רשב״א על בבא בתרא מ״א

1 האי עובדא דרב ענן אהדר גודא בארעא דחבריה. יש מי שפירשה כאידך עובדא דרב כהנא דעייל תרתי או תלת אוניאתא בארעא דחבריה, ולומר דרב ענן נמי אעייל גודא בארעא דחבריה ופש ליה מארעא דחבריה מגודא ולגאו, ואתא לקמיה דרב נחמן וקא טעין דלבתר דחזא דפש ליה מארעא דחבריה זביניה מחבריה לההוא טופינא, ומהימן, דהא אית ליה סהדי דאחזיק באפיה ולא מיחה, ואמר ליה רב נחמן דלא מהימן, דאי משום דהחזיק באנפיה לאו חזקה היא, דלית הלכתא כרבי יהודה ורבי ישמעאל. וכגון דהוו ליה לחבריה סהדי דאהדרה לגודא בארעיה, הא לאו הכי רב ענן מהימן, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. הדר אמר רב ענן נהי דלא מהימנת לי דזבינא לי מיניה, מכל מקום הא אית ליה סהדי דאתא וסייע בהדאי והוה ליה כמאן דאזיל גבאי ואמר לי חזק וקני, ואמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הוא, דכי היכי דטעי איהו ואהדרה שלא לדעת הם הכי נמי חבריה לא ידע.שמעינן מינה דטעמא דלא ידע חבריה, הא ידע קנה רב ענן. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דגרסינן בירושלמי ה"י תני תמן הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו רבי אומר פותח בשמאל וסותם בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר ליה בעינא הוינא לעיילך, היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא בההוא גברא. וי"ל דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן, ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהיב. ולי נראה דשאני הכא דמחצה על שניהם הוטלה לבנותה ואין אדם משחק בחברו ומפסיד את שלו להוציא הוצאת בנין הכותל להפסד שיבנה ויסתור משום גיחוך. עוד יש מקשים, דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן, מאי הוי, מכל מקום חזקת רב ענן שלא מדעתו היתה, דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה, והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל יב, ב למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא דלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו, והילכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, והא אחזיק קודם שחזר בו. ומכל מקום לעיקר הפירוש יש קצת גמגום, שלא מצינו מתנה בלשון מחילה, והוה ליה למימר והא יהיב לי דאתא וסייע בהדאי בגודא. והנכון מה שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל, דיש מי שפירש, דרב ענן לא כנס לתוך חברו אלא מקום הכותל בלבד, והיה מקום שהיה על שניהם לגדרו, כגון גנה וכיוצא בה, והלה רוצה שיחזירו כותל למקומו, ואמר לו רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחלה כדי שלא אזיקך בהיזק ראיה, כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי לי באותו היזק ואין עליך להחזיק כותלים למקומן, ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מחילה, דלית הלכתא כרבי ישמעאל וכל שכן כרבי יהודה דמתניתין. ואם תאמר היכי קאמר הכא רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה, והא איתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, ודייקינן מינה בפרק איזהו נשך ב"מ סו, ב גמרא הלוהו על שדהו דרב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה, ואקשינן התם מדידיה לדידיה דאמר גבי הלוהו על שדהו השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דאלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה, ופריקו התם זביני הכא הלואה, ופרש"י ז"ל שם הכא הלואה ומשום דאיכא רבית לא הויא מחילה אבל הכא זביני והויא מחילה, ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר דלא הויא מחילה, ומיהו לגירסתו של רבינו תם ז"ל אינו קשה, דרבינו תם ז"ל גריס שם זביני שאני, כלומר מוכר פירות דקל אפילו ידע דיכול לחזור בלא היה חוזר בו, דאומדן דעתא הוא דרוצה הוא להעמיד מקחו, אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא הוה מחיל, מחילה בטעות לא הויא מחילה. וכבר כתבתיה שם במציעא. והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא למה הדבר דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידע דליחול, הילכך אין כאן מחילה, והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעיה אהדר גודא ליכא מחילה, אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידיה זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו הילכך איכא מחילה, ואף על גב דבטעות לענין דינא הויא מחילה.

2 אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקימנא ליה בידך. ומשמע דאפילו אמר לה האי קמאי דידי דר ביה חד יומא לא מהימן, דהא אמר רב חזיתיה לדעתי דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנא מינך מהימן, הא קמאי דידי דר בה לא מהימן, דאם איתא, לימא רב הכין, דהא בהא שקלינן. וטעמא דמלתא, משום דקא סבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמילתא מיחזו הוו חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא, וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה, הילכך כי אמר האי קמאי דידי דר בה ולית ליה סהדי, קלישא טענתיה, ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהלי זבינה ליה מיניה דמרי דארעא, ואף על גב דאית ליה מגו, דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבינא מינך ומהימן, והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא ניטעון ליה להאי, אי משום דלית ליה סהדי ואי דזבינא סהדי הוו ליה דדר ביה, וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד, ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן, ולעולם אין טוענין לו עד שיביא עדים שדר בה הראשון חד יומא. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח ולא ליורש עד שנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש, כלומר שדרו בה חד יומא, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביאו ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש, כלומר, שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתו דר בה חד יומא, אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו, הא לאו הכי אין אנו טוענין בשבילו, דטוענין ללוקח וטוענין ליורש אמרו, כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש, ולא כל האומר אני לקחתיה או ירשתיה מאמינין לטעון בשבילם, עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה רבא לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא צריך הא ראיה צריך, וקא פריש ראיה דדר ביה קמא חד יומא, דילמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו משם הראב"ד ז"ל דהא ליתה, דהא קתני הבא מחמת ירושה, דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם בדין זה, דהמחזיק במטלטלים יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהוא שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן, וטוענין לו אתה מכרתם לראשון שמכרן לזה, וכן מבואר בפרק גוזל ומאכיל ב"ק קיד, ב, וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו, ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא, דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרינן, אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי, ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, אלמא בכל דבר שאדם עשוי בהן נאמן, ומדרב נשמע לרבי חייא, והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק, עד כאן.

3 הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא אע"ג דלא זבין. פירוש שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה מה היא רחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרב ונראה בו אינה ראיה. ונראה לי דאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה, וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זו חזקה, ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום, שהרי התחיל הראשון להחזיק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כנ"ל.