נימוקי יוסף על בבא בתרא ה׳

1 וזהוא סיום התוספתא. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבני אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו מי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר כופין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול בחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה חצר משעבדין אותו על הכל מי שיש לו חצר בעיר אחרתבני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם הי' שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל כופין בני מבוי זה את זה לעשות להם לחי וקורה במבוי כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולכתוב להם ס"ת נביאים וכתובים והריא"ף ז"ל כתבה בהלכותיו:

2 גמ' בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון וכו'. פי' כשהן גובים לחומת העיר לפי הממון שיש לו לאדם גובין ממנו או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו ואפילו לא יהיה עשיר יפרע יותר מעשיר שאין לו כל כך נפשות בביתו ובעיא זו כמו שאומר אם גייסא באה מחמת ממון הם יגבו לפי שבח ממון או אם באה מחמת נפשות ויגבו לפי נפשות ורבי יוחנן השיב לו דגייסא לא אתי אלא על עסקי ממון הילכך לפי שבח ממון הם גובין אבל אם ידוע שהיתה באה על עסקי נפשות מחשבין לפי נפשות וכדתניא בפרק הגוזל בתרא דף קטז: שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם מחשבין אף לפי נפשות לפי שהיה סכנת נפשות בדבר אם תעו במדבר וא"ת מ"מ כיון דגייס משום ממון אתי הא איכא סכנת נפשות כדאמרינן דף עב. בסנהדרין גבי מחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ותירצו בתוס' דאעפ"כ כיון דאין באין ברצון על הנפשות שאם לא יעמדו על ממונו לא יגעו בגופו אין זה סכנת נפשות:

3 איכא דאמרי דהכי קא מיבעי ליה לפי קרוב בתים. הקרובים יותר מן החומה הם גובין משום שמשתמשין יותר מן החומה או לפי שבח ממון הם גובים ולפ"ז ידע שעל עסקי ממון הם באין והשיב לו רבי יוחנן דלפי קרוב בתים הן גובין וכתב הרב הלוי ז"ל אבן מג"ש דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא כלל אלא לטפויי קאתי לומר דהאי שבח ממון דאמרן לפי קרוב בתים הוא שאילו עשיר קרוב ועשיר כמותו רחוק גובין מן הקרוב יותר אבל לעולם לפי שבח ממון הם גובין שאילו עשיר רחוק ועני קרוב גובין מן העשיר יותר ממה שגובין מן העני:

4 והא דמסיק' דלפי קרוב בתים הן גובין דוקא בעיר אבל בחצר גובין לפי שבח ממון בלבד שאין רחוק וקרוב בחצר שכל החצר כבית אחד וכן כתבו ר"ח ז"ל והרב יוסף הלוי מג"ש ז"ל:

5 ואלעזר בני קבע בה מסמרות. כלומר הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:

6 פי' רמא שורא. הוצאת חומת העיר:

7 כרגא. מס:

8 שאתה מחבב. שאתה מצהיב להם פנים להמשילם על בניך:

9 כל קדושיו. של ישראל בידך הן לשמרן:

10 בלשון ארמי. יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם דברים ו ותתנינון:

11 אם כולם. וכן רובם יהיו עוסקין בתורה כשיגלו בין עובדי כוכבים:

12 עתה אקבצם. ויחלו מעט כו'. כלומר ואם הם מועטין השונים בין עכו"ם יחלו ממשא מלך ושרים כלומר יתבטלו כמו במדבר ל לא יחל דמתרגמינן לא יבטל:

13 מנדה בלו והלך. דריוש צוה את פחות עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:

14 מנת המלך. מסין:

15 ארנונא. עשירית תבואה ובהמה כדאמרינן בפסחים דף ו. בהמת ארנונא ועיסת ארנונא. והריא"ף ז"ל פירש תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהם והיינו לשון והלך:

16 בלו. מס המוטל בראש איש ואיש כתבו המפרשים ז"ל דמסתברא דכי אמרינן הכא דרבנן פטירי מכסף גולגולתא ומעשורי תבואותיהם דוקא כגון שהמלך הטיל על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם או מחמת מנין גולגולתם דאז יכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת"ח והיינו דאשכחן דאיכא מרבנן דיהבי כרגא כדאמרינן בסנהדרין דף כז. דבר חמא קטל נפשא אתא רב פפא וזכייה ואתא בר חמא ונשקיה אכרעיה וקביל עליה כרגא דכולהו שני והיכי משכחת לה דרב פפא יהיב כרגא אלא ש"מ כדכתיבנא וכן נראה לר"ח ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל. והרנב"ר ז"ל כתב וז"ל וכתב הרב אבן מג"ש בשם רבו הריא"ף ז"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבע ואין תורתו קבע:

17 שרו לי תגראי. התירו דיני קודם:

18 לפתוח ראשון. בבית הכנסת ולברך ראשון בסעודת מצוה דכתיב בשמואל א' ט' כי הוא יברך הזבח וגו':

19 וליטול מנה יפה ראשון אם קנו דבר בשותפות וחלקו אותה שוה בשוה יטול הוא ראשון החלק שהוא חפץ בו:

20 פי' רמא. השליך יציאת כריית באר מים חיים לשתות במקום שלא היה ידוע בודאי שימצאו מים חיים מתוקים שיהיו ראויים לשתות:

21 ודלמא לא מדויל. מלשון דליה כלומר שלא ימצאו מים שיהיו ראוים לדלות נמצא שהפסדת אותם שלא כדין ויתמי לאו בני מחילה נינהו:

22 אי מדויל. זכות הוא להם לשאוב מהם ולהשקות ממנו שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו:

23 ואי לא מדויל מהדרנא להו. מאי דשקלי מינייהו דהוה להו חובה ואין חבין לאדם שלא בפניו:

24 הכל לגלי גפא. להציב דלתות העיר כמו ברכות דף כח. טרוקי גלי גפא סתימא כמו מצא אחר הגפה דאלו מציאות דף כה::

25 לכריא דפתיא. כלומר תיקון רחובה של עיר שמוכרין שם מיני מאכלים וי"מ לחפור שם באר ברחובה של עיר וכל זה הוא צורך גם לתלמידי חכמים:

26 בכלוזא. המון עם היוצאין הם בעצמם לחפור:

27 רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו. שאין דרכן להתבזות בפני עם הארץ וכתבו בתוס' דמשמע לכאורה דכיון שפטורין אפילו אחרים אין שוכרין במקומן:

28 גרסינן בגמ' דף ח. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו כולהו לקמיה דרבי אמרו עמי הארץ ליתבו רבנן בהדן ואי לא ערקינן אמר להו רבי ערוקו ערקו פלגא בטלו פלגא דכלילא אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן ואי לא ערקינן אמר להו רבי ערוקו ערקו כולהו פש כובס שדיוה אכובס עריק כובס ובטיל כלילא אמר רבי ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. פירוש ערוקו לא רצה לכופם משום דניחא ליה דליערקו שהיה יודע דאי ערקי הוה בטל כלילא הא לאו הכי ודאי לאו כל כמינייהו דליערקו דמאחר דשדא מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואניכסייהו רמי והכי איתא בירושלמי בריש פרק המניח את הכד הלכה א ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר כלומר רשאי לסתום גדר שדהו שלא יכנסו שם אע"פ שנכנסין לשדה חברו אבל אם נכנסו המים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותם למקום אחר אלמא כיון שמוטל הנזק על זה לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חברו. וגרסינן תו התם אהין אכסנו פרכא עד דלא ייתון רומאי שרי משח דיניה מאן דייתון רומאי אסיר פירוש אכסנו פרכא חיל המלך מלשון ע"ז דף ח: הפרכי וקאמר עד שלא תבא האכסניא עליהם מותר לו לתת שכר שלא יתן כלום באותה אכסניא אבל אחר שבאו והוטל המס בשבילם אסור כיון שכבר נתחייב כשפוטר עצמו ממנו הרי הוא כאילו גוזלו מהם:

29 מתני' כמה יהא בעיר וכו'. מוכח בגמ' דאפילו לא ירד להשתקע אלא לגור כיון שעמד שם י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר לכל מסין ותשחורת ולפסי העיר ולכל ענינים כבני העיר ממש וכשלא עמד שם י"ב חדש אפילו ירד להשתקע לא הוי כאנשי העיר לכל מילי אלא לקופה ולתמחוי ולכסות ולקבורה בזמנים ידועין כדמוכח בגמ':

30 ואם קנה שם בית דירה. ר"ל והוא שדר בה שאם אינו דר שם לא הוי כאנשי העיר אלא לדברים שהם תועלת הבית כדמפרש בתוספתא שהבאתי למעלה דכשאינו דר עמהם אין משעבדין אותו אלא לבורות שיחין ומערות ואמת המים שזה ודאי הוא תועלת שמתוך שיש בעיר בורות שיחין ומערות באין לדור שם ושוכרין אותה ואם רצה למכרה מוכרה ביותר וכשדר עמהם משעבדין אותו על הכל ולאו דוקא קנה שלא נשתעבדו אבותיו מעולם עם בני העיר לכל מילי הוא דפטור אלא אף אם היה לו כבר כיון שאינו דר שם פטור כדאמרן לעיל סי' תרכב בתוספתא וכן מי שיש לו בית בעיר אחרת או בית בחצר אחרת וכו' דמשמע שהיה לו כבר ומדאמרינן בתוספתא בית בחצר משמע שאף על פי שדר בעיר כיון שאינו דר באותה חצר ממש אין משעבדין אותו על הכל ואע"פ שאפשר שהיה דר הוא בה:

31 גמ' תניא המודר מבני העיר וכו'. פי' שלא יהנה מבני העיר לא נאסר אלא באותן שנשתהו שם שנים עשר חדש שהם נקראין אז בני העיר אבל אם לא עמדו שם י"ב חדש אין נקראין בני העיר ומותר ליהנות' מהם אבל אי אמר בשעת נדרו שהוא מדיר עצמו מיושבי העיר בל' יום נקרא יושב העיר הלכך כל מי ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו אבל בפחות משלשים מותר ליהנות ממנו שאינו נקרא יושב העיר ומדאמר סתמא דבפחות מותר ולא חלק בין אם ירד להשתקע או לגור ש"מ שאין הענין תלוי בין אם ירד להשתקע או לגור אלא בזמן שאם עמד שנים עשר חדש הוי כאנשי העיר ממש ואי לא לא אלא למילי דאמרינן בסמוך:

32 ולכל מילי בעינן שנים עשר חדש ורמינהו שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי ששה לכסות ט' לקבורה שנים עשר לפסי העיר אמר רבי יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן ואמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי ואמר רב פפא לשורא לפרשא ולטורזינא אפי' מיתמי כללא דמילתא כל מילי דאית להו נטירותא ליתמי בגויה רמיא עלייהו אבל רבנן לא צריכי נטירותא:

33 רבא רמא צדקה איתמי דבר מריון א"ל אביי והא תני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבוים א"ל אנא לאחשובינהו עבידנא. פי' עמד ל' יום בעיר הרי הוא כאנשי העיר לענין שחייב ליתן בקופה של צדקה לעניי העיר:

34 לתמחוי. מאכל לעניי עולם:

35 לכסות. להלביש עניים:

36 לקבורה. היא הוצאה יתירה לתת תכריכים להראוים להם:

37 לפסי העיר. הם הבקעות שסביב החומה:

38 כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן. וה"ה לכל מסין ותשחורת אלא בא לומר שפחות מכן אינו חייב אלא לדברים שאמרנו וכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו וזה לשונו ושמעינן מהא דכל הני מילי חיובא נינהו ומפקינן מינייהו בעל כרחן דומיא דפסי העיר:

39 לשורא. חומה:

40 לפרשא. שומר העיר:

41 לטורזינא. שומר כלי זיין של בני העיר:

42 כללא דמילתא וכו'. לאפוקי מילי דמצוה משום דיתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו אלא דוקא לאחשובינהו בעיני הקהל מותר כדעביד רבא וכן לאפוקי מהא דתניא כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות ס"ת נביאים וכתובים ומיהו אמסין ותשחורת משעבדים אותם שלא פטרו מהם בגמ' אלא תלמידי חכמים וכן כתב הרמב"ם ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל אע"פ שלא כתב כן הרב רבי יוסף הלוי ז"ל:

43 ת"ר קופה וכו' נגבית בשנים. משום דגבייה דבר קצוב על כל אחד ואין בו כפייה כלל משום הכא לא הוי כדיני ממונות להצריכו שלשה אבל תמחוי נגבית בג' שאינו דבר קצוב אלא לפי שעה הוא נגבה לעניי עולם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כראוי לו והוי כדיני ממונות ועוד דכיון שבחלוקה צריך ג' דהוי כדיני ממונות לדון שיתנו לזה כך ולזה כך גם בגבייה יהיו הג' שבכל יום הוי החלוקה ולא יצטרכו לבקש הג' בכל פעם ופעם:

44 ורשאין בני העיר לעשות קופה וכו' ולשנותן לכל מה שירצו. אפילו לדבר שאינו צורך עניים דאע"פ שהגבוהו לעניים וזכו בהם מ"מ הוי הלואה לגבי צבור ואם יצטרכו עניים עילוייהו דידהו רמו וליכא למיחש שמא ירדו מנכסיהם דאין צבור עני ולאו דוקא כשהסכימו בני העיר אלא אפילו פרנסים הממונים על הצבור משנים כרצונם כדגרסינן בירושלמי דשקלים פ"ב הלכה ה אין ממחים ביד הפרנסים כיון שהסכימו בני העיר והא דתנן בגמ' דילן בשקלים פרק ב משנה ה מותר עניים לעניים וכו' ה"מ בשלא הסכימו בני העיר לשנותה והא דתניא בערכין דף ו. דמשבאת ליד הגבאי אינו רשאי לשנותה וכו' יחיד שאני דאיכא למיחש שמא ירד מנכסיו ומיהו מדעת הגבאי או הפרנסים רשאי כדתניא בתוספתא דמגילה פרק ב הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסים רשאי לשנות לדבר אחר משזכו בה הפרנסים אינו יכול לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ואם התנדב נר ומנורה לבית הכנסת או ס"ת על דעת בני העיר התנדב מסתמא וכמו שזכו בו הפרנסים דמי כדתניא בערכין שם ישראל שהתנדב נר ומנורה לבהכ"נ אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות וטעמא משום שהמתנדבין על דעת צבור התנדבו וכתב ה"ר יונה ז"ל דהיינו בשאין צריכין לאותו נר או מנורה שיש בבית הכנסת נרות ומנורות ככל מה שהם צריכין להדליק. ולענין צדקה כתב הוא ז"ל דיחידים דמתנדבים מעצמם אע"פ שהביאו ליד הגזבר אין לבני העיר רשות לשנותה כלומר ללוותה עד שיבואו עניים ויפרעו להם כיון שלא נגבית על דעת צבור דדוקא בצרכי בהכ"נ הוא דאמרינן כדכתיבנא לעיל וגם היחידים עצמם אין להם רשות ללוותה כיון שבאת ליד הגזבר אבל קודם שבאת ליד הגזבר מותרים ללוותה עד שיבאו עניים ויתנו להם כההיא דאמרינן בתוספתא רשאי לשנותה שפירושו ללוותה וכן כתב הרשב"א ז"ל: