נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ט

1 גרסינן בירושלמי איזהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כלומר שנפל למשכב פתאום וקפץ עליו החולי שלשה ימים ולפיכך חשבינן ליה כמסוכן:

2 אמר המחבר לענין מסכתין לא הייתי צריך לכתוב הא דרב ששת אלא ללקוט הפרי כוונתי:

3 גרסינן בגמרא דף קמז: אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזירה שמא תטרף דעתו עליו:

4 אמר רבא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע אין יכול למחול משום דעשאוהו כשל תורה:

5 שמא תטרף דעתו. מתוך צער שלא יתקיימו דבריו ולפיכך תקנו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין ואין צריך להמתין כל כך:

6 וחזר מחלו מחול. משום דלוה משועבד למלוה בשעבוד גופו ובשעבוד נכסיו שהן ערבאין כדאמרינן דף קעד. נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ושעבוד הגוף א"א למכרו הלכך אף על פי שמכר החוב עיקר השעבוד דהיינו שעבוד הגוף נשאר למלוה וכשמוחל מפקיע שעבוד הגוף וכ"ש שמפקיע שעבוד נכסים שאינם אלא ערבות ומש"ה מחול וה"ה שיורש יכול למחול ומיהו מחזיר מעותיו המוכר ללוקח דהא הלכתא היא בב"ק דף ק. דדיינינן דינא דגרמי דהפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של חבירו וקי"ל דחייב:

7 אמר המחבר ואם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך שוב אינו יכול למחול והריטב"א כתב שאם יש משכונא והחזיק בה ללוקח כגבוי וכתפוש דמי ושוב אינו יכול למחול ואפילו באתרא דמסלקי ויש חולקין בדבר וכל שיכול למחול יכול לעשות שובר הודאה שנפרע או להאריך זמן הפרעון ומשלם לזה כפי מה שהזיקו ואפילו מכר או נתן לו שלא באחריות ומי שמכר שטר חוב שיש לו על העובד כוכבים לישראל כיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול וכן כל שנתן בדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה משלם וישראל שמכר לעובד כוכבים דינו כאילו מכר לישראל הריטב"א ז"ל:

8 אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע האי שטר אין היורש יכול למחול. דמשום שלא תטרף דעתו עשאוהו כשל תורה ומתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן דהא אינה קונה אלא לאחר מיתה כירושה וכיורש תשיב המקבל וכי היכי דשני אחין יורשין לא מצי חד מינייהו לממחל מנתא דחבריה ה"ה הכא ומיהו כיון דטעמא דיורש לא מצי מחיל הוא כדי שיתקיימו דברי השכיב מרע ולא תטרף דעתו עליו משמע דהש"מ גופיה מצי מחיל וכ"כ ריא"ף ז"ל:

9 ש"מ שאומר ידור פלוני בבית זה כו'. משום שהדירה היא דבר שאין לה ממש והפירות נמי דבר שלא בא לעולם נינהו ואין אדם מקנה דבר שאין בו ממש או דבר שלא בא לעולם ומדלא מתקנין לישנא למימר דבית לדירה קאמר או דקל לפירות משמע דדוקא בבריא דייקינן לישניה הלכך ש"מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה עד שיאמר הוא וכל שעבודא דאית ביה ומלוגא דשטרי פי' רשב"ם כרך של שטרות דאימיה דרב עמרם דלקמן דף קנא. הכי קאמר ליהוי לעמרם בני הם וכל שעבודא ואע"ג שלא האריכו לאדכורי בגמ' ונ"ל דלא שייך לאקשויי אמאי לא אזלינן בתר אומדנא הכא בש"מ כדלעיל במתני' וגבי מסוכן בגט דלגבי נפשיה אנן סהדי דודאי לא שביק נפשיה וגבי גט משום עגונא אקילו בה כמה קולות אבל לגבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למימר דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי בטלה נינהו מ"מ אין לנו אלא מה שהוציא מפיו. כן פר"ת:

10 אמר המחבר אע"ג דבהגוזל קמא דף קד: בשמעתין דמשלחין מעות בדיוקני מוכח דמהני הרשאה במלוה והיאך יכול להרשות הואיל ולא מהני ביה קנין מצי למימר משום דפסקינן במרובה דף ע.דשליח שויוה אף על פי שאינו יכול ליתנו בקנין יכול להרשות שליח במקומו בקנין וא"ת הואיל ואין המרשה זוכה בו אלא מטעם שליחות אם מת המרשה קודם שיגיעם הנפקד ליד המורשה כבר פסקה שליחות המורשה ואם כן לימא שיכולים היתומים להוציא מיד הנפקד יש לומר דכיון שאם בא הנפקד לפני ב"ד לישאל אם יתן הפקדון ביד המורשה היו אומרים לו ליתן שהרי יש להחזיק המרשה בחזקת חי הלכך אפילו איגלאי מילתא לבסוף שמת קודם שבא ליד המורשה אין יכולים יורשים לתובעו כלום שהרי ברשות ב"ד נתנן ואפילו נאבדו הוי אונס גמור כהנך שהוא פטור בהם. הרא"ש ז"ל בתוס' ריש פרק אע"פ בכתובות דף נה::

11 גרסינן בגמ' אמר רבא א"ר נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתיה בבריא רב אחא בר איקא אומר איתא נמי בבריא כדאמר רב הונא אמר רב נחמן האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. פי' מלוה על פה שאין קנין תופס בה בבריא מפני שאינו בעין דבשלמא במלוה בשטר דלעיל אפשר למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה או אותיות נקנות במסירה ואע"ג דשעבודא הוא דמכר והשעבוד דבר שאין לו גוף הוא היינו לומר דודאי בפני עצמו אינו מכור אבל אגב הנייר מכור והוי דכמאן דעתיה בשטרא דמי והוי כאויר שאינו נמכר אלא אגב הבית אבל מלוה ע"פ אין קנין תופש בה מ"מ במתנת שכיב מרע אלמוה רבנן ואין היורשים יכולים לחזור בהם אי מת המצוה כיון דמצינו בה צד קנייה בבריא במעמד שלשתן כדלעיל ולפום האי טעמא קניית אויר בפני עצמו דליתיה בבריא בשום ענין אינו במתנת שכיב מרע והכי הלכתא:

12 תו גרסינן בגמ' דף קמח. אמר רבא אמר ר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירות דכל לגביה דנפשיה משייר בעין יפה משייר וחוץ מפירותיו נמי מקום פירי משייר שם ע"ב אמר רבא אר"נ אם תמצי לומר בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פי' כי היכי דקאמר ר"נ דפירות דקל לא מהני עד שיאמר גוף לפירות ה"נ כי יהיב דקל לאחד ופירותיו לאחר לא קנה בעל הפירות ולא אמרינן כי היכי דגמר בדעתו לתת מתנה גמורה לבעל הדקל הוא הדין לבעל הפירות ומקום פירי שבק ליה אלא פירי דוקא יהיב כמו שהזכיר בדבריו נמצא דלא קנה פירות וגם לא נתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה בדעתו לשיירן לעצמו הילכך הכל יהיה לבעל הדקל דאית ליה קנין הגוף כך פירשו האחרונים ז"ל אבל אי משייר הפירות לעצמו כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום הפירי שבק לעצמו ואע"פ שלא פי' א"נ מצי לפרש בש"מ דמתני' דאם שייר קרקע כל שהוא אם עמד אינו חזר וכל לגבי נפשיה או ליורשיו בעין יפה משייר וא"כ אפי' בש"מ מצי מיירי אבל פשטא דמילתא בבריא היא ומינה שמעי' לש"מ ואתא למימר דאי יהיב דקל לאחר לא שייר לעצמו מקום פירות כדי דנימא הא שייר לעצמו דבר שהוא מחובר לקרקע והרי הוא כקרקע אלא דווקא הפירות שהם בעין שבק בלא מקום פירי הילכך כשנותן לאחר הפירות שהם בעולם לא שייר לעצמו כלום ואם עמד חוזר בתרווייהו:

13 בית לאחד על מנת שדיוטא העליונה. דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור כדי שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואף על גב דאם לגבי נפשיה הוי משייר הדיוטא הוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר את הבית דף סג: מכל מקום לגבי אחר לא הוה שיור:

14 חוץ מדיוטא. לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפילו לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפילו בלא ע"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטא הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירא דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטא ואמאי אצטריך למימר חוץ מדיוטא אי לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא הוי יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר:

15 אם כמחלק. שאינו מפסיק בדבורו אינו מחשב בכלום אלא שאומר שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני עד שחלק כל נכסיו:

16 מת קנו כולן עמד חוזר בכולן. דכיון דלא משייר לנפשיה מידי אמדינן דעתיה כדאמרינן במתני':

17 אם כנמלך. כלומר דנראה מדבורו שבשעה שצוה לתת לראשון לא היה בדעתו לצוות עוד כלום אלא שנמלך לתת לשני:

18 מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. משום דבראשונים שייר לנפשיה מה שנמלך ונתן לאחר מכן לאחרים הלכך הוי מתנת מקצת והוי כמתנת בריא כדפרישית במתני' ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון דלגבי דידיה הוי כנותן כל נכסיו אבל מת קנה אפילו האחרון ומדאמרינן דהראשונים קנו דלא הויא אלא מתנת מקצת צריך לומר דאיכא קנין אם כן כשמת איך קנה האחרון לימא דלא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דמתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה אלא ודאי מיירי בקנין ובמיפה את כחו כדפירשנו לעילאי נמי בראיה אלא שכתב בכתב ידו שדה פלוני נתונה לפלוני או שאמר לעדים שיכתבו לו למזכרת צוואתו וכתבו בו לשון זה שדה פלוני נתונה לפלוני ומחתים עליו עדים וראוי לקנות בשטר זה כאילו אמר לו שדי נתונה לך בשטר זה ובכי האי גוונא לא חיישינן למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא דוקא כשאמר לעדים כתבו ותנו דמשמע מתוך דבריו דהמתנה לא תהיה אלא בכתיבה כ"כ האחרונים בשם הראב"ד ז"ל הלכך מת קנו כולם דלא אמרי' שבשטר זה נתכוין להקנותו כדי דנימא לא יקנה מטעם אין שטר לאחר מיתה:

19 שכתב כל נכסיו. כלומר וקנו מיניה או בשטר וכדפירשנו לעיל אינו חוזר אם עמד מחליו דחיישינן שכבר שייר לעצמו דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואע"ג דהוה לן לאוקמי ממונא בחזקת מריה דספק הוא אם יש לו נכסים במדינה אחרת אם לאו מ"מ כיון דאוקימנא מתני' באומר כל נכסיי משמע דהכא מיירי באומר שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני ומדקאמר הכי ולא קאמר כל נכסי מוכח מילתא שפיר דאית ליה נכסים במקום אחר ואפילו כשמחלק נכסיו לשנים או לג' בני אדם שאז מוכרח לומר כן שדה פלוני לפלוני מ"מ אורחא דש"מ שמגלה דעתיה מעיקרא כשמחלק כל נכסיו וזה כיון שלא גלה ודאי אית ליה נכסים במקום אחר ומתני' דאמר בכותב כל נכסיו דאם עמד חוזר איירי דאמר בפירוש כל נכסי או מיירי באדם שמוחזק לנו שלא הרגיל מימיו ללכת ולהתעסק במקומות אחרים דהאי ודאי אע"פ שלא פירש דיהיב כל נכסיו כמאן דפריש הוא:

20 איביעיא להו וכו'. כבר פירשנו דנותן מקצת נכסיו כמתנת בריא חשיבא ובעיא קנין ואם עמד אינו חוזר ונותן כל נכסיו לא יהיב אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר והשתא בעינן דאם נתן לאחד כל נכסיו ואח"כ חזר בו ונתן לאחר מקצתן דהא קיימא לן דף קלה: דייתיקי מבטלת דייתיקי אי הויא חזרה בכולן ואין לראשון כלום ולשני הויא כמתנת בריא שכבר שייר לעצמו בההוא חזרה מקצת הנכסים או לא הויא חזרה אלא באותו מקצת ונמצא שלא שייר לעצמו כלום ואם עמד חוזר בכולן ופשיט מדתני ברישא דברייתא דשני קנה ראשון לא קנה אלמא דהויא חזרה בכולן דאי לא הויא חזרה אלא במקצתן וכל הנכסים בין שניהם מה נפשך אי מת תרוייהו ניקנו אי בשעמד תרוייהו לא ליקנו דכל נכסיו נתן ואם עמד מצי מהדר אלא ודאי מדתניא ראשון לא קנה ושני קנה אלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולן ורישא מצי מיירי בין שמת דהא לראשון אין לו כלום בין בשעמד דהא לשני מתנת מקצת היא ואינו חוזר וסיפא דקתני וכולן לשני שפירושו מקצת הנכסים הנשארים לא מצי מיירי במת דאמאי לא ליקני שני מה שנתן לו אלא ודאי דוקא מיירי בשעמד ולגבי שני הויא כנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ומיהו הא דפסק תלמודא דהויא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתן דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנת מקצת ובעיא קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו אזלינן וההיא שעתא בדבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן. כך מצאתי כתוב לאחד מן האחרונים ז"ל:

21 אמר המחבר ואפילו נתן נכסיו לשני בני אדם וחזר בו באחד מהם הויא חזרה באידך כיון שהוא בדייתיקי אחד והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הגדול והרמב"ן ז"ל דלא הויא חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כירושה דעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל ונראה לי דהיינו שנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו מיורשיו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת ש"מ יהיב אלא מתנת בריא וא"כ בלא קנין אי אפשר כלל:

22 איבעיא להו וכו'. מי אמרינן דהקדש כמתנה בעלמא ואם עמד חוזר כיון דכל נכסיו הקדיש ומחמת מיתה הוא עביד או דילמא כיון דמצוה קא עביד גמר בלבו להקדיש ואפילו עמד אינו חוזר אם תמצי לומר דמשום חומרא דהקדש גמר ומקדיש ולא מצי מהדר הפקיר מהו דלא הוי כהקדש וחוזר בו או דילמא שמא הוא כמתנתו שהרי רבים מברכים אותו ואפילו עומד אינו חוזר דאדעתא דהכי הפקיר ואם תמצי לומר דהפקר לא הוי כהקדש ויכול לחזור בו היינו משום שזוכין עשירים דלית בהו מצוה אבל חלק לעניים מהו וסלקא בתיקו הילכך בין הקדש בין עניים הם המוציאין דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה הילכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן דף קלג: דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדיש אפילו אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן סוף פ"ד דפאה ותורת כהנים פ' קדושים ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ואפילו הוה ליה כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושל' דוקא במתנת עניים ומקראי ילפי לה:

23 אמר רב ששת וכו'. אצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפילו בש"מ כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד יהנה ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכייה הם שהקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהם וקנין זה דכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן לעיל דף מג. דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו אף יחסין ויירש מצי למימר דלאשמועינן מתניתין דיחסין מועיל כמו יירש דלשון ירושה הוא אי נמי אתא לאשמועינן דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקא כתב הראב"ד ז"ל דלאו כשאמר בלשון זה בלבד דא"כ הוו ליה כאומר ידור פלוני בבית זה שלא אמר כלום אלא באומר נכסי לפלוני שיהנה בהם שלשון זה סותר הא' דנכסי לפלוני משמע לגמרי וכשאומר יהנה ישען משמע דוקא עמידה ומשענת ולא מתנה ועלה בתיקו ולא קנה:

24 איביעיא להו וכו'. שמכר בקנין ומעכשיו אי נמי דקנה בכסף שלא תיקנו דליקני באמירה אלא דוקא במתנה ומשום דשויה כירושה:

25 מאי. מדמכר ועבד כולי האי ודאי גמר ומקנה ועוד שהמעות תחת ידו והוי כמאן דשייר שהרי יכול להחיות בהם ואם עמד אינו חוזר או דילמא כיון דלא שייר מנכסיו לעצמו לא מכר אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר ואסיקנא דאי איתנהו זוזי שעדיין המעות תחת ידו ודאי לכך הצניעם שיחזירם אם יעמוד מחולי אבל אם פרעם בחובו משמע שאין דעתו לחזור הילכך לא מצי מהדר:

26 איבעיא להו וכו'. אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינצ"א והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה מהניא אע"ג דידעינן דלא היה מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כן כתבו פרק הנושא בכתובות. הריטב"א ז"ל עד כאן:

27 שהודה. לאו למימרא שמקנה בהודאה דהודאה לאו קנין הוא לא בבריא ולא בשכיב מרע אלא הכי קאמר מהימנינן בהודאתו שמודה שנכסים אלו של פלוני הם ואם עמד אינו חוזר או דילמא עשוי אדם שלא להשביע את בניו ולאו קושטא קאמר הילכך אפילו מת אין לו כלום ואסיקנא ממעשה דאיסור דודאי מהימנינן ליה וקושטא הוא דקאמר ואם עמד אינו חוזר ודוקא בכי האי גוונא דהכא שהממון בעין והוא מודה של פלוני הם הוא דאמרינן הכי אבל במי שמחזיק עצמו בעני ואומר שהוא חייב לאחרים לא מהימנינן ליה למימר שיפרעו בניו להני אחרים אלא אמרינן עשוי אדם שלא להשביע את בניו והיינו ההוא מעשה דההוא גברא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי התם בסנהדרין פרק דיני ממונות דף כט::