רשב״א על בבא בתרא קנ״ה

1 הא דאמרינן: שמכר בנכסי אביו ומת. בשמת מיד קאמר, דאי לא, אפילו כי בדקוהו ונמצא גדול עכשיו מאי הוי, דילמא קטן היה באותה שעה ואחר כך הגדיל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, קטן היה בשעת מיתה וכל שכן בשעת מכירה. וגירסת הספרים שלנו מסכמת לפירושו שכך גרסינן: ולימא קטן היה בשעת מיתה, ולא גרסינן קטן היה באותה שעה.

2 סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. יש מפרשים עשויין לינשר, ואם בני משפחה באין לבודקו אמר להן שאין בדיקתם כלום קאמר, דשמא גדול היה באותה שעה ולאחר מיתה נשרו, ואם לקוחות באין לבודקו אמר להם אין אתם רשאין לנוולו בכדי, שסימנין עשויין לינשר אחר מיתה ובודאי אפילו היו נשרו. ויש מפרשים משום דקיימא לן דבעיא שערות שיהו גומות בעיקרן, ולאחר מיתה העור והבשר מתרוקקין ונעשו בהן גומות. ור"ח ז"ל פירש עשויות להשתנות ולהשחיר. ומכלל דבריו דשערות שחורות בעינן הא לאו הכי שומא בעלמא נינהו. ונראה שהוא ז"ל מפרש מה שאמר עד שירבה שחור על הלבן כן, כלומר, שירבה שחור שבשער על הלבן, וכן פירש הוא בהדיא לקמן בבא בתרא קנו, א גבי למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן, ולא כן פירשו שאר המפרשים, אלא שיהו שערות גדולות עד שיראה מקום שכיבתן שהן שחורות יתר על הלבן.

3 וקיימא לן כי הא דמודו רבי יוחנן וריש לקיש דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וכן פסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל. והא דאמרינן אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, לאו דוקא בגדול אמרה אלא הוא הדין לכל דבר שאפשר להם לעדים לעשות אנו אומרים כן דחזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה הדבר שהעידו עליו כהוגן, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה כתובות יח, ב גבי ההיא דאנוסין היינו קטנים היינו דאמר רבי מאיר דאינן נאמנין, ואמרינן מאי טעמיה דרבי מאיר בשלמא פסולין היינו טעמא דמלוה גופיה מידק דייק ומחתם, קטנים היינו כדרבי שמעון בן לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וכן בפרק זה בורר סנהדרין כט, ב גבי הודאה. ואם תאאמר אם כן גבי מתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי למה אמרו שצריך להביא ראיה בעדים. י"ל דלא דמי, דבכל הני דבאין לעקור עדותן אנו אומרין כן, דחזקה אינן עושין דבר שאי אפשר להן לעשות, אבל גבי מתניתין אפילו הוה שכיב מרע הרי עדותן קיימת, שאילו מת הנותן קנה מקבל המתנה, ובכי הא ליכא למימר בריא הוה כדחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן היה בריא, וכיון דלא כתיב בה כד הוה מהלך על רגלוהי חיישינן דילמא שכיב מרע הוה והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולענין מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו, קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, דהא רבי ינאי אמר כן ורבי יוחנן נמי הודה לו ואמר משנתינו היא זו, ולא כדהפיך רב יוסף, דאם כן אדרבה אדמתמה עליה דלא צריכא ליה דמשנתינו הוא, הוה ליה לאקשויי ליה מדרבנן דאמרי צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, ואף על פי שר' בר ר' חמי עזר שכפר ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו, אי אפשר לו לכפור ברבי ינאי רבו ובודאי ר' אלעזר תלמידו מיניה שמעה. ורב נחמן נמי סבר הכין במסכת כתובות יט, א וכן נמי משמע במסכת שבת פרק המוציא יין עב, א גבי מוציא שטר חוב. ויש מי שפוסק כמאן דאמר אין צריך לקיימו, מדרבי יוחנן וריש לקיש דהכא ובר קפרא ורב יוסף דאפיך לה למתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי, ועוד דמחלוקת רבי ורשב"ג אביו היא לקמן בפרק גט פשוט בבא בתרא קע, א, וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. והראשון נראה עיקר. כתב הראב"ד ז"ל דמתניתין וברייתא כפשטייהו וקיימא לן כדרבנן דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

4 שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ואקשינן

5 ולישלח ליה בתינוק ופרקינן

6 מעשה שהיה בתינוקות היה. אבל הוא הדין בתינוק כל שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא גדלותו של תינוק, כדאיתא בנידה פרק יוצא דופן נדה מה, ב, וכשהביא שתי שערות מקחו מקח וממכרו ממכר אפילו במקרקעי. ודוקא בשל עצמו והוא שיודע בטיב משא ומתן, אבל בנכסי אביו לעולם אינו מוכר עד שיהא בן עשרים והוא שהביא שתי שערות, וכדאמרינן לקמן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה. וכתב ר' יהוסף הלוי ז'ל דכי הוי פחות מבן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן הוא דאין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו בנכסי עצמו, הא בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי סימני סירוס מקחו מקח וממכרו ממכר בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן. והביא ראיה מהא דאמרינן ההוא פחות מבן עשרים ואזל וזבין נכסיה אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשיתא בי רבא, שמעינן מהאי דבעיא שיהא יודע בטיב משא ומתן דוקא בדהווי פחות מבן עשרים הא בן עשרים אף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר.

7 לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא. כלומר, כל שאינו יודע בטיב משא ומתן אף על פי שהוא גדול בשנים והביא שתי שערות אין עדותו עדות במקרקעי כשם שאין ממכרו ממכר בהם, אבל אם היה בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי שנולדו בו סימני סרוס עדותו עדות ואפילו במקרקעי ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כשם שממכרו ממכר בהן, וכמו שכתבנו.

8 הא דאמר אמימר מתנתו מתנה. פירשה הראב"ד ז"ל, דוקא בנכסי עצמו ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, והוא שגדול בשנים ושהביא ב' שערות והוא שלא נראו בו סימני שטות, אבל בנכסי אביו לא שנא מכר ולא שנא מתנה עד שיהא בן עשרים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב דלגבי מתנה לא שנא נכסי עצמו ולא שנא נכסי אביו בכולן מתנתו מתנה. וכן נראה עיקר. ומסתברא לי דנכסי אביו שאמרו דוקא נכסי ירושת אביו, אבל נכסי מתנה שנתן לו אביו במתנת בריא לא, אלא הרי הן כנכסי עצמו שממכרו ממכר כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והוא שהביא שתי שערות. וכן נמי בת בנכסי אביה ואפילו נפלו לה בירושה, וכדמוכח לכאורה בשילהי פרק מציאות האשה כתובות סט, ב גבי המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי דתנן אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והוא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו, במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, וההיא סתמא תניא לה ולא שנא בת בין הבנים ולא שנא בת בין הבנות שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. וכן נמי בן בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים, דבנכסי האב דוקא אמרו. וטעמא דמילתא משום דלא תקינו אלא במצוי, דנכסי ירושת האב לבן מצויה, שאר ירושות אינן מצויות, וכן מתנת ריא מאב לבן אינה מצויה, לפיכך לא חששו אלא למצוי. והיינו נמי דהניחו את המתנה על הדין ולא חששו לה כלל, משום דמתנת הקטנים לאחרים אינה מצויה והניחוה על הדין כדי שימצאו הקטנים מי שיהנה אותם. הנה שלא חששו אלא לדברים המצויין ולא לשאינן מצויין, ולפיכך מתנתו מתנה בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו. כנ"ל.