה. אבל רבינו האיי גאון והרב אלפסי זכר כולם לברכה אמרו דבעיין לא איפשיטא. ולפי דבריהם, רב פפא לא להקשות אדרבי נתן ואדרבי קא אתי ולומר דלא כרבי יוחנן בן ברוקה היא, אלא לומר דאפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תשמע מינה מידי בבריא, דהא על כרחין עיקרא משום תנאי בית דין היא, וכיון שכן אני אומר דכולה משום תנאי בית דין היא שעשו מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם ובריא כשכיב מרע, והואיל ובשכיב מרע מהנה לרבי יוחנן בן ברוקה אפקוה בלשון ירתין ולא אפקוה בלשון יסבון, כדי שלא תטרוף ממשעבדי. ואמר ליה דלא היא, דכיון דבבריא דעלמא לא מהנה לכולי עלמא לא הוה להו לאפוקה בלשון דלא מהנה בבריא לכולי עלמא, ומאי דוחקייהו דלא מפקי לה בשלו יסבון דמהנה בבריא דעלמא, ואי משום שלא תטרוף ממשעבדי לימרו בהדיא יסבון מבני חרי. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דדילמא ניחא להו לאפוקה בלשון יתרון לאשמועינן דלא טרפא ממשעבדי ולא איצטרכי לאורוכי למימר יסבון מבני חרי, ואפילו הכי לא תדוק מינה מידי בבריא דעלמא לרבי יוחנן, דהכא משום דתקינו סמוך לה תקנתא אחריתי בלשון מתנה, דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה, ובתוך כדי דבור, דבחד בי דינא אתקין, וקנה לכולי עלמא, ולאו רבי יוחנן בלחוד היא, אלא אפילו רבנן מודו בה ושקלי וטרי בהא אי בחד בי דינא, ולא תידוק מינה מידי דרבי יוחנן בן ברוקה היא, ואפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תידוק מינה דרבי יוחנן בן ברוקה בבריא קאמר, דעיקר דמלתא משום תנאי בית דין הוא שעשו מי שאינו בעולם כמו שישנו ובריא כשכיב מרע, הואיל ובשכיב מרע מהנה.

2 בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא. דקדקו עליה הגאונים ז"ל, דהא תנן במתניתין לעיל בבא בתרא קל, א איש פלוני ירשני במקום שיש בן וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותרצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לך אלא פשוטן של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב, וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכחא מלתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולשתמען מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן בבא בתרא קלג, א אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא אפילו בכותב לא אמרינן עשאה אפטרופא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר, אלא מתניתין בשברר דבריו ודרב יהודה בשלא ברר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה בשברר, דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום, אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דילמא לפלניא והשיב אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה, אלמא בשלא בירר היא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת, דהרי היא כמברר למתנה, דודאי אותן ששאלוהו לא על אפטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מי שיזכה בנכסיו שאלוהו. ומעתה אין אנו צריכין לדוחקה דוקא שלא בבן בין הבנים. וכן נראה לי משם דהכותב לאו דוקא, אלא מאי כותב אומר, וכמו שאמרו כתובות פג, א הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, ופירש רבי חייא מאי כותב אומר, וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה, וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, ולאו דוקא כותב, והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב, דאיהו לא אמר אלא אלא למאן, וכמו שכתבתי. ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל, דאי מתניתין דוקא בשברר, אם כן כי מקשי בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אומר לא עשאה אלא אפטרופא, מאי קושיא, דילמא ההיא בשברר. ואל תתמה ששנאוה סתם, דהא מתניתין על כרחך בשברר, כי היכי דלא תקשי' לן, ואפילו הכי שנאה סתם. והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע, ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר, דמפני שכבד עליו הדבור לא ברר, ודרב יהודה בכותב, שכתב, דכיון שכתב היה לו לברר, וכל שלא ברר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפטרופסות. ועוד כתב הרב ז"ל דאילו קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו מההיא נמי דרבי יהודה הנחתום, דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין, ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה, שהרי שנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא יג, א בשטרי אקניאתא, ואף על פי ששנויה סתם. ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ז"ל ממה שלא תרצו בדרבי יהודה הנחתום בשברר או בשקנו מידו, דאין הכי נמי, אלא משום דרבינו דמייתי מיניה ראיה הוה משמע ליה דבשלא ברר ולא קנו מידו הוא, כיון דמתניתין סתם, אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתירוצא אפילו למאי דסבירא ליה, כיון דאפשר לאוקומה באוקמתא רויחא כצורתא וכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל וכדרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה, ועוד דהא ודאי פירוקא רויחא טפי כסתמא דברייתא, ולא לדחוקה ולאוקמא ממשמעותא. כנ"ל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפטרופא ובנו גדול עשאו אפטרופוס אלא בשיש בנים קטנים שצריכין לאפטרופוס, אבל גדולים מה להם לאפטרופוס. ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר. ובדין הוא דהוה מצי לאוקומי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים, אלא דניחא לארווחא ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא כרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה ולרב עוירא בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואצל בני הבעל. וצריכא עיונא, דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוין להחשיב הבן או אשתו בין הבנים. ותדע לך, דאי לא, מאי שנא בנו ואשתו אפילו אחר נמי, דלהנאת הבנים הוא מתכוין למנות עליהם אפטרופא לפקח על הנכסים, והיינו דאמר דניחא ליה דלישתמען מיליה. ותדע לך, מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו, כלומר, ואין צריכין לאפטרופא לפקח אלא דלשתמען מיליה מהשתא, כלומר, שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו, ואי דוקא בשצריכים אפטרופא פשיטא דבבריא לא אמר, דהא אינן צריכין לו. כנ"ל. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא, דלישנא דמסקנא דשמעתא כותיה, מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי והראב"ד זכר כולם לברכה.

« רשב״א על בבא בתרא ק״ל ע״א רשב״א על בבא בתרא קל״ב ע״א »