רשב״א על בבא בתרא נ׳

1 כי אתמר דאמימר כגון דזבין הוא ומית דאתיא איהו ומפקא. ולאו דוקא מית, דאפילו מן השתא מקחו בטל, ואפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, דאין לו לבעל בגוף הקרקע כלום, והכי איתא בירושלמי מכר הוא ומתה היא הבעל מוציא מיד הלקוחות, למה הדבר דומה לבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו שהבן מוציא מן הלקוחות. אלא משום דסופא דוקא דזבינה איהי ומתה, דדוקא מתה, שהוא מוציא מיד הלקוחות משום תקנת אושא, שעשאוהו לזכיותיו כלוקח ראשון, הא מת הוא מקחו מן האשה קיים, דגוף הקרקע שלה הוא, וכדאמרינן בירושלמי מכרה היא ומת הוא אין האשה מוציאה מן הלקוחות, למה הדבר דומה לאב שמכר בנכסי עצמו בחיי הבן ומת הבן, שאין האב מוציא מיד הלקוחות. וכתב הרא"ם ז"ל: ונפקא מינה שאם ירצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא, שהלוקח מעכב עליו.

2 איבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר. כלומר, אפילו מכרו שניהם בנכסי מלוג, כיון שאין הנכסים מיוחדים לאחד, אלא לזה גוף ולזה פירות, אינן יכולין למכור, דכספו מיוחד בעינן לרבי אלעזר בזביני כדבעי לדין יום או יומים, ומסברא דנפשיה אמרה אמימר. ואיכא למידק, היכי איפשר לדמויי זביני לדין יום או יומים, והלא עבד שותפין אינו יוצא לשניהם דין יום או יומים לרבי אלעזר, ואפילו הפילו לו זה שנו וסמא לו זה עינו, ואפילו בבת אחת, וכדאמרינן בבבא קמא פרק החובל בבא קמא צ', א עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים ואמרינן כרבי אלעזר היא דבעי כספו המיוחד לו, ואפשר לומר דקרקע של שותפין אי אפשר להם למוכרו. ובתוספות העמידו שותפין דהתם בענין שותף של נכסי מלוג, שיש לאחד קנין הפירות ואין לו בגופו כלום ולשני קנין גופו ולא הפירות, ובענין זה בקרקע של שני שותפין אפשר דלאמימר אם מכרוהו ממכרן בטל, אבל בשיתוף דעלמא ששניהם שותפין בכל, ישנו לשניהם בדין יום או יומים, ואם מכרוהו ממכרן ממכר.

3 עוד שם אמימר דאמר כר' אלעזר. קשיא לי, ולית ליה לאמימר מתניתין דפרק נוחלין קלו, א דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר הבן מכורין לכשימות האב מכר האב מכורין עד שימות, ואמימר שביק מתניתין ועביד כרבי אלעזר דברייתא. וצריך עיון גדול.

4 אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. לעולם אין אדם רואה את חבירו מקלקל שדהו ושותק. אלא מדשתקה לו בודאי מכרהו לו, דאין בזה משום עשיית נחת רוח, דאדרבא כל שהוא מקלקל נכסיה נקיש ואתי תיגרא בביתא.

5 ואקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ופרקינן

6 אימא אין דין חזקה לנזקין. כלומר, שאינן חזקת שלש, אלא לאלתר הויא חזקה, כדאמרן שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו ושותק, ולולא שמכרו לו לא היה שותק לו, ולוקח נמי בוטח בזה שלא יערער עליו מעתה ואינו נזהר בשטרו, וכאידך דרבא דאמר ואי דלית ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב: הילכך בנזיקין דלא בעינן חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה, וכאן נמי אמרינן היה לו למחות, ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחוי שטרך, שאין חזקתן בלא טענה כלום. עד כאן. וזה בדרך הגאונים ז"ל שאמרו, דכל שאינו מחסרו גוף קרקע אינו צריך טענה. וכבר כתבנו למעלה בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה, דשובך נזק שאינו מחסר קרקע הוא, ואפילו הכי הרי שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וטעמא משום דטוענין לו, כדאמרינן עלה בגמרא. ואי טענת סבלנות הויא טענה בשום מקום למה לי לקח ולמה לי טוענין ללוקח, אפילו מוכר החזיק בטענת סבלונות בלבד.

7 כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתיה ניהליה כלומר קמאי דידי

8 ואנא זבינתיה מיניה מהימן. ואיכא למידק, כיון דירד בה בחיי הבעל, היאך תעלה לו חזקה לעולם לאחר מיכן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנין לומר אחר כן קניתיו ממך נאמנין, בלבד כשהחזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות, כמו שכתבתי למעלה, הכא נמי ניחא. אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם, דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה, הכא מאי איכא למימר. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב, דהכא כשאין עדים לאשה שירד בחיי הבעל, ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל, כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן חזקה לעולם, והיינו דאמרינן אשת איש צריכא למחות, דאלמא בעודה אשת איש צריכא למחות בעדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן, ולאו דוקא למחות, אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשו בחיי בעלה, והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הצריך, דכיון דאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין, כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהן בחיי הבעל, ומאי צריכא למחות דקאמר תו, והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכענין דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואם משום עצה טובה, מאי שנא דאשמעינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמעינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חבירו לפירות. ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות, היינו כדי שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה, וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדין ברשות, שירד בשעה שאין להם בו חזקה, אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה, ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לה למחות, לא מפני שירד זה ברשות, אלא מפני שהיא סומכת על בעלה, הילכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות, וכיון שלא מיחתה, ודאי מעיקרא זבוני זבינה ניהליה. ולפי פירוש זה, מאי אשת איש צריכא למחות דקאמר, לומר שזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכא היא למחות מיד כשמת הבעל, כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.