1הא ארבע שנין. נמצא מקחו קודם לחזקה שלך:2שני חזקה טובא קאמינא. אלא שלא חששתי לפרש אלא שני חזקה סתם כי לא ידעתי שיש לך שטר ארבע שנין:3עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה. ולא הוי חוזר וטוען. נראה מכאן דאפילו הוה מייתי סהדא לקיים מה שחזר וטען לא מהני ליה היכא דהוי חוזר וטוען וכן פי' רשב"ם וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו לא אמר סתם שני חזקה אלא שפירש ואמר שלש שנים אמרינן עבידי אינשי דקרו לשני טובא שלש שנים כיון דתלת שנין הוו עיקר חזקה לא חשש להזכיר אלא מה שהיה עיקר לפי דעתו:4אבל שית כו'. שהרי כשמכרה לאחר בסוף שהחזיק זה ב' שנים הרי כאילו הודיע שאין הקרקע של מחזיק זה שאין לך מחאה גדולה מזו ואע"ג שהחזיק זה שלשה שנין בתראי ולא מיחה בו בהן ואמרינן לקמן דף לט: צריך שימחה בסוף כל שלש היינו דוקא כשהמוכר עצמו הוא המערער ולפיכך יכול זה לטעון סבור הייתי שחזרת ממחאתך מפני שאתה בעצמך ידעת שמכרת לי ומשום הכי לא נזהרתי בשטרי אבל הכא יטעון המערער שאינו חושש למחות לאזדהורי בשטרי כיון שזה קנאה קודם שהחזיק זה שני חזקה מפורש בפי' רשב"ם יותר בריוח ומשום הכי בעינן שאכלה שבע שקדם חזקתו לשטר קנייתו של זה ורבינו חננאל והר"ש ז"ל כתבו שצריך להביא ראיה על חזקת שבע שנים והסכים הרשב"א ז"ל לדעתם משום דליכא למימר שיהא נאמן לומר החזקתי שבע מגו דבעי אמר מינך זבינתיה לאחר שלקחת אותה והחזקת בה שני חזקה שהרי כשאומר לו זה מאי בעית בהאי ארעא לא היה יודע המחזיק הזה שהוא לקחה כדי שיטעון לו מינך זבנתיה ואלו היה אומר כן היה נפסד עם ראובן שמכרה לו:5זה אומר של אבותי כו' מה לו לשקר. דהא לאו מגו במקום עדים ממש הוא שהרי אע"פ שמעידין שהוא של אבותיו אינם מעידים שלא מכרו אותה לעולם ואפשר שאבותיו של זה קנו אותה מהן ואביי אמר דהוי במקום עדים ממש דודאי האי כדטעין ואמר של אבותי מעולם קאמר דאם לא כן מאי קא מערער א"כ כשהשיב לו של אבותי מסתמא כטענתיה טעין וכיון שבאו עדים ואמרו של אבותיו של זה היה קא מכחשי ליה וא"כ איך נאמן לומר במגו ה"ל מגו במקום עדים ממש ולא אמרינן ואף אנן לא מצינו למטען שמא אבותיו לקחוה מאבותיו של זה כיון דסהדי לא מסהדי שלא מכרו לעולם דכיון דאיהו טעין של אבותי כלומר לעולם כדפי' הא מודי דלא קנו והודאת בעל דין כמאה עדים דמו כן בירר הרנב"ר ז"ל בחדושיו והלכתא כאביי כדאמרינן הכא:6הדר אמר וכו'. דכיון דחזא דפסקי ליה כאביי:7עולא אמר חוזר וטוען. שהרי אינו סותר דבריו אלא מתקן אותם וקי"ל כוותיה דהא אמימר דהוא מנהרדעא מודה ליה אבל כשאמר ולא של אבותיך לא הוי מתקן אלא סותר ולכולי עלמא אינו חוזר וטוען מיהו דקדק הרב בן מג"ש דהיינו דוקא כי הכא שבאו עדים ז"ל בינתים כדאמר הדר אמר וכו' דאז ודאי לא מצי לאפוכי טענתיה אפילו מפטור לפטור אבל היכא דלא אתו עדים בינתים מצי לאפוכי טענתיה מפטור לפטור כגון זאת וכגון שאמר מתחלה לא לויתי ואח"כ טוען לויתי ופרעתי נאמן אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות טוען ונטען. והיכא דהוה בי דינא ולא טען. תיקון דבריו דאמרן אלא אחר שיצא מבית דין חזר וטען אינו טוען וכו':8מילי אבראי ולא טען. מה שהיה טוען עתה בבית דין דהשתא טוען הפך מה שהיה אומר אבראי דחוזר וטוען:9והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. כלומר אותן שנים שטען חבירו:10האי עדות מוכחשת היא. כלומר כיון דהני שתי כיתות מכחישות זו את זו אחת מהן פסולה לכל עדות שבתורה ואחרי שאין לברר איזו הפסולה תבטל עדותן לגמרי:11נהי דאיתכחש וכו'. דוקא במאי דאיתכחש איתכחש ובמאי דלא איתכחש לא איתכחש וכל שכן דמכאן ולהבא לא פסנינן ליה כיון דבאותה עדות עצמה דאיתכחש לא פסלינן לה כדאיתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה דכיון דלא ידעינן הי מינייהו מפסלא נוקי כל חדא מינייהו בחזקתה שהיא כשרה אבל עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו אין מצטרפין לעדות דחד מינייהו ודאי פסול וא"ת תוס' ד"ה וזו ואמאי לא להימנינהו לבתראי מגו דאי בעי פסלי נקמאי בגזננותא אי נמי דמזמי להו כלומר דאמרי להו והלא עמנו הייתם במקום פלוני שאתם מעידים שבאותו יום ובאותו זמן ידעתם בו הייתם עמנו במקום פלוני ואי אפשר שתדעו זה דהזמה היא בגוף העדים עצמם והכחשה היא בעדות ולא בגוף העדים י"ל דעדים לא מהימני במגו טפי ממאי דמהימני מחמת עצמם דבעדים לא שייך מגו דלא שייך מגו אלא במי שאינו נאמן בדבריו ועוד דליכא מגו דשמא לא ישוו שניהם באותה טענה אף על פי שהושוו עכשיו והא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דף יח: דבשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לומר אנוסים היינו מגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידם התם שאני דאפילו אי חד מינייהו אמר הכי מיפסל שטרא הלכך בידא דכל חד מינייהו הוא למיפסליה וכן כתב רבינו יצחק הזקן ז"ל:12הדר אייתי סהדי. אותו שהפסידו רב נחמן ואשתכח השתא דלשניהם הוו עדי אבות ועדי חזקה:13אנן אחתיניה. הפסדנוהו ונתנו זכות לחבירו:14אנן אסקינן ליה. בזכותו כשהיה קודם שנפסק הדבר ושניהם שוין ולא חיישינן אם ילגלגו הבריות על ב"ד שסותרים דבריהם וכתב רבינו האלפסי ז"ל דהלכתא כרב נחמן בין באחותיה בין באסוקיה ושבקינן להו וכל דאלים גבר וכן פר"ש ז"ל וכל דאלים גבר נראה דסבירא להו ז"ל דאפשר למיקם עלה דמילתא ודאי מי שהדין עמו יחקור אחריהם להוכיח שקרם וקרוב הוא שנדע הדבר בבירור ע"י זה ורבינו חננאל ז"ל פי' יותר בריוח דאפילו לא מצינן למיקם עלה דמילתא דאז לא נימא כל דאלים גבר אלא יחלוקו כדלקמן דף לה. אליבא דרב אפ"ה הכא מיירי כגון שמתחלה היתה ביד ראובן והביא שמעון עדים שהיא של אבותיו וסלקנו ממנו ראובן והורדנו בה שמעון ועכשיו שמצא ראובן עדים מסלקינן לשמעון ומחזירין אותה לראובן וכן מוכח בירושלמי בפירקין הלכה ד ע"ש דהאי עובדא הכי הוה ומכל מקום לענין הלכה נראה למפסק דכל דאלים גבר כלומר מי מהם שיגבר תחלה ותפס לא יוכל חברו להוציא שוב מידו אפילו יגבר אח"כ אלא בראיה וכפי' הר"ש ז"ל לקמן במקומו:15שטרא זייפא הוא. כלומר שהיה אמנה שכתב לו שטר מכירה זו אם מפני שצריך מעות ובוטח בו ומאמינו שאם לא יצטרך יחזיר לו השטר וכתב הריא"ף ז"ל פרשי רבנן דהאי שטר זייפא לא ציורי צייריה דבכה"ג אפילו רבה מודה דלא אמרינן מגו ואפשר כדפי' הר"ש דצייריה יפה עד שהם סבורים שהיא חתימת ידם אמרינן שפיר מגו אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא שהרי קיימו א"כ ניהמניה במאי דאמר שטר היה לי ואירכס וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע"ג דלא דר בי' שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומגו לאוקומי ממונא הוא ורב יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא נתבטלה זכותו וחזקה שלו בממון זה הילכך הוי מגו לאפוקי ממונא ולא אמרינן כך פי' התוס' וכ' הר"ש ז"ל דהאי מגו לא דמי למגו דעלמא דהתם שתי הטענות אפשר שיהיו אמת אבל כאן דומה למגו במקום עדים כיון שהבעל דין מודה ונראה דלפי' הר"ש ז"ל אפילו לאוקומי ממונא לא חשיב האי מגו דאע"ג דאמרינן מגו כי האי דלקמן דף לו. מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה דמדאמר מפלוני משמע ולא מינך מ"מ האי דמי טפי למגו במקום עדים כיון שהודה ממש בפניו אבל אבל הרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב דמגו חשוב הוא ככל מגו דעלמא אלא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מגו ופסק תלמודא דכיון דארעא קיימא ברשותיה דהאי אוקמי ממונא ברשותיה חשבינן ליה ונאמן משום האי מגו והוה ליה אידך כמוציא מחבירו דספיקא לן הילכתא כמאן הלכך פסקינן הכא כרבה ובזוזי כרב יוסף:16ערבא. ערב קבלן כגון שאמר לו תן ואני קבלן א"נ שהתנה המלוה ואמר בשעת הלואה ממי שארצה אפרע תחלה ומש"ה נפרע ממנו:17והא שטרא. ומיירי כגון שכתב לו המלוה התקבלתי ממך ונתן לו זכותו הא לאו הכי אע"פ ששטר החוב יוצא מתחת יד הערב אינו גובה בו כיון שהלוה לא היה משועבד באותו שטר לערב אלא למלוה לאו ראיה היא כלל לומר הא שטרך דשמא פקדון הוא אצלו:18כה"ג מאי. הוי כאילו לא נפרע כיון שלא היו לו שני שטרות אלא זה בלבד ואע"פ שפרעו הא הדר אוזפינהו או דילמא מ"מ כיון שפרעו כבר נמחל שעבודו ולא אמרינן ביה דלהימניה במגו כדלעיל:19אמר אביי. דלאביי פשיטא ליה דכי היכי דלעיל לא אמרינן מגו הוא הדין הכא וכיון דהלוה לא הודה לו דהדר אוזפיה אמרינן זוזי היכא דקיימי לוקמי:20אבל אהדרתינהו ניהלך. אותם מעות עצמן מחמת שהיה נשוף צורתם או שהאדים נחושתם הוי כאילו לא נתנו כלל:21במשכנתא. היא משכנתא דסורי דכתבי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף:22והוו לי זוזי אחריני גביה. ומיירי כגון שהיה לו שטר מאותן זוזי דאם לא כן היכי קא"ל אביי תא אישתעי דינא בהדייהו באיזו ראיה ידון עמהם הא אפילו הלוה לו בעדים טענינן להו ליתומים שאביהם פרע ואין לומר דתוך זמן הוה דא"כ היכי קאמר רבא בר שרשום דלא יפרע אלא בשבועה הא בג' אלו דהיינו לעיל דף ה: תוך זמן או דף קעד: בחייב מודה או דשמתיה ומת בשמתיה נפרע בלא שבועה:23לא יפרע אלא בשבועה. אע"ג דהשתא קטנים הוו ואפילו בשבועה ערכין דף כב. אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן מ"מ על המתנת המעות עד שיגדילו לא היה חושש אלא על השבועה:24אוכלה שיעור זוזאי. דוקא בשאכלה ג' שנים בחיי אביהם דהשתא הוא דנאמן במגו בלא שבועה דאין היתומים יכולים להשביעו היסת שהרי אין להם טענת ברי שלא לקחה מאביהם אבל אם לא החזיק בחייו לא דקי"ל ב"מ דף לט. אין מחזיקין בנכסי קטן:25אמר המחבר אוכלה שיעור זוזאי דוקא בשכבר אכל הוא דמפטר וכדרך שאמרנו אבל מקמי שאכל לא מפטר משבועה אפי' במגו ואע"פ שהוא משיב אבידה וכן הסכימו הגאונים ז"ל במלוה על המשכון אע"פ ששוה מנה ולא היו שם עדים ותובע עליו חמשים אפ"ה נשבע כיון שבא ליטול:
