רשב״א על בבא בתרא קי״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא בתרא קט״ז ע״ב רשב״א על בבא בתרא קי״ח ע״ב »

1 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִין כֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, לְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד, וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, וְהָלְכוּ לַגּוֹרֶן. זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד – נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד, וְזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים – נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וּמַחְזִירִין אֵצֶל אֲבִיהֶן, וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

2 בבא בתרא פתח ↗

לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, כְּדֵי לְקַיֵּים שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ – הָא כֵּיצַד? הָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם – נוֹטֵל חֶלְקוֹ עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָיָה מִבָּאֵי הָאָרֶץ – נוֹטֵל חֶלְקוֹ עִם בָּאֵי הָאָרֶץ, מִכָּאן וּמִכָּאן – נוֹטֵל חֶלְקוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן.

3 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ״.

1 ומחזרין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה. יש מי שגורס אצל אבי אביהם, דאילו מחזירין לאביהם גם אביהם כל אזחד מנחיל לבנו כל שבא לידו, וכיון שכן אפילו החזירו חנוך ופלוא שני בני ראובן אצל ראובן אביהן שני חלקים, ונמואל וימין ואהד שלשה בני שמעון אביהן, למה חוזרין וחולקין בשוה, שהם לא הורישו אלא כל אחד לאביו שהיה מיוצאי מצרים. אלא לאבי אביהם גרסינן, וכגון שיצא יעקב ממצרים וראובן ושמעון הטפלים עמו, והוליד ראובן ושמעון במדבר זה אחד וזה שנים, ונכנסו לארץ בני עשרים זה נטל חלק וזה שנים, והחזירום אצל יעקב אבי אביהם וחזר יעקב ונתן לבן ראובן בן בנו מחצה מחמת ראובן אביו, ומחמת שמעון בנו נתן מחצה לשני בני שמעון בני בנו. ושני כהנים אלו שאמר מכרי כהונה הם, וכל מי שנותן להם בגורן לא מחמת עצמן נותן להם אלא מחמת הזקן, שהוא גדול הבית והוא המכר, אלא כדי שלא ילך אחד מבני הבנים בידים רקניות נותן לזה ולזה, והכל מחמת הזקן, על כן כשבאין לבית מחזירין אצל הזקן והזקן מחלק לשני בניו חלק כחלק לזה מחצה ולזה מחצה. אבל ר"ש גריס: אצל אביהם, וכן היא ברוב הספרים שלנו. ופירוש, שני כהנים אלו משותפין, ודכותה ביוצאי מצרים אנו רואין שמעון ולוי אחים שיצאו ממצרים כאלו שניהם יורשין שנפלה להם ירושה בארץ, ובניהם הבאים לארץ נוטלין אותה ומחזירין אותה להם, והם חולקין שוה ומורישין לבניהם בשוה זה מחצה וזה מחצה, ומשל דשני כהנים דאמר, בשני כהנים משותפים קא אמר, וכן היא בירושלמי ה"ב דגרסינן התם: משל למה הדבר דומה לשני אחין משותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמשת כורין כל אחד דואחד נטול לתך, החזירום לאבותיהם וחולקים נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה מחצה, דוסתאי בן יהודה מושלו משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבים הביאום לבתיהם וחלקום, נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה נוטלין מחצה. עד כאן. וזה מבואר כדברי ר"שי ז"ל, וכן נמי איתא בתוספתא פ"ג ה"ג. וכתב ר"ח ז"ל בפירושיו נראה שגם הוא גורס אצל אביהן.

2 הא דתניא היה מיוצא מצרים וכו' מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן. פירש ר' יהוסף הלוי ז"ל כשהיה אביו ביוצאי מצרים לא הוא, והוא היה מבאי הארץ ולא אביו, נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ, כי לאלו ולאלו נתחלקה. אבל לאו למימר שיטול אחד מחמת עצמו שניח חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבארי הארץ וכגון שהיה יתר מבן ששים כשנגזרה גזרה כולא היה מן המתים במדבר, ואי נמי כגון יהושע וכלב, שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים. וכן ירש ר"ש ז"ל ללשון אחד. והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתני בספרי במדבר כו, נג ר' שמעון בן אלעזר אומר זה נוטול חלקו ולק אביו נמצא מקיים שני מקראות האלה לאלה תחלק הארץ בנחלה ובשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא פ"ז, ה"ג משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים, דתניא התם: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו ג' חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים, אלמא יהושע וכלב עצמן נטולו מכאן ומכאן. וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי ה"ב דגרסינן התם: תני ר' הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרם ולעומדים בערבות מואב כיצד וכו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים בנחלה חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב ושהיה בכור ונטל שני חלקים ושנטלו חלק אביהן בתוך אחי אביהן אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להן נחלה וכו', והנה בנות צלפחד דלא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב, אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן, לפי דעת ר' הושעיא, ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד. כן נראה.

3 בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. כלומר, משכחת לה וכמאן דאמר לקרפיף גברי אתפליג, וכדתניא בתוספתא ראה ספרי במדבר כו, נד: הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ חמשה קורא אני עליו לרב תרבה, והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעטי תמעיט. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעטו והרי כל אחד נוטל מחמת עצמו. ואפילו תימה לחזרה, לא שייך למימר לרב ולא נחלתו. ולי נראה דאדרבה, אי לזרה הפך הדברים, לרב תמעיט ולמעט תרבה, שהרי מוך החזירה יטלו בשוה וממעטים למרובה שיטול המעט כמו משום טפלים נפישי דאית להו. ולפי דהאי אפשר אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא, טפלים טובא, ואף על פי שנוטלין חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צווחו על שלא היה חלקם מספיק לפי הטפלים. אי נמי אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה, אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו, וכדכתיב איש לפי פיקודיו יותן נחלתו, ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכן כתב למטה הראב"ד ז"ל.

« רשב״א על בבא בתרא קט״ז ע״ב רשב״א על בבא בתרא קי״ח ע״ב »