נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ב

« נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״א ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ג ×¢×´× »

2 רי"ף פתח ↗

מתנה כל שכתוב מהיום ולאחר מיתה אלא מעתה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מעכשיו לא הויא מתנה אמר אביי ה"ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה יתיב רבה בר רב הונא באכסדרא דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דף קלו. ורב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא בפרק מי שמת דף קנב: ע"ש במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו דאמר יטול מנה פלוני ואף כתבו וחתמו והבו ליה ואי לא אמר הכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

4 רי"ף פתח ↗

5 בבא בתרא פתח ↗

וְהִלְכְתָא: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְהוּא דְּמֵת; עָמַד – חוֹזֵר, וְאַף עַל גַּב דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ.

6 בבא בתרא פתח ↗

מַאי ״תִּיבָּדֵק״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: דְּיָיתֵיקֵי מְבַטֶּלֶת דְּיָיתֵיקֵי. שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – רוֹאִין; אִם כִּמְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם לָאו – אֵין כּוֹתְבִין.

8 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְשָׁתַק וּלְבַסּוֹף צָוַוח – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן,

12 גיטין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּקָסָבַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו! אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ

14 רי"ף פתח ↗

מתני' דף קלו. הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד

15 רי"ף פתח ↗

16 רי"ף פתח ↗

שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב דף קלח: האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים:

17 בבא מציעא פתח ↗

מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ. וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מִקְרָע הֲוָה קָרַע לֵיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וַהֲוֵינָא כְּבַר שֵׁיתָא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכִירְנָא דַּהֲווֹ מַכְרְזִי וְאָמְרִי: הָנֵי שְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא, נַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ. אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, אַלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ. אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם. אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דְּפַרְעֵיהּ אִבְּעִי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נָמֵי לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ. דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תֶּהְדַּר. הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי. גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוֹר אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: לִמְחַר יָהֵבְנָא לָךְ דְּהַשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי, אִי נָמֵי אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן. אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא. וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״,

18 רי"ף פתח ↗

הכותב נכסיו לבנו וכו' אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דף קלו: רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח ורשב"ל אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות בקנין הגוף דאמי ורשב"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דאמי והילכתא *כאן דף קכט. ויבמות דף ל:כרשב"ל בהני תלת חדא הא ואידך ב"ב דף קכט. דכי אתא רבין אמר רבי תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית ר' יוחנן אמר קנה ורשב"ל אמר לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום ואידך דאיתמר יבמות דף לה: החולץ ליבמתו מעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה ורשב"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה:

19 בבא בתרא פתח ↗

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן; וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.

1 זיכה בה לאחר. כגון שמסר דבריו לשום אדם ואמר ליה יזכה פלוני במה שכתוב בשטר זה בין שיהיה כתוב בשמו או לא כיון שאמר מה שכתוב בשטר זה ינתן לפלוני דבריו קיימין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכ"ש אם מסר לו לאותו אחר וא"ל זכה בשטר זה בשביל פלוני שינתן לו מה שכתוב בו בקבלת השטר תזכה לו שזכה אפי' בלא קנין ואע"פ שראוי ליורשו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הלכך דבריו קיימין:

2 גמ' אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה. דמדקאמר איזו היא משמע בכה"ג דוקא הוא דמהניא מתנת בריא דאי בלא לאחר מיתה מהניא למה לי למימר אלא מעכשיו הוה ליה למימר דמעכשיו עדיף טפי דמקנה ליה מעכשיו לגמרי ותירץ דאין ה"נ אלא הכא מיירי במתנת בריא שאינו רוצה שיגמור לקנות עד לאחר מיתה דומיא דש"מ ולהכי צריך שיאמר מהיום ולאחר מיתה כלומר גופא קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה ומיהו לא מצי למהדר ביה מהמתנה כיון שהיא מתנת בריא דאילו בש"מ יכול לחזור בו כדלקמן:

3 אמר המחבר זכה בשטר זה הכתוב בפנים אינו רוצה לומר שיזכה מדין השטר דא"כ מתנת בריא היא זו ואילו במתני' דייתיקי תנן אלא לומר שהיא מסירת השטר לידו כאילו צוה עכשיו בפיו דלא גרע אמירה בכתב מאמירה על פה והיינו דאע"פ שזכה לו על ידי אחד מן היורשין שידם כידו של נותן ומתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה והנכסים בחזקת היורשין אפ"ה דבריו קיימין וטעמא מפני שאין אלו זוכין בשטר אלא באמירה ולא גרעה האי אמירה כדאמרן ומעתה אפילו נתנה על ידי אשתו ועבדו הכנעני שידם כידו דבריו קיימין הריטב"א ז"ל:

4 במיפה את כחו. דאע"ג דבדבור בעלמא סגי בש"מ מ"מ השטר הוי יפוי כח כדי שלא יוכלו לכפור מתנתו או לומר כבר פרענוך דלימא להו שטרא בידי מאי בעי הלכך מירתתי ולאחר מיתתו בכה"ג יכתבו ויתנו כיון דאמר להו בלשון יפוי כח דאמר להו אף כתובו:

5 אמר המחבר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין כו'. דעת הר"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל שאם כתבו ונתנו מחיים קנה ועושין כן לכתחלה והרבה מן האחרונים הסכימו לדעת ר"י ז"ל שסובר שאם הוא רוצה להקנות לאחר מיתה בשטר או בקנין כדין מתנת בריא אינו כלום אלא אם כן מקנה מעכשיו כבריא ותקנת חז"ל בשכיב מרע שלא תטרף דעתו עליו היכא שמקנה באמירה אבל כשרוצה להקנות בשטר כבריא דינו שוה כבריא והא דנקט הכא ומת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא שאין דרך לכתוב צוואת שכיב מרע עד לאחר מיתה ומכל מקום אליבא דכ"ע מיירי הכא בשצוה על כל נכסיו דמתנת ש"מ במקצת לא קניא אלא אם כן יש בה קנין ומעכשיו וכיוצא בו שקונה מחיים וכדאיתא בפרק מי שמת דף קנא: ור"ת ז"ל אומר דמתנת בריא נמי יכול לחזור בה כמתנת ש"מ לגמרי כל שכתוב בה מהיום תהא מתנה כ"ז שלא אחזור בי עד לאחר מיתה והדין אמת הריטב"א ז"ל:

6 גרסינן בגמ' דף קלה: כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. תוספתא מכילתין פרק ח דייתיקי עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בה משזכה בה אינו יכול לחזור בה אפוטרופוס עד שלא החזיקו בנכסים יכולין לחזור משהחזיקו בנכסים אין יכולין לחזור בהם. לא מיבעי כשאמר בפירוש שמבטל ונותן לאחר אלא אפי' מצאו השניה חגורה על ירכו מבטלת הראשונה דמ"מ גלוי דעתא איכא ובהכי סגי וכן כתבו מן האחרונים ז"ל:

7 עד שלא זכה. בצווח מעיקרו:

8 משזכה. שידע ושתק ומסתברא דוקא בששתק אחר מיתה אבל מחיים דאינה חלה מתנת שכיב מרע אפילו שתק יכול לחזור בו וברייתא זו כרבנן דפליגי עליה דר' שמעון בן גמליאל לקמן בגמרא דף קלח.:

9 מתני' מדכתב להו לאחר מיתה שמע מינה שהוא רוצה הפירות כל ימי חייו ומדאיצטריך למכתב להם מהיום אע"פ שהם בניו ובודאי היו יורשין אותו ש"מ דמיירי בבריא שרוצה ליקח אשה וכדי שלא ישתעבדו נכסיו שהם מועטין לכתובת האשה ותעקר הנחלה מבניו כותב להם נכסי מהיום ולאחר מיתה כדי שתחול המתנה לאחר מיתה מכח מה שנתן להם מהיום דהוי כאילו אמר להם גוף הקרקע אני מקנה לכם מהיום ופירות הקרקע לאחר מיתה ורבי יוסי אומר דאפילו לא כתב לו ממש בשטר לשון מהיום כמהיום דמי אם יש בו זמן כאשר נהגו לכתוב בכך וכך בשבת אמר פלוני או שיש קנין בשטר וכדמפרש בגמרא אלא בדוכרן פתגמא פי' לאו דוקא אלא לומר שלא נחלקו אלא בשטר מתנה שאין בו קנין סודר וכל שנתן נכסיו מהיום ולאחר מותו ויש שם מעות או חובות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כדין בעל בנכסי אשתו אלא אם כן פירש שיוכל להתעסק בהם והריוח שלו ואם נפסד מן הקרן נפסד ולא משתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין ומתעסקין מפי רבינו נר"ו הריטב"א ז"ל:

10 זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם כתב זמן בשטר אלא לומר דמאותו יום מקנה ליה דאי לא מקנה ליה אלא לאחר מיתה למה ליה זמן לכתוב פלוני נותן נכסיו לבניו לאחר מיתתו אלא ודאי מדכתב זמן למימרא דמאותו זמן קא מקני ליה:

11 גמ' בהקנאה אינו צריך. כלומר אם יש קנין בשטר כמו שכותבין וקנו ממני וכן כותבין וקנינא מיניה אפילו לר' יהודה לא צריך מהיום דודאי מדמקנה ליה ומיפה כחו כ"כ להקנותה לו לא צריך למכתב מהיום דמשעת הקנין נימא דגמר ומקני ליה:

12 ובדוכרן פתגמא. כלומר שאין בשטר קנין אלא יש בו זכרון עדות שהיה בפנינו ובהא פליגי דר' יהודה אמר דכיון דאין בו קנין אי לא כתב ליה מהיום לא מהני ור' יוסי סבר אפילו בלא קנין זמנו של שטר מוכיח עליו וכדפירשנו וקי"ל כרבי יוסי כדפסק רב להדיא ואף בגיטין סבר לה רב כי הכא בממון דהא התם בגיטין דף עב. מקשה מהא דרב ולא אשכחן דהדר ביה הלכך הא דאמרינן התם בגיטין דף פה: אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו היינו משום דאיסורא הוא תיקן הכי לחומרא לרווחא דמילתא ומיהו לכתחלה משמע דעבידנא כרבי יהודה אפילו בממונא מדכתב רב נחשון גאון נהיגי במתיבתא כר' יהודה כתקנת רב בגיטין ומדאסיק דלא פליגי אלא בלא קנין ש"מ דאי איכא קנין לא בעינן אפילו זמן דהא לא בעי ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בזכרון עדות לבד כדאמר וקי"ל כותיה:

13 אמר המחבר הא דקי"ל כר' יוסי בזמנו של שטר היינו בצוה בעל דבר לכתוב כן ולא כשיכתבוהו עדים מעצמן כך היה אומרה הרא"ה ז"ל בשם אחיו ורבו ז"ל וכן אמר בשם הר"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ועכשיו שנהגו כל כותבי שטרות לכתוב בהם זמן מיום כתיבתם וזה לא מיחה בידם הרי הוא כאילו צוה להם לכתוב דיודע הוא שכותבין ולולי שגמר לתת מהיום מוחה היה בפירוש ע"כ:

14 מתני' הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה. הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה דהיינו גופא מהיום ופירות לאחר מיתה והא דמקני ליה מהיום כדי שלא יתן לאחר מקדים ומקני להאי מיהו הפירות רוצה שיהיו שלו בחייו אם אח"כ רוצה למוכרן לאחר אינו יכול שהרי כתב כן ונתן לבנו והבן נמי אינו יכול למכור הפירות והגוף מפני שהפירות הם ברשות האב:

15 מכר האב. סתמא מכורין הפירות עד שימות האב שהרי הפירות שלו הם:

16 מכר הבן. סתמא אין ללוקח כלום לא בגוף הקרקע ולא בפירות עד שימות האב שהרי בחייו פירות הקרקע שלו מה יעשה הלוקח בו והלא לא השליט בו בנו אלא לאחר מותו ומיהו לאחר מותו יקום השדה וכל אשר בו ללוקח כמו לבן מלבד פירות מחוברין וכ"ש תלושין שלעולם יהיו ליורשין או לבן מן הבן אשר נתן המתנה ואע"פ שמכר לאחר וכדמפרש במשנה האחרת:

17 אמר המחבר מכר האב מכורין עד שימות פירוש אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין ליה סתם גוף ופירות משמע ליה ללוקח כיון דלא ידע שאין לו אלא פירי והוה ליה מקח טעות ולא שייך למימר הכא אין אונאה לקרקעות ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינה שלו ועוד דסתם מוכר זכותו מוכר וכן אם פירש לו זכותו שיש לו בשדה פלוני אני מוכר לך אין כאן מקח טעות ואינו חייב באחריותו שלא מכר לו אלא זכותו ונראין דברי האומר שאפילו חזר האב וירשה או לקחה מן הבן אין ללוקח כלום דלא דמי הא לחזר ב"מ דף טז: ולקחה מבעלים הראשונים דהתם הוא לפי שבתחלה לא חלה מכר לא על הגוף ולא על הפירות וניחא ליה דלא לקריוה גזלנא או דליקום בהימנותיה אבל הכא שכבר חל המכר על הפירות ודעתו שלא מכר אלא זכותו אין כאן לא חשש קריאת גזלן ולא חשש דלא ליקום בהימנותיה. הריטב"א ז"ל:

18 גמ' איתמר מכר וכו'. מדלא פליגי ביירש הבן אלא במכר הבן ש"מ דאף רבי יוחנן דפליג במכר משום דאיגלאי מילתא דלא היה ראוי לבא ברשותיה דבן מודה דיורש הבן יורשו דבן כרעא דאבוה הוא ובמקומו עומד וכי היכי שאם היה הבן קיים הוי שלו ה"ה ליורשו ואין להאריך בזה כיון דקי"ל כר"ל דאפילו במכר לאחר קנה לוקח משום דקנין פירות שיש לו לאב בקרקע זו לאו כקנין הגוף של קרקע דמי א"כ כבר אתא ברשותיה דבן משעת המתנה וקנה לוקח ומיהו באשה ב"ב דף קלט: שמכרה בנכסי מלוג שלה התקינו באושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות והואיל ויהבי ליה דין לוקח הלכך לא מהדר דמי ללוקח דהו"ל כמלוה על פה שאינה טורפת מן הלקוחות וכדאיתא לקמן ויש לדון אף כשאמר הבעל לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד העולם שאחר מיתתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא אמרי' הא מחיל לה לעולם דאם עשה לה נחת רוח לאחר שמתה היא לא יניח זכותו שזכו לו חכמים לאחר ובכה"ג אמרי' לעיל דף קלב: ודף קלג. באשה שמחלה כתובתה לבעלה דאף על פי שמחלה בפירוש כדאמרינן שהיתה שם וקבלה עליה למחול בפירוש כל כתובתה משום קרקע כל שהוא מ"מ הנ"מ בנכסים אלו אבל בנכסים שעתיד לקנות הבעל לא מחלה כיון שיש לה זכות בהן שמשעבד לה בכתובתה דכתב ודעתיד אנא למקני ואפשר שדין זה מפורש במקום אחר אבל כתבתי כן משום דכתבו המפרשים על רבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף למה לי תקנתא דאושא ותירצו דאיצטריך בכגון זה שאמר לה דין ודברים וכו' שהבעל מוציא מיד הלקוחות ונראה לי דלר"ל נמי הדין כן. ר"ת:

19 תניא נכסי לך השני מוציא מיד הלקוחות. משום דס"ל דאף על גב דאמר אחריך לעולם אינו נותן לראשון אלא הפירות ולאחרון הגוף דהא לא שעבד הגוף אחריו לשום אדם הלכך הכל נתן לו ואם כן מה שמכר הראשון בגוף הקרקע לאו כלום הוא והשני מוציא הלקוחות וכ"ש אם לא אמר אחריך אלא שנתן לזה הפירות לזמן ולאחר הקרקע לאחר אותו זמן שאין הראשון יכול למכור הגוף שהרי אינו שלו ורבי שמעון בן גמליאל סבר דכל האומר אחריך כאילו אמר מה שתשייר אחריך דכי היכי דיהיב לשני בעין יפה שנותן לו הכל הוא הדין לראשון דנותן בעין יפה נותן ורחים ליה טפי שהרי נותן אליו תחלה ומתני' דקתני האב אינו יכול למכור מפני שכתבן לבן כו' אף על גב דאחריך הוא דקאמר ליה משום דאי לגבי נפשיה הוה משייר שהיה יכול למכור אם כן לא יהיב אלא מה שמשייר ולא הוי עין יפה אבל כל היכא דלגביה נפשיה לא משייר מידי אלא שנותן לאחרים כי היכי שיהיב לשני בעין יפה ה"ה לראשון הלכך אם קדם הראשון ומכר אין השני מוציא מן הלקוחות אי נמי במתני' מיירי דאמר ליה מהיום או שיש זמן או קנין דהוי כמהיום אליבא דרבי יוסי דף קלו. דקי"ל כוותיה וכיון דמעכשיו מקני ליה אינו יכול למוכרו אח"כ והכא נמי אילו אמר מעכשיו יהיה הגוף קנוי לשני ופירי אחריך אם קדם הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות ומיהו כיון דדעת הנותן שישאר לשני אין לו לראשון למכור לכתחלה והיינו דשנינן הא לכתחלה דאמר רבן שמעון בן גמליאל אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד והא דאמרי' אין השני מוציא היינו דיעבד דמה שמכר מכר וכדפרישית והכי הלכתא כרשב"ג וכדפסקינן גבי ההיא סבתא וכדמשמע בסמוך:

« נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״א ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ג ×¢×´× »