נימוקי יוסף על בבא בתרא ט״ו

1 ההוא גברא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. הר"ש ז"ל גריס בהאי ביתא ופי' בשכוני גואי בחדרים הפנימים והייתי עובר דרך עליך לפי זה לא היית מחזיק כיון שהייתי משתמש בו גם אני ומיהו האחרונים ז"ל לא הסכימו לפירושו דודאי כיון שהיה דר בפני עצמו מהניא ליה חזקה אע"פ שיש לפנימי דרך עליו דאי לא תימא הכי מוכר קרקע ושייר בו דרך לעצמו לוקח במה יקנה אלא הפירוש הנכון דהכי קאמר ליה במקום רחוק הייתי ולא יכולתי למחות וקרי לארץ תימן שכוני גואי כדכתיב וחדרי תימן:

2 א"ל רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך. כלומר הבא ראיה שהיה במקום שהיה יכול למחות וכיון שלא מיחה תועיל לך אכילתך שאכלת שני חזקה משום שסובר ר"נ שעל המחזיק להביא ראיה שהמוחה היה במקום שהיה יכול למחות דכיון דבכך הוי חזקתו חזקה והוא צריך להביא ראיה על חזקתו גם בזה צריך דבהא תליא מילתא ורבא היה סבור שעל המערער להביא ראיה שהיה במקום רחוק שלא היה יכול למחות בו כמו שהיה צריך להביא ראיה אם טעו שמיחה וקי"ל כר"נ בהא ובהא דבי בר סיסין משום דרבא ההיא שעתא כתלמיד היושב לפני רבו היה מדלא אמרינן רבא אמר אלא א"ל ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כ"כ הריא"ף ז"ל וכן אם טען המערער ואמר מתי אתהאומר שקניתו ממני ביום פלוני והלא באותו יום הייתי בארץ מרחקים כתב הריא"ף ור"ח ז"ל שעל המחזיק להביא ראיה שהיה באותו יום עמו במדינה דאע"ג דאיכא למימר מילי מסר לא עבדי אינשי דמזבני אא"כ הלוקח עמו בעיר אחת והכי פירש ז"ל הא דא"ר נחמן זיל ברור אכילתך ואע"ג דלענין פירוש סוגיין מחוור טפי כמו שפרש"י דאלו לפירושן ז"ל קשה דהא תנן דף לח. היה בגליל והחזיק ביהודה ביהודה והחזיק בגליל לא עלתה לו חזקה הא יהודה ויהודה עלתה לו ואע"פ שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים כי אפשר שהלך לוקח לשם או המוכר בא או שניהם עשו שליח ומשמע דעלתה לו חזקה בלא ראיה מ"מ לענין דינא נראה שיש לחוש להני אשלי רברבי ומי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים האלה לעשות מעשה שלא כדבריהם ועוד אפשר לחלק בין יהודה ויהודה שמצויים עוברים ושבים לארץ מרחקים:

3 ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אזיל בתר מוכר ובעובדא דבר סיסין בתר לוקח ורבא איפכא:

4 נכסי דבר סיסין. קנה נכסים מבר סיסין והיו לו כבר נכסים אחרים שנקראים כן בשם:

5 קאי בנכסי. שהחזיק עדיין בנכסים אלו גבי הא דבר סיסין והכא הלוקח קאי מוחזק שהחזיק ג' שנים:

6 מאי בעית בהאי ארעא. שהיא שלי כאשר ידוע לכל:

7 אנא בשוקי בראי. בארץ מרחקים שאין השיירות מצויות או מפני שיש חירום ביניהם ואיכא דקרו לארץ צפון בראי כדאמרינן בגמ' ב"ב דף כה: ארץ צפון אינה מסובבת:

8 דכל שתא הות הכא תלתין יום. וא"כ שהיא שלך אמאי לא מחית בי דבשלמא אם לא באת אלא בשנים הראשונים היית יכול לומר הייתי סבור לבא בשנה השלישית ולמחות אבל השתא שבאת גם בשלישית אמאי לא מחית:

9 ל' יומי בשוקאי הוה טרידנא. ולא שכנתי שם אלא בבית אחר שלי או הוצרכתי לעמוד עם חבורתי במקום אחר אשר אכלנו בשותפות ומתוך זה לא ידעתי שהיית מחזיק כדי שאוכל למחות והכי הלכתא דלא עלתה לו חזקה ומשמע מהכא דאין צריך שיהיה המערער כל השלש במקום שיכול למחות אלא דוקא בסוף שלש ואפילו היה בתחלת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה והלך במקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה כלום דאימא דעתו היה לשוב אלא שלא נזדמן לו:

10 א"ל מפלוני כו'. מדקאמר הכי ולא טען ואכלתי שני חזקה משמע דאכתי לא דר בה תלת שנין מיהו אפילו היה דר בה תלת שנין כיון דהוא ידע דקרקע זו של מערער היה ולא ידע איך בא ליד מי שמכרה לו ה"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומיהו אם אית ליה סהדי דדר בה חד יומא המוכר אז זכה בה האי לוקח כיון שאכל שני חזקה משמע שאין למערער עדי חזקה ומש"ה צריך להודאתו וכיון שכן היכא דהאי לא ידע מעצמו שזה הקרקע של מערער אלא הכי קא"ל הא דמזבנה לי אמר לי שלך היתה ומינך זבנה דמשמע שזה אינו יודע אלא מפיו של מוכר ודאי בכה"ג אין מוציאין אותה מידו ואפי' לא דר בה שני חזקה שהרי המוכר היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וה"ה להאי דבא מכחו דמהניא ליה ההיא טעמא וגדולה מזו כתב הרמב"ן ז"ל שאם דר בה המוכר חד יומא אע"פ שהלוקח לא החזיק בה שלש שנים זכה בה מכח המוכר שהיה זוכה מטעם מיגו דהכחשה דהומ"ל שלא היה שלו א"כ הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומהניא ללוקח אע"פ שהוא מודה כבר שידע מעצמו שהיתה שלו דלא שייך ביה מיגו דהכחשה והביא ראיה ממי שהפקיד לחברו כלי ומת הנפקד והכלי ביד יורשין והשתא האב היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו במיגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתי היכא דלא ראה השתא אדם ברשותו ואנן ודאי טענינן ליורשיו מאי דמצי טעין אבוהון אע"ג שהכלי בידם לפנינו וליכא מיגו דהכחשה ומיהו מגדולי אחרונים מסופקין גם בדין זה של יורשי נפקד. כתב הרב ר' יונה ז"ל דהיכא שעמד המוכר הזה עם המערער על הקרקע זה בדין וזכה בו מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר אף ע"פ שהקונה מודה למערער שהוא יודע שהיתה שלו ואינו יודע כלום בקנין מי שמכרו לו כלום אלא מפיו אפ"ה זכה בו כיון שזכה בו מוכרו בבית דין כדאמרן:

11 מאי בעית בהאי ארעא. בכל הני דאמרינן מאי בעית הוא דאית ליה למערער עדים שהקרקע שלו או של אבותיו כדין כל מערער:

12 א"ל פלוני גזלן הוא. ומיירי כגון שלא דר שם המוכר אפילו יום אחד ואז לא מהני ליה הבא מכח חזקתו אי נמי דר שם המוכר יום אחד ומיירי דאית לן סהדי שהוחזק בגזלן וגזלן אין לו חזקה והוא הדין לזה שבא מכחו:

13 ואימלכי. נתיעצתי עמך וכי היכי דאמרת לי לך קנה למה לא הודעתני שגזולה היא ממך:

14 אמר השני נוח לי וכו'. טוב היה לי יותר לריב עמך והייתי חפץ בקנייתך:

15 אפילו תימא כרבנן. אתיא הך דהכא דהלכתא כרבנן והתם טעמא מאי אמרי רבנן דלא מצי טעין הראשון קשה דמ"מ אם איתא דהכי הוה שהיתה שלו לא היה לו לעשות מעשה כנגדו ולהעיד שהשדה הוא מאחר אבל הכא אינו אלא דבורא בעלמא דא"ל זיל קני וכן הלכתא:

16 ואכלתה שני חזקה. ואית ליה סהדי שהמוכר דר בה חד יומא :

17 א"ל. המערער איך אתה אומר שלא בא לידך בתורת גזילה והא אית לי סהדי שבקשת ממני למוכרה לך ואם היתה שלך איך אמרת לי למוכרה:

18 אזבון דיני. אמרתי לפדות את עצמי ליתן לך איזה דבר שלא אצטרך לריב עמך והוא הדין אם היה איפכא שהמערער היה מפייסו שזה הקונה ימכרנה דמצי טעין הקונה הזה כן איך אתה מערער לומר שהיא שלך והלא היית מפייס לי למכרו לך ומיהו היה צריך לטעון זה היכא שאין לו עדים שדר שם המוכר אפילו חד יומא דאז הוא דאין חזקתו חזקה ואם טען המערער אמינא אזבון דיני כדי שלא אצטרך לריב עמך היה נמי נאמן כדפוסק רבא דהלכתא כוותיה דעביד אינש וכו':