רשב״א על בבא בתרא ה׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא בתרא ד׳ ע״ב רשב״א על בבא בתרא ו׳ ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ כּוֹתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן.

2 בבא בתרא פתח ↗

מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָן – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. סָמַךְ לוֹ כּוֹתֶל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן.

3 בבא בתרא פתח ↗

4 בבא בתרא פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַקּוֹבֵעַ זְמַן לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן; וּלְוַאי שֶׁיִּפְרַע בִּזְמַנּוֹ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּגוֹ זִימְנֵיהּ – זִימְנִין דְּמִתְרְמוּ לֵיהּ זוּזֵי, אָמַר: אֵיזִיל אֶיפְרְעֵיהּ,

5 בבא מציעא פתח ↗

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: שׂוֹכֵר אָמַר נָתַתִּי, וּמַשְׂכִּיר אָמַר לֹא נָטַלְתִּי – עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה?

6 בבא בתרא פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּזְמַנִּי״, פְּשִׁיטָא בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן! אֶלָּא לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךְ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״? אַלְמָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרְעֵיהּ בְּתוֹךְ זִמְנֵיהּ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּכׇל שָׂפָא וְשָׂפָא זִימְנֵיהּ הוּא.

8 בבא בתרא פתח ↗

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּזְמַנִּי״, אַמַּאי לָא? אֶלָּא לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךְ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״? אַלְמָא לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּגוֹ זִימְנֵיהּ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר: מִי יֵימַר דִּמְחַיְּיבוּ לִי רַבָּנַן.

9 בבא בתרא פתח ↗

רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבְדִי כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. מָר בַּר רַב אָשֵׁי עָבֵד כְּרֵישׁ לָקִישׁ. וְהִלְכְתָא כְּרֵישׁ לָקִישׁ, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר: הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; חֲזָקָה: לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּגוֹ זִימְנֵיהּ.

9 כתובות פתח ↗

וְרַבִּי עֲקִיבָא, תְּפִיסָה לָא מַהְנְיָא כְּלָל? אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁתָּפַס מֵחַיִּים. וּלְרַבִּי טַרְפוֹן, דְּמַנְּחִי הֵיכָא? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּסִימְטָא — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ בְּסִימְטָא. דּוּן דַּיָּינֵי כְּרַבִּי טַרְפוֹן, וְאַהְדְּרֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְעוֹבָדָא מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: עָשִׂיתָ כְּשֶׁל תּוֹרָה. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וּמָר סָבַר טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה אֵינוֹ חוֹזֵר? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵרַבּוֹ, וּמָר סָבַר הֲלָכָה אֲפִילּוּ מֵרַבּוֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵרַבּוֹ. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר רַבִּי טַרְפוֹן רַבּוֹ הֲוָה, וּמָר סָבַר חֲבֵירוֹ הֲוָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲבֵירוֹ הֲוָה, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר הֲלָכָה אִיתְּמַר, וּמָר סָבַר מַטִּין אִיתְּמַר. קָרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּפוּס פָּרָה דְיַתְמֵי מִסִּימְטָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר תְּפַסְתּוּהָ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר לְהוּ: זִילוּ אַהְדּוּר. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לְהוּ: מָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁכְּנֶגְדִּי חָלוּק עָלַי. הָהוּא בַּקָּרָא דְיַתְמֵי דְּתָפְסִי תּוֹרָא מִינֵּיהּ. בַּעַל חוֹב אָמַר: מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ. וּבַקָּרָא אָמַר: לְאַחַר מִיתָה תַּפְסֵיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדֵי דְּתַפְסֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אֲמַר לֵיהּ: מִגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר ״לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי״, יָכוֹל נָמֵי לְמֵימַר ״מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ״. וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה! שָׁאנֵי תּוֹרָא דִּמְסִירָה לְרוֹעֶה. דְּבֵי נְשִׂיאָה תְּפוּס אַמְתָא דְיַתְמֵי מִסִּימְטָא. יְתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וִיתֵיב רַבִּי אַבָּא גַּבַּיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר תָּפְסִיתוּהָ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא: מִשּׁוּם דְּבֵי נְשִׂיאָה נִינְהוּ מְחַנְּפִיתוּ לְהוּ? וְהָא דּוּן דַּיָּינֵי כְּרַבִּי טַרְפוֹן, וְאַהְדְּרֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ עוֹבָדָא מִינַּיְיהוּ. יֵימַר בַּר חָשׁוּ הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ זוּזֵי בְּהָהוּא גַּבְרָא, שְׁכֵיב וּשְׁבַק אַרְבָּא. אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל, תְּפַסָה נִיהֲלִי. אֲזַל תַּפְסַהּ. פְּגַעוּ בֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַתְּ תּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים

10 בבא בתרא פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: תְּבָעוֹ לְאַחַר זְמַן, וְאָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: בִּמְקוֹם חֲזָקָה – אָמְרִינַן ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״;

1 מתניתין כותל חצר שנפל מחייבין אותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואי זה מוחזק בו יותר. וי"ל כגון דאיכא עדים דארצייה חד מנייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו, ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן, דכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה, חזקה פורע הוא, וכדאמרינן בגמרא כל ספא וספא זמניה הוא, ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני.

2 למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. דכיון שסרב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו, חזקה לא נתפייס לאחר מיכן ולא פרע אפילו סמך לו כותל אחר, כיון דאין דין זה גלוי לכל שיחייבוהו בית דין על כך, וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבי לי בי דינא.

3 סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה באותו בנין שבנה חברו, מיד קנה חצי הכותל, לפי שזכתה לו חברו חצרו, שחצי הכותל עומד הוא על חצרו, שמקום הכותל משל שניהם הוא, וכיון שהוא בנוי על חלקו והוא יכול להשתמש בו אם פרע לו חצי ההוצאה ואפילו על כרחו של חברו, אף על פי שלא אמר לו תקנה לך תקנה לך חצרך, קנתה לו חצרו מיד כשגלה זה דעתו דניחא ליה. כן כתב מרי הרב ז"ל.

4 גמרא: הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירשו גאון ז"ל דוקא קובע, אבל בסתם מלוה אע"ג דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות ג', ע"ב המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים יום נאמן, דכיון שלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיכסיף ופרע תוך ל', והיינו דקאמר הקובע זמן, ואלו אפילו בסתם מלוה כן, לישמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע. ולולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים, הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה, תדע לך מדאקשינן עלה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש, דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות, אדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקטה בסתם מלוה, משום דההיא לא פסיקא לן, דהא במנהגא תליא מילתא, כדתניא בתוספתא דבבא מציעא פ"י ה"א המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל.

5 עביד אינש דפרע גו זמניה דמימר אמר כי מטי זמניה לא ליתי ליטרדן. ואף על גב דתנן בבכורות מ"ט, ע"א מת בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, התם שאני לפי שאין לו תובעין, ולפיכך אינו חושש לפרוע תוך זמנו, דהא ליכא מאן דמטריד ליה. ומיהו איכא למידק דבשילהי פרק השואל ב"מ ק"ב, ע"ב איבעיא להו שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, ואמרינן אימת, אילימא בתוך זמנו, תנינא, אי לאחר זמנו, תנינא, דתנן מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, אלמא אפילו בשכירות דאיכא טעמא דלא ליתי ליטרדן אמרינן דתוך זמנו בחזקת שלא נתן, והכין אית להו לר' יוחנן ור' ינאי, ומסתמא לא פליגי אביי ורבא עלייהו, וי"ל דשאני התם דכיון דאכתי לא מחייב ליה לא מקדים ופרע מאי דלא מיחייב ליה, אבל הכא חיובי מחייב אלא דאכתי לא מטא זמניה.

6 אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא. וא"ת מאי פשיטא, והא איצטריך להו למיבעי בשילהי פרק השואל שם אי עביד אינש דפרע ביום משלם זמניה או לא. וי"ל דשאני התם גבי שכירות דבכל יום משלם זימניה, אינו מחייב לפרוע עד סוף היום, והילכך איבעיא להו אם אמר בתחלת היום פרעתיך אי מהימן או לא, אבל הכא כיון שנשלמו הארבע אמות הרי הגיע זמנו לגמרי וסוף זמנו הוא, ובכי האי ודאי פשיטא.

7 ופריק שאני התם דכל ספא וספא זמניה. ולעולם אין כאן תוך זמן אלא לאחר זמן. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין לדוכתיה פשיטא, י"ל דהיא גופא קא משמע לן.

8 שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין ליה בי דינא. קשיא לי, והא טעמא לאביי ורבא משום דכי מטא זמניה לא ליתי לטרדין הוא, והכא נמי כי סמך לו כותל אחר, הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה, ואז ודאי מידע ידיע דמיחייב ליתן, אם כן אפילו מהשתא פרע, דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן. וי"ל דהתם דזמן פרעון על כרחיה אתי אמר לא ליתי ליטרדן, אבל הכא בידו הוא, אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי. והאי טעמא דמי יימר דמחייב ליה בי דינא, אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא, אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה כריש לקיש, דהא לקמן אמר ליה אפילו למאן דסבירא ליה כריש לקיש.

9 ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה. איכא מרבוותא ז"ל דאמרינן דדוקא ביתומים גדולים דליכא אלא משום חשש פרעון, אבל בקטנים לא, דאכתי איכא משום חשש צררי, דעביד איניש דמתפיס צררי תוך זמניה. והיינו דנקט הוא דהכותב הבא ליפרע מנכסי יתומים דהיינו ביתומים גדולים, ולא נקט הא דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן, דאם איתא, לימא האי וכל שכן ליתומים גדולים דנפרעין שלא בשבועה; ועוד תדע לך דהא אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים קטנים אלא מן התקנה או משום חינה או משום מזוני ערכין כד, א, ואף על גב דמית הבעל תוך זמן הוא, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. ואיכא מרבוותא אחריני דאמרי דהוא הדין מיתומים קטנים, דכיון דאמרינן התם הכא דנפרעין בלא שבועה, אלמא אפילו לצררי נמי לא חיישינן, דאם איתא אפילו ביתומים גדולים נמי נחוש לצררי בענין זה מיהא דאישתבע אי אתפשיה צררי או לא, כי היכי דמשתבע על הפרעון בלאחר זמנו. אלא ודאי מדשקיל בלא שבועה כלל לא חיישינן ליה למידי, דתוך זמנו נמי לא מתפיס ליה צררי. וכתובת אשה שאני דאדם עשוי ליחד לה מידי, ומנהג ראשונים היה להניח לה כתובתה על השולחן, עד שתקנו שלא להניח כתובות פד, ב. ועוד דמשום דאכלה מיהא בתנאי בית דין מתפיס לה צררי כדאמרינן גבי מזונות הבת בריש פרק הניזקין נ"א, ע"א. ואף על פי שלמזון הבת יש קצבה ואפשר דמתפיס לה צררי, ולא למזון האשה שאין לה קצבה אלא כל ימי מיגר אלמנותה, מכל מקום דעתו קרובה אצלו אצלה כדי שלא תתבזה, ותדע לך דהא אלמנה אינה נפרעת אפילו מיתומים גדולים אלא בשבועה, ואלו אתה עושה כתובה כחוב דעלמא שלא הגיע זמנו, למה היא צריכא שבועה בבאה ליפרע מיתומים גדולים, אלא דחיישינן לצררי. וזה נראה לי דבר ברור. אבל בחוב דעלמא לא חיישינן כלל. והא דלא אמר הכא ואף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, דעדיפא מינה נקט, דאי נקט ההיא אכתי הוה אמינא דנפרעין ובלבד בשבועה, קא משמע לן דכודאי משוינן ליה ואפילו שבועה נמי לא בעי. ואם תאמר אם כן כי אמרינן בשלהי מכילתין קעד, א גבי פלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא, דאיפליגי בטעמצא דאין נפרעין מנכסי יתומים קטנים, מר אמר משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומר אמר משום צררי, ואמרי דאיכא בינייהו כשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, אמאי לא אמר אי נמי דמית בגו זמניה. לא היא, דהתם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוא דאפליגו בה ואליבייהו הוא דאמרינן, ואינהו הא אית להו הכא כאביי ורבא דאמרי עביד אינש דפרע גו זמניה. ואם תאמר בערכין שם דמותבינן עלה וההיא דאין נזקקין תיובתי טובא, ומפרקינן זימנין משום חינה ומזוני זימנין במלוה דגוי משום רבית זימנין כשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה, היכי לא משתמיט דלתרץ בחדא מנייהו במית בנו בגו זמניה, י"ל כיון דפלוגתא היא הכא, ניחא ליה לתרוצינהו אליבא דכולהו אמוראי ולא לפרוקינהו בפלוגתא, ויצטרך עוד לומר תינח לריש לקיש, לאביי ורבא מאי איכא למימר. וכן נראה עיקר.

10 תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו. איכא למידק מאי קא מיבעיא ליה, היינו דריש לקיש, דעל כרחין מדקאמרינן בדריש לקיש ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, הא ודאי משמע דבתבעו לאחר זמנו קאמר, דאי בדתבעו תוך זמנו הכין הוה ליה למימר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך, ופריקו רבוותה ז"ל דההיא דריש לקיש כשתבעו ביום משלם זימניה, דאף על גב דאסיקנא התם בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביום משלם זימניה, היינו דאי אמר פרעתיך השתא מהימן, דזמנין דעביד דפרע ביום משלם זימניה, היינו דאי אמר פרעתיך השתא מהימן, דזמנין דעביד דפרע ביום משלם זימניה, אבל לא אמרינן ביה מגו, משום דמיכסיף למימר השתא פרעתיך, דכי דכל ביומיה לא משתלי, וניחא ליה טפי למיתלי בשכחה דזמן שעבר, אבל בעיין דהכא בדתבעו לאחר זמנו ממש.

4 מכות פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה.

5 בכורות פתח ↗

מַתְנִי׳ מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.

9 ערכין פתח ↗

״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — הַחֲיֵיהוּ מֵעֶרְכֶּךָ. אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? ״הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, וְלֹא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעֶרְכֶּךָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר, נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ. וְרַבָּנַן? הָנְהוּ לָאו כְּלֵי אוּמָּנוּת נִינְהוּ, אֶלָּא נְכָסִים נִינְהוּ. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד. פְּשִׁיטָא! כִּי הֵיכִי דְּסַגִּי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא נָמֵי סַגִּי לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: עַד הָאִידָּנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי הֲוָה מוֹשְׁלִי לֵיהּ, הַשְׁתָּא דְּלֵיכָּא דְּמֹשֵׁיל לֵיהּ — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר, אֲמַר לְהוּ: סַלִּיקוּ לֵיהּ תְּפִילִּין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! ״הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו״. מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּסָבַר מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא, אֲבָל לְעִנְיַן זַבּוֹנֵי — מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ לָא זבין מְזַבֵּין אִינִישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ, אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר מְשׁוּבָּח מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִין אוֹתָהּ לָאִיטְלֵיס מְשׁוּבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ מְשׁוּבַּחַת הִיא — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא״ — שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה מַרְגָּלִית לְקַלִּים, ״קֹדֶשׁ לַה׳״ — סְתָם הַהֶקְדֵּישׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוּם הַיְּתוֹמִים. מַתְנִי׳ אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה אַחַת. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ אֵינָהּ קְדוֹשָׁה! רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְכֵיוָן דְּאֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים — יְהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו וְאַל יַקְדִּישׁ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים. אִיתְּמַר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, רַב אָמַר: קְדוֹשָׁה, וְנוֹתֵן חֲמִשִּׁים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה כׇּל עִיקָּר. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן מְכִירָה, דִּפְלִיג שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב, אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר — וּמָה מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר? אֶלָּא הָכָא, מִי אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר? וְהָא תְּנַן: הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה — כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: ״נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין״.

« רשב״א על בבא בתרא ד׳ ע״ב רשב״א על בבא בתרא ו׳ ע״א »