רשב״א על בבא בתרא קע״ו

1 מהא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא, וכן ודאי משמע בכוליה תלמודא וכדאמרינן לעיל בבא בתרא קעד, א גבי ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דאודעינהו ליתמי פריעת בעל חוב מצוה, וכן בכתובות פו, א לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי. והא דאמר רב פפא גופיה בפרק קמא דקדושין יג, ב מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא, יש אומרים דהתם הכי קאמר, אפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וגובה מן היורשים אפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות, משום דלית ליה קלא, וחשו חכמים לתקנת הלקוחות. ויש אומרים דהתם לא גרסינן רב פפא אלא רב פפי. ויש אומרים דזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. ויש אומרים דחזר בו רב פפא. אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב דרב פפא אית ליה שעבודא דאורייתא בההיא דקדושין, והכא הכי קאמר, אף על פי שאינה גובה מן הלקוחות, שתקנו להם משום מלוה דלית ליה קלא, אפילו הכי אוקמוה אדינה לגבי היורשין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואין דבריו מחוורין כאן, דודאי רב פפא פריעת בעל חוב מצוה אית ליה, כדאמרינן לעיל ובכתובות. ומכל מקום לענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר שעבודא דאורייתא, דהא רב הונא בריה דרב יהושע ועולא וריש לקיש ורבי יוחנן כולהו סבירא להו הכין, ופשטה דגמרא נמי משמע דאית ליה הכין מדמקשי מהחופר בו ברשות הרבים, ושלחו נמי מתם הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. וכן פסקו כל הפוסקים.

2 הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות, דאי טעין פרעתי נאמן, מפני שדינו כמלוה על פה. וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל. וכתב הוא ז"ל, שהטעם שכיון שאינה גובה מן המשועבדין אינן מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אף על פי שהוא פרוע, ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים, מפני שיש לו קול וזילי נכסיה דלוה, שהרי גובה מן המשועבדין. וכבר כתבתי אני שאין דברים אלו מחוורין בעיני, אלא הרי היא כשאר שטרות ויכול לומר שטרך בידי מאי בעי. ויש לי ראיה ברורה על זה בשלהי פרק המוכר את הבית בבא בתרא ע, א גבי המפקיד אצל חברו בשטר ואמר פרעתי ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

3 גירסת הספרים: שאני התם דאיכא שטר כתובה משעבד נפשיה. וכן נראה שגורס ר"ח ז"ל. ויש מי שגורס התם משעת כתיבה שעבד נפשיה, ואגובה מנכסים משועבדים קאי, כלומר, דרבי אלעזר אמר דכל שטר אף על פי שאין בו עדים אלא שנתנוהו לו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים, אלמא אף על גב דלא חתימי ביה עדים כל שמסרו לו בפני עדים אית ליה קלא וגובה מנכסים משועבדין, והכא נמי אף על פי שאין עדים חתומים באותו שטר של חתם ידו, כיון שהוחזק בבית דין יש לו קול וליגבי ממשעבדי. ופריק שאני התם שנכתב כמתחלתו על דעת למוסרו למלוה בפני עדים, והילכך משעת כתיבה יש לו קול, אבל כתב ידו שלא נכתב על דעת למוסרו בפני עדים, אין לו קול, ואף על פי שיצא עכשיו בבית דין ונתקיים בבית דין. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק המגרש גיטין פו, ב בשמעתא דהלכה כרבי אלעזר בגיטין.

4 אית ספרים דגרסי': ואינך כולהו בעו קנין. וכן היא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ומיהו כולהו דקאמר היינו ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה, אבל ערב דלאחר חיתום שטרות כתב הרמב"ן ז"ל דלא בעי קנין לגבות מבני חרי, מדגרסינן בריש פרק הנושא את האשה כתובות קא, ב חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ורבי טרפון שמעון בן לקיש אמר פטור, ואתא רבא לאוקומי פלוגתייהו דהני תנאי דהיינו רבי ישמעאל ורבי שמעון בן ננס דערב דלאחר חיתום שטרות, רבי יוחנן כרבי ישמעאל ורבי שמעון בן לקיש כבן ננס, ודחינן דאליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, וכי פליגי אליבא דרבי ישמעאל, רבי יוחנן כרבי ישמעאל, וריש לקיש אמר לך עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשיעבודא דאורייתא אבל הכא דלא שך נפשיה לא, אלמא כולהו מודו בכי הא דרבי ישמעאל דמשתעבד ואף על גב דלא קנו מידו, דהוי ככותב בשטר חייב אני לך מנה, וכל שכן לרבי יוחנן דאמר בכותב על השטר חייב אני מנה שחייב ואף על גב דלא שייך נפשיה בשטרא, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן. תם.

5 יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא, משום שראינו לר"ח ז"ל שאמר אדרכתא מה הוא טופסו סדר הדין כך: מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו. לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין, ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה כותבין לו טירפא, ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא על הנכסים הללו, ואחר כן קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה, ואמרה ההלכה אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא, וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת בית דין בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדין, יורנו רבנו אם דבר זה נכון שצריך הכרזה וכמה זמנה.

6 תשובה: האדרכתא היא כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא ציית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה עליו האדרכתא ומורידין בה המלוה בכדי חובו, וזה מפורש בפרק הנושא את האשה כתובות קד, ב. אבל האדרכתא שהיא בנכסים המשועבדים כותבין תחלה טירפא אחר שקורעין שטר החוב, ואם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא ומכריזין על הקרקע כמו שעושים על נכסים בני חורין, ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו, ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא, ובהן אמרו כל טירפא דלא כתוב בה קרענא לשטרא לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה דקרענא לאדרכתא לאו שומא היא.

7 ושאלת השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה.

8 תשובה: השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו כתובות צט, ב שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, אבל שומא של בעלי חובות שדינו כדין השליח, שאמרו שם לא אמרן אלא דלא שוו שליח, אבל שוו שליח אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומה שאמרו ב"מ לה, א שומא הדרא לעולם, אינו לענין טעות, אלא מי שיש עליו חוב ולא קבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא, אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזיר לו את הקרקע, מחזירה לו כל זמן שהיא בידו וזו היא שומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב. עד כאן תשובת הרב.

9 והרמב"ם ז"ל הלכות מלוה ולוה פכ"ב הט"ו העיד משמן של ראשוני המורים, שאם טעו בית דין בשומא בבאין להגבות לבעל חוב מן הלקוחות אפילו כל שהו, חוזר, מפני שהן כשליח לבעל חוב וללוקח. ולא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשו כשליח לבעל חוב וליתומים. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב בהשגות דנראה דוקא בשלא הכריזו.