רשב״א על בבא בתרא קנ״ט

1 בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן מוציא מיד הלקוחות. ולאו דוקא הבן, אלא אפילו הוא עצמו, וכדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום, אלא דבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום, אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם, לפי שלא חל עליהם המכר, אבל מכל מקום חייב לשלם להם דמי המכר שקבל מהם, ומוציא דקתני הכא פירושו מפקיע, כלומר, מוציא מידי שעבוד, דלא ירדו הלקוחות לנכסי בחיי האב, דנימא שהבן מוציאה מידן, ודכותה האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.

2 ההוא בברכה הוא דכתב אבל לענין דינא לא. ואיכא למידק לענין דינא אמאי לא, ומאי קושיא אי מפקי מלקוחות, והא אפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בנכסים שנפלו לו כגון שהוא גוסס לא מהני ולא מידי, כדאמרינן ביש נוחלין לעיל בבא בתרא קכו, ב גמרא זה בני נאמן, וכל שכן זה שמת בחיי האב. תירץ רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, דקושיא משום שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא חזרת מעות ומפקיע השיעבוד שהיה ללקוחות עליו. ועדיין יש לעיין, דהכא נמי דילמא משום שאין בעל חוב נוטל בראוי כמוחזק, וכעין שאמרו בכתובה בפרק יש בכור לנחלה בכורות נא, ב ויש רוצים לדקדק מכאן לבעל חוב שנוטל בראוי כמוחזק, דכח בעל חוב עדיף מכח כתובה, ולפי' קשה כאן כשהבן מוציא מיד הלקוחות ואינו נוטל בראוי זה כדרך שהוא נוטל בראוי דעלמא, ור"ח ז"ל כתב בנו מוציא מיד הלקוחות מפני שהוא ראוי וכשם שאינו משתעבד כך אינו נמכר דתנן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק זה צריך עיון עדיין. עד כאן לשון הרב ז"ל.

3 הא דאמרינן: היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על חתם ידו אבל אחרים מעידין. מסתברא לי דטעמא דמלתא משום דקיימא לן כרבנן דרבי דאמרי בפרק האשה שנתאמרלה כתובות ב', יב זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי אין צריכין לצרף אחר עמהם, ואמרינן עלה בגמרא לכשתמצא לומר טעמא דרבנן על מנה שבשטר הן מעידין, ולפיכך אם מעיד על כתב ידו לאחר שנעשה חתנו הרי הוא כאילו מעיד לו עכשיו על עקר ההלואה, והרי הוא קרוב והתורה פסלתו עד שיהא כשר בתחילה ובסוף, אבל לרבי דאמר צריך לצרף אחר עמהם וטעמא משום דעל כתב ידן הן מעידין, כדאיתא התם, מסתברא לי להלכה שיכול להעיד על כתב ידו, שאין הקרוב פסול לקיום שטרות, כיון דקיום שטרות מדאורייתא לא בעי, דדייקנא לה מדאמרינן מקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, וכל שלא קראוהו לא נודע מעיד זה על החתימה אם קרוב למלוה או ללוה אם לאו, אלמא לא חיישינן כלל, דאפילו הקרובים כשרים לקיום שטרות. כך נראה לי להלכה. אלא שיש לחוש למעשה. וגם בירושלמי נראה שאין הקרובים כשרין לו.

4 ולענין דינא לא והא תנן וכו'. תמיהא לי, דאכתי מנלן ממתניתין דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך אפילו לענין דינא הוא, דאנן דינא תנן, ואכתי אמרינן דזו היא שקשה בדיני ממונות, דמאי אולמה דמתניתין מדשלחו מתם, דהכא והכא אמרינן דבן מוציא מיד הלקוחות ומן השעבוד ששעבד האב וכאן קשה לן אמאי נימרו ליה אבוך מזבין ומשעבד ואת מפקית. וצריך לי עיון. כתוב בנימוקי הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני ממונות ואתי למיפשטא ממתניתין ודחינן לה, קשיא לן, וליפשוט מהא דתנן בפרק יש בכור לנחלה בכורות א, ב ולא בראוי כמוחזק בכתובה, והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין וי"ל דהאי בשאר ראוי, כגון כפר דלוה, דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי כגון ירושה דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי וכדתנן והמייבם את אשת אחיו, אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתא. והתם נמי אמרינן בגמרא ולא בראוי כבמוחזק דסופא לאתויי נכסי דאבא דאבוה, אלמא מתניתין גופה בשאר ראוי הוא. והשתא סלקא דעתא דסופא דההיא משום שבח תנא לה, ונכסי דאבא מוחזקין הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא, דכולהו הוי ראוי בבכור. עד כאן. כתב הראב"ד ז"ל: השתא דקיימא לן כדשלחו מתם דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת שהבן מוציא מיד הלקוחות דמצי למימר אנא אבוה דאב קא יריתנא, אלו ראובן שלוה מיעקב אביו ומכר מנכסי עצמו ומת בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב מהו שיגבה חנוך בן ראובן מלקוחות של ראובן אותו חוב, דמצי אמר אנא אבוה דאב קא יריתנה והריני גובה חוב יעקב מנכסי אבי שמכר להם. ונסתפק הרב בדין זה. ולולי שנסתפק בו הרב ז"ל הייתי אומר שהדבר נראה כפשוט, שהדין עם חנוך דאיהו אבוה דאבוה קא ירית.

5 נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. כך גירסת הלכות הרב אלפסי ז"ל, ולא גרסינן בכתובה בלא וא"ו. ופירש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל, ואם והם בחזקת שניהם, מפני שהיא הכנסתן מבית אביה והבעל קבלם על עצמו, והילכך שניהם מוחזקין בהן וכבר קפרא דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכתובה, היינו עקר כתובה ותוספת שכתב לה הבעל בכתובתה, בחזקת יורשי הבעל, דנכסים אלו מעולם לא היו ברשות האשה והילכך המוציא מחבירו דהיינו יורשי האשה עליהן להביא הראיה. ונכסי מלוג, דהיינו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה כמו שהן בין שפחתו בין שהותירו, בחזקת יורשי האשה, דגוף נכסים אלו בחזקת האשה הן עומדין. ויש מי שאינו גורס וכתובה בוא"ו, אלא כתובה, ונכסים בחזקתן דקאמרי' בית הלל כלל ואחר כך פרט, כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה, ותוספת ונכסי צאן ברזל נדוניא שהכניסה לו וקבלן על עצמו בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. והגרסא הראשונה עקר, דאלו לגרסא זו היאך שאלו בגמרא בחזקת מי, והלא פרשו בית הלל שהכתובה כולה בחזקת יורשי הבעל והנכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פרק החולץ יבמות לח, א ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים פ, ב בסייעתא דשמיא.

6 אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו. איכא למידק, רב ששת אדמהדר אברייתא דאב שנשבה ומת ואיצטריך לשבושה ולפרוקה, אמאי לא דייק לה ממתניתין וכרב אחא בר מניומי. תירצו בתוספות דניחא ליה לתרוצי ברייתא אגב אורחיה.