רשב״א על בבא בתרא ל״ה

1 ופרקינן: התם ליכא למיקם עלה דמילתא. פירש ר"ש ז"ל, שאפילו אם יבואו עדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבקר וזה נכתב ונמסר בערב, הלא אין הקדמה לשעות. וזה ודאי קשה, דהכא אי מדרב ושמואל מקשינן וכמאן דאוקי פלוגתייהו התם דתרווייהו כרבי אלעזר, ואי נמי מדשמואל בלחוד קא מקשינן, מכל מקום ממאן דסבירא ליה כרבי אלעזר מקשינן, ואלו לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ודאי יש הקדמה בשעות, שאם באו עדים והעידו שלזה נמסר בבקר ולזה בערב, הראשון שקדם קדם וזכה. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דאפילו לרב נמי היאך איפשר לומר שאם כתב ומסר לראשון ואחר כך כתב ומסר לשני לא יקנה הראשון, וכי הכותב שטר מתנה ומסר יכול לחזור בו כל אותו היום, ואם כתב בו חדש או שנה יכול לחזור בו כל זמנו. וזו אינה קושיא כל כך, דאין הכי נמי לרבי מאיר דלא קנה מכח השטר אלא משעה שמוכיח תוך השטר, וזה מתברר בגיטין פרק בתרא ג' ד, ב גבי היו לו שתי נשים ששמותיהן שוין, דלרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי אי אפשר לגרש את האחת מהן אלא אם יכתוב אבות או ישלש, שיודע מתוכו של גטו אי זו המתגרשת, ואף על פי שהעדים החתומין על הגט מעידין שזו היא שגירש ולשם זו נכתב, והטעם כמו שאמרנו, דכיון דלרבי מאיר עידי חתימה בלחוד כרתי הא אין הכל תלוי אלא במה שמוכיח מתוך השטר, כי מה שהעדים מבררין לאחר מיכן מפיהם אינו מתברר מתוך השטר, וכבר הארכתי בגטין בענין זה יותר מזה בסייעתא דשמיא. ומיהו הקושיא הראשונה קושיא. ועוד קשיא לי, דאם כן אפילו כי מוקמינן התם פלוגתייהו בדרבי מאיר ורבי אלעזר מאי הוי, דהא מכל מקום בין למר בין למר מדינא יחלקו, כיון שאין מסירה לשעות. אלא הכי קאמרינן דלמאן דאמר עדי חתימה כרתי אם כתב וכת' וחתם ואחר כך מסר, כיון דתרווייהו קנו מעידן חתימה עבדינן חלוקה, ולא חיישינן לשמא כתב ומסר לראשון קודם שיכתוב לשני, וכן נמי לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דעבדינן שודא ואמרינן דליכא למיקם עלה דמלתא, היינו נמי משום דתרי עדים החתומים על השטר מעידין לפניך שבשעה אחת נמסרו, ואין חוששין שמא יבאו אחרים ויעידו שבפניהם נמסרו לזה בבקר ולזה בערב, שכשם שעידי החתימה לא דקדקו בדבר כך עדים אחרים של מסירה לא דקדקו, ומסתמא ביום אחד נמסרו לשניהם ואלא מיהו אי איפשר דלא קדמה מסירתו של זה לזה, דאינו מצוי שימסור לשניהם בבת אחת, אלא דסהדי לא דייקי בה, הילכך עבדינן שודא, ואי נמי טעמא, דכיון דהשתא לא מדכרי בפני מי נמסרו, כל שכן דלמחר וליומא אוחרי לא מדכרי, דכל היכא דמרחקא מילתא טפי שכחי ולא מדכרי. אבל בעידי אבות איכא למיקם עלה דמילתא, דאינהו לא ידעי מאן ידע ומאן סהיד, הילכך אף על גב דהשתא לא משכחי, ליומא חורי משכחי. וכדאמרן מעיקרא נ"ל עיקר. דלפי פירוש זה אם כן אף בשני שטרות היוצאין ביום אחד ויוצאין מתחת יד יורשין מאי איכא למימר, מי נימא התם נמי דאיכא למיקם עלה דמילתא.

2 ופירוש שודא דדייני. אצל מי שירצו הדיינין להטילו מטילין אותו מדעתם ומרצונם, וכדגרסינן בירושלמי שודא דדייני שוחדא לדייני, ולישנא יתירא קאמרינן תנו שוחד לדיין, לומר שכל מה שירצה בו הדיין יעשה. וזהו הפירוש הנכון. ובענין פלוגתא דרב ושמואל כתבתי בה יותר מזה בכתובות בפרק מי שהיה נשוי כתובות צד, ב בסייעתא דשמיא.

3 ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרתו בחמור וילדה. יש מפרשים דאשמואל קא פריך. ואין זה שיטת התלמוד, ועוד שאם כן גם בכתובות בפרק מי שהיה נשוי שם היה לו להקשות כן אעיקר פלוגתא דרב ושמואל דאיתא התם, ועוד דהא נמי איכא למיקם עלה דמילתא ולא דמיא לדשמואל. אלא אעיקר דינא דרב נחמן דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי קא מהדר לאקשויי, דבין הכא ובין הכא איכא למיקם עלה דמילתא, ואם כן כי היכי דאמרינן הכא יחלקו התם נמי הוה ליה לרב נחמן למימר יחלקו. ואם תאמר מאי קא מקשה מהא דהמחליף, והא ההיא סמכוס תני לה ופליגי רבנן עליה ואמרו המוציא מחבירו עליו הראיה. י"לּ דהתם הוא דפליגי רבנן עליה דסמכוס, משום דחשבינן ליה לבעל הפרה מוחזק ואידך מוציא ועליו הראיה, הא לאו הכי מודי ליה לסמכוס דיחלקו, ואם כן הכא דליכא חד מנייהו דמוחזק נימא בה דיחלוקו.

4 דררא. פירושו בקשה, תרגום ירושלמי בראשית מג, ט מידי תבקשנו מן ידי תדריריניה.

5 הכא אי דמר לא דמר. דינין אלו באי זה מקום אמרו יחלוקו ובאי זה מקום אמרו יהא מונח עד שיבא אליהו, כתבתים בריש פרק קמא דבבא מציעא בסייעתא דשמיא.

6 אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו. מדקאמר אחד מן השוק, משמע אף על פי שלא בא בטענה, אלא שאומר כיון שזה אומר אינה שלך וזה אומר בהפכו, אם כן אין אחד מהן בעל דברים שלי.

7 דתניא רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן. דכיון דשני אלו מתעצמין בה בטענת אבות, או דמר או דמר היא, והילכך מוציאין אותה מידו ומעמידין אותה בפני אלו, ואינה דומה לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת למאן דאמר כשם שאין אחד מהם יכול להוציא עליהם שטר חוב כך אין מוציאין שטר חוב על אחרים, דהתם מספקא לא מפקינן מהאי ממונא, דכל חד וחד דחי ליה ואומר לאו בעל דברים דידי את, אבל הכא דתפשה בפנינו מוציאין מידו ומעמידין בפני אלו שהיו מתעצמין בה.

8 ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. פירש ר"שי ז"ל דרבי חייא ודאי אהא אמרה, אלא שלא להקל עליו אמרה אלא להחמיר עליו שלא נפטר בהשבה, דאינו יודע למי ישיב, ואינו רשאי להפקידה ביד שני הראשונים וכל דאלים גבר, כדאמרינן לעיל לא תפסינן ואי תפסי לא מפקינן. והרמב"ן נ"ר דחה דאינה דומה לההיא דלעיל, דלא אמרו אלא בנתון ביד בית דין דאינו בדין בדבר המסור בידם להוציאו למחלוקת עד שיבררו של מי, אבל אחר שתפס מרשותם בגזלה אם רצה מחזירה למקום שנטל. ולא דמי לגזל אחד מחמשה בני אדם שצריך לשלם גזילה לכל אחד ואחד מהם כדברי רבי עקיבא דאמר שאין מניח גזילה ביניהם ומסתלק, שאין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, דהתם הוא שגזל מאחד מהם וצריך הוא להחזיר למקום שנטל, ואם הוא אינו יודע יפסיד, אבל כאן למקום שנטול הוא מחזיר. ואינו דומה למה שאמרו בפרק אלו מציאות ב"מ כה, ב ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, דהתם כבר פירשו בירושלמי פ"ד הטעם מפני שמפסידו מן הבעלים, שמא חזרו שם בינתים ולא מצאו ונמצאו מתיאשים ממנו ויבא אחר ויטול, ולא יחזיר לאחר זמן קאמר, אבל לאלתר שנטל יכול הוא להחזיר. אלא הכא הכי קאמר, הא דרבי חייא לאו אהא אמרה כדקא סלקא דעתך, אלא בגזלן של רבים ממש קאמר ואינו יודע למי, וכגון ההיא שאמרה בענשן של מדות לקמן בבא בתרא דף פ"ח ב.

9 אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מה הוה ליה למעבד. איכא למידק, לרב אשי דסבירא ליה דאפילו לאחר שלש נמי נאמן, אם כן בטלת כל החזקות, ואפילו בטוען גזולה היא בידך נאמן מגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו. ואם תאמר שאין כאן מגו, דטפי ניחא ליה למימר גזולה היא בידך כי היכי דתהדר ארעא ופירי, לא היא, דאפילו בטוען גזולה אינו רשאי לתבוע את הפירות, שאם כן היה מודה בחזקתו של זה, וכמו שכתבנו למעלה, ועוד מאי קא מהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי, ומיתי ליה ראיה ממשכנתא דסורא, דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה האי בידי הכי נמי דמהימן, אדרבא היא הנותנת דנאמן הלה לומר לפירות הורדתיו או למשכנתא הורדתיו כדברי רב אשי. ויש שמחלפין גירסת הספרים מדוחק קושיא זו וגורסין: אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד, דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא וכו', ומסקנא דקושיתו של רב אשי היא, ואהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי. אלא שאין גירסת רוב הספרים מסכמת לכך ועוד שעדיין הקושיא הראשונה במקומה. וי"ל דרב אשי לא נחלק בכך על דינו של רב כהנא, אלא ששואל אם לא תקנו חכמים מידי בכך שלא יפסיד זה שהורידו לפירות. ואמר ליה דאיבעי ליה למחויי, דאף על פי שאינו מוחה אלא לחצאין מחאתו מחאה, ותדע לך מדתקינו חכמים משכנתא דסורא כדי להתרחק מאיסור הרבית, ואם אי אפשר למחות בכי האי גונא לא הוו מתקנין מילתא דאתיא לידי פסידא, והא דאמר ליה מר ינוקא ומר קשישא לרב אשי לקמן ואי לכורכמא רישקא זבין ליה מאי הוה ליה למעבד, על דרך זה גם כן שאלו, ורב אשי דאהדר להו איבעי ליה למחויי, לבתר דשמעה מרב כהנא הוה.

10 מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר. פירוש, משום דסתם גוי אנס הוא ומתיראים ממנו למחות בו כל כך, ומיהו לא אנס גמור הוא שיכתבו לו את השטר מחמת יראה כסיקריקון, ואפילו מלמחות בו לגמרי אין מתיראין ממנו, ולפיכך הבא מחמתו גם כן יש לו חזקה אפילו בלא שטר ובחזקת ארבעים שנה, והיינו דאמרינן לקמן בפרקין בבא בתרא נה, א ואריסא דפרסאי עד ארבעין שנין. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל.