רשב״א על בבא בתרא קס״ט

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא בתרא קס״ח ע״ב רשב״א על בבא בתרא ק״ע ע״א »

1 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב סָפְרָא: לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת; דִּלְמָא אָזֵיל בַּעַל חוֹב טָרֵיף לֵיהּ לְהַאי, וְאָזֵיל הַאי וּמַפֵּיק חַד – וְטָרֵיף לָקוֹחוֹת, וְאָמַר לֵיהּ לְבַעַל חוֹב: ״שׁוּף לִי דְּאֵיקוּם בַּהּ, וַהֲדַר תָּא טִירְפַן״. וּמַפֵּיק אַחֲרִינָא, וַהֲדַר אָזֵיל טָרֵיף לָקוֹחוֹת אַחֲרִינֵי.

2 בבא בתרא פתח ↗

וְכִי תֵּימָא דְּלָא קְרַעְנֵיהּ, וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל טִירְפָא דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״קְרַעְנֵיהּ לִשְׁטָרָא דְמַלְוֶה״ – לָאו טִירְפָא הוּא. וְכׇל אַדְרַכְתָּא דְּלָא כְּתִיב בַּהּ: ״קְרַעְנֵיהּ לְטִירְפָא״ – לָאו אַדְרַכְתָּא הִוא. וְכׇל שׁוּמָא דְּלָא כְּתִיב בַּיהּ: ״קְרַעְנֵיהּ לְאַדְרַכְתָּא״ – לָאו שׁוּמָא הִיא.

2 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם אַבָּא שָׁאוּל בֶּן אִימָּא מִרְיָם: בֵּין ״דְּלָא שְׁבוּעָה״, בֵּין ״דִּנְקִי שְׁבוּעָה״, בֵּין ״דְּלָא נֶדֶר״, וּבֵין ״דִּנְקִי נֶדֶר״, בֵּין ״מִנִּכְסַי״, וּבֵין ״מִנִּכְסַיָּא אִילֵּין״ — בֵּין הוּא וּבֵין יוֹרְשָׁיו אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

6 בבא בתרא פתח ↗

אַדְּהָכִי וְהָכִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל פֵּירֵי.

7 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ, וְלָא לְעַוּוֹתֵי. זִיל זִבְנַהּ מִינֵּיהּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, וַהֲדַר זַבְּנַהּ נִיהֲלַהּ בְּאַחְרָיוּת״.

8 רשב״א על בבא בתרא פתח ↗

ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו וכו'. ואם תאמר כיון שאמר כאותה ששנינו ואותה ששנינו הא אוקימנא לה בפרק קמא דבבא מציעא יג, א גמרא גבי מצא שטרי חוב בשטרי אקניאתא דוקא, ומשום דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלאו אקניאתא לא כתבינן, דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי, כדאיתא התם, ואם כן על כרחין הכא בשטרי אקניאתא קאמר, וכיון דכן, היאך יקנה השטר אגב קרקע זה, דהא משעת קנין קנאו והוה ליה דידיה ולא דמוכר, ואין קונין באגב שדה של זוכה אלא באגב שדה של מקנה. ואפילו התנה שלא יקנה עד שיתן לו דמי השדה, מכל מקום כל שנתן למפרע הוא קונה, ומשעת קנין. וי"ל כאותה הכא שאמרו לדוגמא בעלמא נקט, ולא שיהא ממש כאותה, כלומר, בשטרי הקנאה, אלא בשטרי דלא הקנאה, ודלא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו, וכגון שאמר להו כתבו שטר זה לפלוני ויהיה בידכם, ואם יבא היום ויפייסנו ויזכה בשדה יזכה בשטר ואם לאו תקרעוהו, ובא ופייסו אותו היום וזכה בשדה וזכה בשטר בכל מקום שהוא וכשאמר לו זכה בו אגב השדה ואגב הני בעי'. כן תירץ מורי ז"ל.ואם תאמר ומאי קא מייתי משטר קניית הקרקע, וכי שטר ומכר שעשה מוכר ללוקח ואי נמי שטרי הלואה צריכין הלוה והמוכר להקנותן למלוה וללוקח בכתיבה ומסירה או באגב. י"ל דכל שטר מכר שעושה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו, וכן שטרי הלואות והודאות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה, עם כתיבתן זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן, דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו בו המוכר והלוה, ולפיכך אין צריכין להקנותן, דהן עצמן שלהן הן, אבל זה שטר שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות שבתוכו כתבוהו אלא למוכר, ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר, שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו, הרי זה כשטרות בעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותן לאחר במכירה או במתנה, שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו, אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שכתוב בתוכו, ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כנ"ל. ולפיכך כל שכותבין שטר קודם הלואה או קודם מכירה על מנת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ביד הלוקח והמלוה, צריך להקנותן להן בהקנאת אותיות דעלמא.

9 יבמות פתח ↗

דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה: ״שָׁלוֹם בָּעוֹלָם״. אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִיחַזְקָה — אָמְרָה בִּדְדָמֵי, וְלָא אָתֵי ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ וּמַרַע חֶזְקָתֵיהּ. תָּא שְׁמַע: ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ בַּיִת״, ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ מְעָרָה״, ״הוּא מֵת, וַאֲנִי נִצַּלְתִּי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לָהּ: כִּי הֵיכִי דִּלְדִידָךְ אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא, לְדִידֵיהּ נָמֵי אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא. תָּא שְׁמַע: ״נָפְלוּ עָלֵינוּ גּוֹיִם״, ״נָפְלוּ עָלֵינוּ לִיסְטִים״, ״הוּא מֵת, וְנִצַּלְתִּי״ — נֶאֱמֶנֶת. הָתָם, כִּדְרַב אִידִי. דְּאָמַר רַב אִידִי: אִשָּׁה כְּלֵי זַיְינָהּ עָלֶיהָ. הָהוּא גַּבְרָא דִּבְשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ אִיתְּלַי נוּרָא בֵּי גנני גְּנָנֵיהּ. אֲמַרָה לְהוּ דְּבֵיתְהוּ: ״חֲזוֹ גַּבְרַאי! חֲזוֹ גַּבְרַאי!״ אֲתוֹ, חֲזוֹ גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, וּפִסְּתָא דִּידָא דְּשַׁדְיָא. סָבַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְמֵימַר: הַיְינוּ ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ בַּיִת, עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ מְעָרָה״. אָמַר רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא קָאָמְרָה ״חֲזוֹ גַּבְרַאי, חֲזוֹ גַּבְרַאי״. וְעוֹד, גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, וּפִסְּתָא דִּידָא דְּשַׁדְיָא. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין — גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אֲתָא לְאַצּוֹלֵי, וַאֲכַילְתֵּיהּ נוּרָא. וּפִסְּתָא דִידָא דְּשַׁדְיָא — נוּרָא אִיתְּלַיא וְאִתְיְלִיד בֵּיהּ מוּמָא, וּמֵחֲמַת כִּיסּוּפָא אֲזַל וַעֲרַק לְעָלְמָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד אֶחָד בַּמִּלְחָמָה מַהוּ? טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מְהֵימַן — מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הוּא לָא מְשַׁקַּר, הָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר. אוֹ דִלְמָא: טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּהִיא גּוּפָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, וְהָכָא כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּסָנְיָא לֵיהּ, לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מְצָאַנִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, וְאָמַר לִי: שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנַמְתִּי לוֹ: כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי: אַתֶּם יוֹדְעִים הַמְּדִינָה הַזּוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת? כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁמַּשִּׂיאִין הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. מַאי מְדִינָה מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת? לָאו, אַף עַל גַּב דִּמְדִינָה זוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי שֶׁמַּשִּׂיאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד. אַלְמָא עֵד אֶחָד מְהֵימַן. אָמַר רָבָא: אִי הָכִי, מַאי שְׁנָא ״מְדִינָה זוֹ״? ״כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גְּיָיסוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁמְּדִינָה זוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת, וְלָא אֶפְשָׁר לִי לְמִשְׁבַּק אִינָשֵׁי בֵיתִי וּמֵייתֵי קַמֵּי רַבָּנַן. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמַּשִּׂיאִין הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּאִין עִם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן סִימַאי בִּסְפִינָה, וְטָבְעָה, וְהִשִּׂיא רַבִּי נְשׁוֹתֵיהֶן עַל פִּי נָשִׁים. וְהָא מַיִם כְּמִלְחָמָה דָּמוּ. וְנָשִׁים, אֲפִילּוּ מֵאָה — כְּעֵד אֶחָד דָּמוּ, וְקָתָנֵי: הִשִּׂיא! וְתִסְבְּרָא? מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף נִינְהוּ, וּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי, דְּאָמְרִי: אַסְּקִינְהוּ קַמַּן

1 דילמא אתי בעל חוב וטריף מיניה ואזיל איהו וטריף מלקוחות. איכא למידק, אי איכא לקוחות בתראי, היכי טריף בעל חוב מהאי דקדים, לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. י"ל כגון דשויה ניהליה אפותיקי מפורש.

2 כל טירפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לא טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטרפא לאו אדרכתא וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא כתב הראב"ד ז"ל, טרפא על בני חורין, ואם אין שם בני חורין כותבין לו אדרכתא על המשועבדין וקורעין הטרפא, וכשטרף מן הלקוחות עושין לו שומא וקורעין האדרכתא, ומכריזין על אותה שומא אם יהיה מי שיוסיף עליה, והלוקח שיקח אותה באותה שומא, או שיקח אותה לעצמו קורעין את השטר השומא וכותבין לו שטר חליטה, וכל זה שלא יחזור ויטרוף, אבל קריעת השומא אינה אלא לפי שאין לה צורך, ואם לא קרעוה אין בה שום הפסד. זה הסדר שכתבתי הוא על פי מה שכתוב בספרים בזו השמועה, אבל לפי מה שאני רואה בכמה מקומות בתלמוד הטרפא הוא שטורף בה מן הלקוחות והאדרכתא היא על בני חורין, דאמרינן בכתובות צא, ב טרפא במאי כתבינן והיא באמת על הלקוחות, ובמעשה דר' ירמיה אריכא ב"ק קיב, ב חזינן כתב לה אדרכתא אנכסיה והיא באמת על בני חורין דוק ותשכח. נמצא האדרכתא קודמת לטרפא. עד כאן. ובספר העיטור הל' שומא נב, א מד"ה: בזמן שאין נכסים ללוה ובא לטרוף מנכסים משועבדין כותבין שטר טרפא למלוה וקורעין שטר חובו. וכך הדין: מקיימין שטר למלוה ומשביעין הלוה שאין לו נכסים לא בידו ולא ביד אחרים ומשביעין המלוה שלא נפרע, כדתנן כתובות פז, א הבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה, ואחר שבועה קורעין את השטר וכותבין טירפא על הלקוחות. ושטר טירפא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהיתה ליה על פלוני בכך וכך דינא דינ' דאוזיף מיניה ביום פלן ואישרנוהו וקיימנוהו ולא אשכחנא בני חורין למיגבה מיניה דפלוני ואשבעיניה דלא הוה ליה נכסי והדר אשבעיניה למלוה דלא פריעא וחזינא מדינא דליטרוף ממשתעבדי וקרענא לשיטריה וכתיבנא ליה הדין טרפא דליזול ולטרוף ההיא ארעא דזבן פלוני בתר זימנא דשטרא ואי אית ליה זוזי ליפרע ליה ואי לא ליטרוף ההיא ארעא וליתי קדמנא לדינא ואינש לא ימחה בידיה מיומא דנן ולעולם ומאי דהוה קדמנא וחזינא לה מן דינא פסקנא וחתמנא ויהיבנא בידא דפלוני לזכו. ואי אמר ההוא לוקח לא פרענא כתבינן עליה אדרכתא מיד.

3 וזהו שטר אדרכתא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טרפא דיליה על פלוני בכך וכך דינרין ואשרנוהו וקיימנוהו וקבענא ליה זימנא ולא פרע ליה וקרענא לטרפא וכתבינן ליה שטרא דינא דמיקריא אדרכתא וליחות ולדרוך בההוא ארעא דזבינא ליה וליתי ולחזוק וליכול פירי דההיא ארעא עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוה ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה ומאי דהוה קדמנא וכו'. וכד אתא לדינא ואמר לית לי זוזי זילו וזבינו לההיא ארעא ופרעו ליה בשומא, בית דין מכריזין.

4 וזהו שטר אכרזתא: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזתא ואכרזנא על ההיא ארעא שלשים יום כדחזי לנא ובתר הכי אתא פלוני דינא ואוסיף על דמי ארעא כך וכך וזבינא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא לפלוני והוא דיליה ואשלים הלין זוזי דמי זבינא לידנא ויהבינון להו לבעל חוב ומיומא דנן ולעלם לא יהא רשותא למיתבעי להאי פלוני מידי בהאי ארעא ואחריות ההוא ארעא על פלוני בן פלוני כחומרי כל שטרי זביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא וכו'. ואי לא מצאו למכרה כותבין שלא מצאו למוכרה ועושין שומא.

5 וזהו שטר שומא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזתא על פלוני ואכרזתא על ההיא ארעא ולא איסקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי ושדרנא מבי דינא אינשי מהימני בקיאי בשומא ושמו לה ההיא ארעא בכך וכך וליהוי ליה מיכל פירי בלא נכיתא ולמעבד מינה כל רעות נפשיה לזבונא ולאורותא למבני ולמיסתר ולשוויה אריסי וחכורי ואינש לא מיחה בידיה מיומא דנן ולעלם לא פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא הדין דטריפא מיניה בדינא ולא אינש בעלמא דהכין אפסיקת דינא קדמנא אנחנו דייני דחתימי מתתאי ואי אתי איניש מעלמא וטריף ליה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותא על הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ובתר דשיימנא לההיא ארעא קרענא לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה הדין שטרא ומה דהוה קדמנא אנא בי דינא ביום פלוני וכתבנא וחתמנא ויהבנא לידא דהדין פלוני לראיה ולזכו.

6 מהא דאמרינן: אדהכי והכי שמיט ואכיל פרי. שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבין, ואין לקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טרפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין, אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין. דאי לא תימא הכי היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי, והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין ונתחייב בבית דין. אלא שמע מינה לקוחות כמוכר, וכן הלקוחות כלוה, כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, ומהדרינן אמרי פייסוה בעל הבית בזוזי והם מחזרין אחריו. מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעין ליה, כגון דאזל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבית דינא כדעבדינן בבני חורין מיקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל בבא קמא קיב, ב, ואי מיצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבינן להו עד שלשים יום שהוא זמן בית דין, ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבוא בעקיפין, שכל זמן בית דין אינו מן הדין, אלא מדת רחמים ניהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי. בנמקי הרמב"ן ז"ל.

7 אמר ליה זיל זבנה את שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות. כלומר, אם רוצה שליח זה ליפטר מן האשה הזו שמסרה לו מעותיה. ומיהו אילו רצה השליח לעכב השדה לעצמו שלקח שלא באחריות ולהחזיר לה מעותיה רשאי.

8 וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וכו'. ופריש רבה דבאותיות נקנות במסירה פליגי, דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, והילכך כשם ששמעון קבל המתנה קנה שדה זו בשטר זה שמסר לו ראובן הנותן, כך כשהחזיר לו שמעון שטר המתנה לראובן קנאו במסירה זו. והוא שאמר לו קנה לך הוא וכל מה שכתוב בתוכו, דבין למאן דאמר אותיות נקנות במסירה בין למאן דאמר בכתיבה ומסירה צריך הוא מימר או למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ודרב פפא דאמר הכי בפרק הספינה לעיל בבא בתרא עו, ב למאן דאמר במסירה באמירה בעלמא בשעת מסירה ולמאן דאמר בכתיבה ובמסירה שיכתוב לו כן בשטר ההקנאה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא אם כן כתב ומסר. וקשיא לי, מאי טעמייהו דרבנן, ומאי שנא דקנה שמעון מראובן במסירת שטר זה ומאי שנא דלא קנה ראובן במסירה זו שחזר שמעון ומסר לראובן. וכי תימא לפי שנכתב שמו של שמעון מקבל המתנה בשטר וכתוב בו שראובן נותנה לו, והילכך בדין הוא שיקנה בו שמעון אבל לא ראובן, אם כן אפילו בכתיבה ומסירה לא יקנה. וכי תימא כיון שמקנה לו השטר וכל מה שכתוב בתוכו הרי הוא מקנה לו השדה שהוא כתוב באותו שטר ומה לי שאמר שדה פלוני בפירוש ומה לי שהזכירו סתם ואמר השדה שהוא כתוב בשטר זה. אכתי לא ניחא, דאם כן למה לי החזרת השטר, אפילו בכותב לו השדה הכתוב בשטר המתנה שנתת לי אני נותן לך דיו וקנה, ואפילו שטר המתנה הראשון ביד שמעון. ועוד מי לא עסקינן בשטר מתנה שאין כתוב בה אלא שדה נתונה לך, ומסתברא דטעמא דמילתא דשטר מקנה בעי, הילכך כל שטרי דעלמא דכתובין או נחתמין על דעת ליתנן לקונה הרי זה שטר מקנה וקונה, אבל בשנכתב ליתן לשמעון, אי אפשר לו לשמעון להקנותו לאחר אלא כדרך שהוא מקנה שטרי הלואותיו, והילכך למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אף זה כן, ולמאן דאמר בכתיבה ומסירה אף זה כן. כנ"ל וכבר כתבתי כיוצא בזה בפרק המוכר את הספינה גבי שלשה שטרות הן עז, א.

9 הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נדון בחזקה דברי רבי וכו'. ואוקמה רב דימי באותיות נקנות במסירה. ופירש ר"ח ז"ל זה לשונו: רבי סבר אותיות נקנות במסירה, והוה שטר מקנה שקנה זו השדה. רשב"ג סבר כיון שהמוכר מערער ואמר לא כתבתי אלא על דרך כך וכך, וזה אין לו ראיה לבטל דבריו, נאמן, דאין אותיות נקנות במסירה לבד, לפיכך נידון בחזקה ולא בשטר, עד כאן. וזה תימה בעיני הרבה דמכמה פנים, חדא דאין חזקה צריכא אלא למי שלא נזהר בשטרו, וכדאמרו בריש פרק חזקת הבתים, ומי שנזהר בשטרו אינו צריך לחזקה. ובמתניתין דבר קפרא תני לעיל בפרק מי שמת בבא בתרא קנד, ב שטר אמנה הוא שטר פסים הוא שמכרתיה לך ולא נתת לי מעות אם יש להם עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטרות. ועוד דאם על השטר מכר שביד לוקח קאמר, מי איכא מאן דאמר דשטר מכר שמסר מוכר ללוקח שצריך כתיבה ומסירה. ועוד דאם כן מאי קאמר דבאותיות נקנות במסירה פליגי, הא לא פליגי אלא בקיום תנאים, זה אומר על תנאי כן וכן מכרתיו והקניתיו, ולולי ערעור זה היה קונה בשטר זה ואפילו בלא חזקה. ודברי הרב ז"ל צריכין לי עיון. ולי נראה, דרב דימי מוקי פלוגתייהו כפלוגתא דרשב"ג ורבנן ממש, כלומר, בשמחזיק בשדה המוכר הראשון ובא לידון בשטר ובחזקה ולומר שחזר ולקחה מן הלוקח, ואמר רבי שאין צריך זה לידון אלא בשטר המכר הראשון, דבשטר זה קנה שהוא מסור לו לקנות, ואפילו על המסירה אין צריך להביא ראיה, ואפילו לאביי כל בכענין זה, דלנפילה דחד לא חיישינן, ולפקדון בכי הא לאו חיישינן, דאין אדם עשוי להפקיד שטר המכר למי שמכר לו את הקרקע. וכענין שאמרו ביבמות פרק האשה שלום יבמות קטו, א גבי נני בר חבו וחבו בר נני. ורשב"ג סבר נדון בחזקה ולא בשטר, דשטר כזה אינו קונה במסירה, לבד, אלא נידון בחזקה. כנ"ל. ולפי פירוש זה רבי לקולא ורשב"ג לחומרא.

2 בבא קמא פתח ↗

לָא אֲתָא – כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר ״אָתֵינָא״, אֲבָל אָמַר ״לָא אָתֵינָא״ – לְאַלְתַּר כָּתְבִינַן.

6 בבא קמא פתח ↗

שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין?! וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, חַיָּיבִין! אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי מַחְלוֹקֶת סוֹמְכוֹס בְּצִידָּךְ. אֲמַר: אִיכְּפַל כּוּלֵּי עָלְמָא וְקָאֵי כְּסוֹמְכוֹס – לְאַפְקוֹעַן לְדִידִי? אַדְּהָכִי אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, אֲתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. אָמַר: לָא שְׁמִיעַ לְכוּ הָא דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא? דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: תִּינוֹק שֶׁתָּקַף בַּעֲבָדָיו, וְיָרַד לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״שֶׁלִּי הוּא״, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד שֶׁיַּגְדִּיל; אֶלָּא מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ מִיָּד, וְלִכְשֶׁיַּגְדִּיל יָבִיא עֵדִים וְנִרְאֶה! מִי דָּמֵי? הָתָם הוּא דְּמַפְּקִינַן מִינֵּיהּ – דְּלָא קָיְימָא לֵיהּ אַחֲזָקָה דַּאֲבוּהּ; אֲבָל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַּאֲבוּהּ, לָא. אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי: מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין?! קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה הוּא חוֹלֶה אוֹ עֵדָיו חוֹלִים, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְבַקְּשִׁין לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁלְחוּ לוֹ וְלֹא בָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אָמַר מָר עוּקְבָא, לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: כְּגוֹן דִּפְתַחוּ לֵיהּ בְּדִינֵיהּ, וּשְׁלַחוּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲבָל לָא פְּתַחוּ לֵיהּ בְּדִינָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: אֲנָא לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אָזֵילְנָא. אִי הָכִי, כִּי פָתְחוּ לֵיהּ נָמֵי, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אָזֵילְנָא! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן דְּנָקֵט דִּיסְקָא מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל. אָמַר רַב: מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר אֲבָהוּ: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – אָמַר קְרָא: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״, אָמְרָה תּוֹרָה: יָבֹא בַּעַל הַשּׁוֹר, וְיַעֲמוֹד עַל שׁוֹרוֹ. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. וְאִי אָמַר: נְקִיטוּ לִי זִימְנָא עַד דְּמַיְיתֵינָא סָהֲדִי וּמַרַעְנָא לֵיהּ לִשְׁטָרָא – נָקְטִינַן לֵיהּ. אִי אֲתָא – אֲתָא, אִי לָא אֲתָא – נָטְרִינַן לֵיהּ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי; אִי לָא אֲתָא – כָּתְבִינַן פְּתִיחָא עִלָּוֵיהּ תִּשְׁעִין יוֹמִין. תְּלָתִין קַמָּאֵי לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמְרִינַן: קָא טָרַח בְּזוּזֵי וְנֵיזוֹף. מְצִיעָאֵי נָמֵי לָא נָחֲתִינַן לֵיהּ לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמַר: דִּלְמָא לָא אַשְׁכַּח לְמֵיזַף, וְקָא טָרַח וּמְזַבֵּין. בָּתְרָאֵי נָמֵי לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמַר: לוֹקֵחַ גּוּפֵיהּ קָא טָרַח בְּזוּזֵי. לָא אֲתָא – כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר ״אָתֵינָא״, אֲבָל אָמַר ״לָא אָתֵינָא״ – לְאַלְתַּר כָּתְבִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי בְּמִלְוֶה, אֲבָל בְּפִקָּדוֹן – לְאַלְתַּר כָּתְבִינַן. וְכִי כָּתְבִינַן – אַמְּקַרְקְעֵי, אֲבָל אַמִּטַּלְטְלִי – לָא; דִּלְמָא שָׁמֵיט וְאָכֵיל לְהוּ מַלְוֶה לְמִטַּלְטְלֵי, וְכִי אָתֵי לֹוֶה וּמַיְיתֵי סָהֲדִי וּמַרַע לֵיהּ לִשְׁטָרָא – לָא מַשְׁכַּח מִידֵּי לְמִיגְבֵּה. וְאִי אִית לֵיהּ מְקַרְקְעֵי לְמַלְוֶה – כָּתְבִינַן. וְלָא הִיא; אַדְרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי לָא כָּתְבִינַן, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ מְקַרְקְעֵי; חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּכְסִיף. וְכִי כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא – מוֹדְעִינַן לֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דִּמְיקָרַב, אֲבָל מְרַחַק – לָא. וְאִי מְרַחַק וְאִיכָּא קְרוֹבִים, אִי נָמֵי אִיכָּא שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי וְאָתוּ הָתָם, מְשַׁהֵינַן לֵיהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא עַד דְּאָזְלָא וְאָתֵי שְׁיָירָא. כִּי הָא דְּרָבִינָא שְׁהָא לְמָר אַחָא תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, עַד דְּאָזְלָא וְאָתְיָיא שְׁיָירָא מִבֵּי חוֹזָאֵי. וְלָא הִיא; הָתָם – אִינִישׁ אַלִּימָא הֲוָה, אִי הַוְיָא מָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ לָא הֲוָה אֶפְשָׁר לְאַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ. אֲבָל הָכָא – לָא נָטְרִינַן לֵיהּ אֶלָּא עַד דְּאָזֵיל שְׁלִיחָא בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא וְאָתֵי בְּאַרְבְּעָה בְּשַׁבְּתָא, וּלְחַמְשָׁא בְּשַׁבְּתָא קָאֵי בְּדִינֵיהּ. אָמַר רָבִינָא: הַאי שְׁלוּחָא דְרַבָּנַן, מְהֵימְנִינַן לֵיהּ כְּבֵי תְרֵי. וְהָנֵי מִילֵּי לְשַׁמְתָּא, אֲבָל לִפְתִיחָא – כֵּיוָן דְּמָמוֹנָא קָא מְחַסַּר לֵיהּ, דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמִיתַּב לֵיהּ זוּזֵי לְסָפְרָא – לָא. אָמַר רָבִינָא: יָהֲבִינַן זִימְנָא אַפּוּמָּא דְאִיתְּתָא וְאִפּוּמָא דְשִׁיבָבֵי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיתֵיהּ בְּמָתָא,

9 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לִידּוֹן בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, נִידּוֹן בִּשְׁטָר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּחֲזָקָה.

« רשב״א על בבא בתרא קס״ח ע״ב רשב״א על בבא בתרא ק״ע ע״א »