רשב״א על בבא בתרא קמ״ה

1 מהא דאמרינן: המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצאה בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

2 והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני. קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

3 הא דאמרינן: קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי אהא אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, מיהני לימא חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

4 קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין ו, ב, והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן יבמות קח, א הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

5 וחוזרת בעונתה. אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר מה מי שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

6 נכסי לבני אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני. ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולביטולא לקמיתא הוא דאמר כן, דדייתיקי מבטלת דייתיק. ואפילו בבריא שכתב כן, אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא בתנאי אם לא יחזור בו. כירושלמי בשני דייני גזירות כתובות ה"א והביאו ר"ח ז"ל בכאן בפירוש': מי שהיה במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבנים בנותיו בכלל אמר בשעת מיתה ינתנו לבני אין הבנות בכלל. עד כאן. ומסתברא לי שאין כן דעת גמרין, דאם כן לא הוו שתקי הכא מנחלה ומלפרש כן כאן. ועוד שמעתין דהכא אף בבריא היא, מדמתניתין גבי בעיא דבר ברא תניא כמאן דאמר לא קאמר קרו אינשי לבר ברא ברא הנולד המודר מן הבנים מותר בבני בנים ומינה דכולה שמעתין אפילו בבריא היא, דכולהו בעיין בחד גוונא נינהו, מדלא פריש. כנ"ל. ואיפשר דהאי דירושלמי בדברים העשויים ללבישה לבנים ולבנוטת כפסקי דשיראי דגמרין.

7 מתני': השביחו גדולים את הקטנים הנכסים השביחו לאמצע. יש מפרשים שאפילו טרחו אין נותנין ואין צריך לומר שאין נוטלין כיורד ברשות, ואף על פי שאמרו לעיל בבא בתרא מב, ב שותף כיורד ברשות דמי, דהכא אחים מוחלין הן אצל אחיהן ואפילו שכר טרחן. וכן פירש ר"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא בשלא עשו מלאכה בגופן לנטוע ולבנות וכיוצא בזה, דהתם השביחו לעצמן כדאיתא בגמרא, אבל טרחו לשכור פועלים או שמוכרין וקונין טרח כזה הוא שמוחלין, וכמו שכתוב בגמרא.

8 ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן. יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקן בין בחלק אביהן נוטלין לעצמן כל השבח, כיון שאין הקטנים יכולין להשביח את חלקם. והביאו ראיה ממעשה דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ואמרינן דמשום דגברא רבא הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אף על פי שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבינו והוה ליה כאילו אמר, ומשמע דכולהו שקל ובכולהו עבד עיסקא, דאי לא שקיל אלא כנגד חלקיה אפילו איניש דעלמא נמי כן, דהאי זוזי כמאן דפליגי דמי. ויש אומרים דכל השבח אי אפשר, דלקתה מדת הדין בכך, דמאי אולמייהו משאר אריסין או שותפין דעלמא אלא נוטלין בחלק אביהן מחצה ונוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר וכשותף שהוא כיורד ברשות. ורב ספרא נמי ליטול מחצה שלו וחצי מחצה בשל אחיו קאמר.

9 גמרא: לא שאנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים. יש מפרשים כגון ששבחו נכסים מעצמן כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון,ומחת עצמן כגון שטרחו בהן לשכור פועלים. ואינו מחוור, דאם כן רישא דמתניתין למה לי לתני, פשיטא, וסופא נמי היכי אפשר דכי אמרינן ראו מה שהניח לנו אבינו שיהו נוטלין שבח דיקלא דאלים. ותו רב ספרא דשקיל זוזי ועביד בהוכ עיסקא הא טרח בהו, ומאי שנא רב פפא ספרא דגברא רבא הוא אפילו איניש דעלמא נמי. ותו דגרסינן בפרק המפקיד ב"מ לט, ב גבי מרי בר איסק דאמר אחוה ליפלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל, ואמר רב חסדא דינא קאמר ליה דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ולהאי פירושא אמאי, והלא רב מרי בר איסק הוא השביח את הנכסים בעצמו, שטרח לשכור פועלים לבנות ולנטוע. ויש מפרשים השביחו נכסים מחמת נכסים כמו נמי כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואף על פי שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנטות כרב ספרא מוחלין הן בכך. אבל השביחו מחמת עצמן, כיון שהוציאו הוצאות משל עצמן, השביחו לעצמן, דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש ר"ח ז"ל. והיינו אודייני, דהוה ליה כמשבחין מחמת עצמן, אלא שאמרו דלנטירותא עבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה.