נימוקי יוסף על בבא בתרא ז׳

1 דה"ל לאתזוני בצנעא. עד שילכו הרואים ולא רצה להצטער אותה שעה מועטת כמו כן מי שיאכילנו כרצונו יעיד שקר קודם שיצטער מעט ומש"ה הוא דפסול לעדות:

2 מתני' כולה מתניתין מפורש בגמרא. ושיעורין אלו דשדה וגנה משום דסבירא להו דבבציר מהכי לא חשיב למיטרח עליה ואין כופין זה את זה לחלוק ובגמרא מפרש דר' יהודה לא פליג את"ק אלא דהוא מיירי בארץ שמנה וראויה לחלק אפילו בחצאי קבין:

3 טרקלין. בית המרובע שיש בו עשר על עשר או יתר מיכן:

4 ומורן. מין פלטרין:

5 בזמן שאין שניהם רוצים. כלומר שחבירו מעכב עליו אבל אם אין חברו מעכב עליו יחלוקו ויתן חלקו ברוחב כותל המחיצה ולא מצי למימר דף ב: כי איתרצאי לך למעוטי באוירא אבל למעוטי תשמישתא לא נתרציתי דמסתמא כיון שנתרצה בכולה מילתא נתרצה:

6 אבל שניהם רוצים וכו'. הא לא איצטריך דפשיטא הוא אבל נקט רישא דף ג. אגב דבעי למימר בסיפא דבכתבי הקדש שהם בגליון א' כמין ס"ת לא יחלוקו אף על פי ששניהם רוצים משום שאם יחתכם אי אפשר שלא יחסר מחלק האחד על האחר והוא בזיון דכתבי הקדש:

7 גמ' בעינן שיהא ד"א כנגד הפתח לפרק משאו וארבע אמות ברוחב החצר במילואה לשאר תשמישין אבל בבציר מהכי משתמשין יחד בחצר ואין כופין זה את זה לחלקה ומיהו ה"מ כשהם משתמשין בה יחד מכבר בכל החצר אבל אם כל א' משתמש לו בחלק ידוע ומיוחד אליו אפילו בבציר מהכי חולקין כדאמרינן בריש פרקין גבי אין בה שיעור חלוקה דחולקין היכא שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק דמשמע דבהכי אסתלק ליה ממנתיה דחבריה כן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו:

8 הלכתא כותיה דרב חסדא דתניא כותיה הלכך מי שחלק נכסיו לבניו על פיו ונתן לאחד בית עם ב' פתחים ולאחדבית עם פתח אחד יש לבעל שני הפתחים ד"א לכל פתח לפרק משאו אבל במילואה של חצר יחלוקו בשוה ד' אמות לכל אחד ואחד כן פרש"י ז"ל. וה"ר יוסף הלוי פי' שאם החזיקו שנים ברחבה של הפקר ובנה האחד שם בית עם שני פתחים יחזיק בד' אמות כנגד כל פתח ופתח והא' שלא בנה אלא בית בפתח אחד לא יחזיק אלא בארבע אמות כנגד אותו פתח נראה מדבריהם דדוקא בכה"ג דאפשר לומר שהאב נתן להם כדרך שהיה הוא משתמש או כשהחזיקו בהפקר החזיקו בכה"ג אבל אחים או שותפים שחלקו הבתים תחילה ואח"כ נמלכו לחלוק החצר לא יהיה לבעל שני פתחים טפי בתשמיש משום פתח יתירה אא"כ העלה אותו בדמים סתמא ולא פי' אשיאתא והורדי דאז ודאי הוי כבעל הכרם שיש לו בשדה הלבן של חברו ד' אמות לעבודת הכרם כדפירשתי בריש פירקין ומוקמינן לה בקנו סתמא דכי היכי דהתם אין לו קנין בגוף השדה אלא שקנה התשמיש ה"ה הכא הך ארבע אמות דיהבינן ליה כנגד פתחו לתשמיש דוקא ולא לקנין הגוף וכן כתב הרמב"ם ז"ל והכי גרסינן בירושלמי בפרקין הלכה ה ארבע אמות לא שהם לו לקנין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה וכתבן בהלכותיו הרב הנשיא רבי יהודה אלברגלוני ז"ל ולפ"ז הא דאמר רב חסדא שנותן לכל פתח ופתח ד"א היינו כשבעל הפתח א' רוצה לחלק אבל בעל שני פתחים אינו יכול לכוף לבעל פתח אחד לחלק שהלה אומר לו עד השתא הייתי משתמש באותן שמנה אמות בשעה שלא היית אתה משתמש בהן ואם נחלוק לא אוכל להשתמש נמצאתי מפסיד בחלוקה זו וכ' הרי"ף ז"ל דדוקא בעינן ד"א לכל אחד במילואה של חצר אבל בבציר מהכי אע"ג דאיכא עשר אמין בארכה לית בה דין חלוקה דלא חזיא לתשמישתא וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל שאם אין בחצר אלא ד"א על שמונה לזה וד"א על שמונה לזה אע"פ שיש שם כמה פתחים חולקים שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור פירוק משא והיינו דקא פסיק ותני אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה וח' אמות לזה ל"ש פתח אחד ל"ש כמה פתחים וכתב על סברא זו הרב ר' יונה זצ"ל שסברא מקובלת היא ונכונה:

9 חפירה דסופלי. פי' גרעיני תמרים שהם למאכל בהמה:

10 יש לו ארבע אמות לכל רוח. החפירה לזרוק שם הגרעינים שלא יצטרך לטרוח ולסבב עם המשא אלא תיכף שיגיע לאחד מרוחותיה יזרקם שם והיינו כשאין לו פתח מיוחד אצל חפירה זו אבל אם יש לו פתח מיוחד אצל חפירה זו אין לו אלא ארבע אמות כנגד אותו פתח שהרי הוא מיוחד לכך:

11 אכסדרה. שאל"א בלע"ז:

12 הכא אפשר מעייל. דכיון דאין לה דפנות אין נותנין שם כלום ויכול להכניס שם משאו ולפרק. אכסדרה רומיתא. שאין דפנותיה מגיעות לתקרה ומ"מ כיון שיש שם דפנות קצת מכניסין שם כלים ואינו יכול להכניס שם בהמתו ולפרק הלכך יש לה ד' אמות בפתח כנגדו:

13 מרפסת. היא שפתוחים לתוכה בתים הרבה ועולים לה דרך סולם מוצב בחצר ולפיכך אין לכל הבתים הפתוחים לתוכה אלא ארבע אמות ברגלי הסולם בין כולם לפרק משאם:

14 בית חציו מקורה וכו'. סתם בית יש שם כלים לפיכך צריך ד"א בחצר כנגד הפתח לפרק משאו אבל כשביתו אינו מקורה הרי אין שם כלים ויכול לפרק שם משאו ואפילו קרויו כלפי חוץ שיש שם כלים ואינו יכול לפרק שם מ"מ כיון דלצד פנים אינו מקורה יכול להכניס שם בהמתו לפרק משאו:

15 אחד מבני מבוי שבקש וכו'. הכא מיירי במבוי שאינו מפולש משני צדדין לרה"ר ומש"ה מצו מעכבי משום דמרבה עליהן את הדרך ולהחזיק בפתח שלא היה אבל אם היה מפולש אין מעכבין עליו דהוה ליה כרה"ר אע"פ שאין לו שש עשרה אמה דלא גרע האי גברא מכל בני רה"ר העוברים ושבים ומשתמשים שם:

16 בני מבוי מעכבין עליו. לא מיבעיא בני אותו מבוי שרוצה לפתוח פתח במבוי שלהם שמעכבין עליו שלא יחדש להם פתח אלא אף אם פייסם ומניחים אותו לפתוח פתח מ"מ בני מבוי שלו מעכבין עליו ויאמרו לו השתא יעברו בני מבוי האחר במבוי זה ותרבה עלינו את הדרך ונקט להחזיר פתחו ולא אמר לפתוח פתחו לרבותא דלא מיבעיא היכא שרוצה גם לפתוח שם פתח למבוי אחר שמעכבים עליו אלא אף אם ירצה לסתום פתח זה של מבוי זה ולהחזיר פתחו למבוי אחר אפ"ה כל היכא שלא פרץ פצימיו מפתח זה שסתם בני המבוי מעכבין עליו שיאמרו לו לאחר כשתחזיק בפתח האחר תפתח זה ותרבה עלינו הדרך ומיהו אם פרץ את פצימיו אין מעכבין וראיה לפי' זה דמיירי על בני מבוי שלו דאי על בני מבוי האחר שרוצה לפתוח דוקא קאמר דמעכבי הכי הוה ליה למימר בני אותו מבוי מעכבי וכו' ועוד מאי טעמא קאמר אחד מבני המבוי מה לי אם היה אותו המבוי או לא הכי ה"ל למימר אחד שבקש לפתוח פתחו למבוי שאינו שלו וכו' אלא ודאי משמע כדאמרינן דבני מבוי שלו מעכבין:

17 אכסניא. פי' חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם לפי בני אדם הדרין מחלקין אותם שיתאכסן כל אחד וא' בביתו אבל מי שיש לו בתים הרבה בחצרו כיון שאין דרין שם אחרים לא נימא שיתאכסן שם אכסנאי לפי הבתים אלא דוקא אחד כאיש אחר דעלמא. איכא דמפרשי דאכסניא ר"ל זבל של בהמות האכסן הלנות בלילה בחצר שאע"פ שזבל שבחצר מתחלק לפי פתחי' שדרך אותם פתחים משליכין אותו בחצר עד שנעשית אשפה הילכך דין הוא שכשירצו לזבל שדותיהן שיחלקו אותו לפי פתחים אבל של אכסניא שאינה אלא לפי בני אדם דין הוא שיחלקו מה ששיירו האכסנאים הן חביות או שמרים או זבל בהמותיהם לפי בני אדם:

18 אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו וכו'.. פי' סתם מבוי הוא סתום משלש רוחותיו והפנימי העומד בסוף המבוי בקש לסתום מעט מן המבוי שהוא כנגד פתח חצרו ולערבו עם חצרו:

19 בני מבוי מעכבין עליו. שהרי עכשיו אינם יכולים להשתמש באותו חלק והדרך מתרבה עליהן:

20 מיתיבי וכו'. דמשמע מהכא שיש לחיצונים תשמיש בחלק שכנגד פתח הפנימי ומהך ברייתא משמע שהפנימית משתמשת עם כולן מפני שיש לה דרך עליהם וכל שיש דרך יש תשמיש ומשתמשת לעצמה דוקא כנגד עצמה יש לה תשמיש מיוחד שאין לשאר מבני מבוי תשמיש עמה דכיון שאין להם דרך שם גם תשמיש אין להם שם. ומוקמינן לה כרבי והא דרב הונא כרשב"א דאמר כולן משתמשות במבוי כלומר אפילו החיצונית בחלק שכנגד הפנימי שהרי השוה התשמיש בכולן בשוה הלכך לרשב"א מעכבין עליו אבל לרבי אין מעכבין עליו ופסקו הגאונים ז"ל כרבי משום דקי"ל הלכה כרבי מחברו ודלא כרב הונא דאע"ג דמילתיה דרב הונא אזלא כרשב"א היינו משום דברייתא לא שמיעא ליה דאי הוה שמיעא ליה הו"ל למימר הלכה כרשב"א ולא ה"ל למעבדה מימרא באנפי נפשיה אלא ודאי לא שמיע ליה הלכך סברא לומר דאי שמעה הוה אמר כרבי ולמיזל בתר כללא דאית לן הלכה כרבי מחברו הלכך כרבי קי"ל ואין בני המבוי יכולין לעכב עליו ומיהו דוקא במבוי שהוא פתוח למוקצה או לבקעה או במקום שאין הרבים מצויים שם אבל אם היה פתוח לרה"ר אפילו בני רה"ר יכולין לעכבו משום דזימנין דדחקי ועיילי טובא וכדאמרי' בסמוך דף יב. שמבואות המפולשות לרה"ר ובקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות בני רה"ר מעכבין עליהן מהאי טעמא דזימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא וע"כ ההיא לאו במפולשין משני צדדין מיירי דא"כ היכי סליק אדעתין להעמיד בהם דלתות ועוד אמאי קאמר דדחקי ה"ל למימר דחלפי בכל יום תמיד ולא לזימנין בעלמא וכן מצינו בפרק כל כתבי דף קיז. לרה"ר דקרי למבוי סתום מג' רוחותיו מפולש משום שהוא מפולש ברחבו במילואו לר"ה ומיהו אם היה שם מלבן ופצימין לעכב רגל הרבים ודאי מעמידין לו דלתות אע"פ שפתוח לרה"ר וכן נמי אם בא לסתום הפנימי כנגד פתחו אין מעכבין עליו משום דהשתא לא הוי מפולש וכדחמרינן ג' דפנות בלא לחי זהו מפולש זהו דעת הראב"ד ז"ל:

21 סתום זהו סיום ברייתא דלעיל דרבי ורשב"א וכולהו מודו בהא:

22 בית סתום. שאפילו שהיה סתום קודם שיחלק להם האב הבתים כל היכא שלא פירץ האב את הפצימין שהם המשקופות אע"פ שפרצם הבן לאחר מיתתו לא איבד זכותו שזכה כבר בד' אמות בכל פתח וכמו שלא מחל את המצר כן לא מחל אותן ד' אמות ולענין מבוי דוקא הוא דאמרינן דאם פרץ את פצימיו בעל הפתח איבד את זכותו ולא בד' אמות בלבד אלא אף בכל שתופי המבוי והטעם דלאו רשות גמורה הוא לפי שהוא מדרס אף לבני רשות הרבים אבל כל שלא פרץ את פצימיו לא נסתלק זכותו ממנו דכפתוח הוא חשוב:

23 בית סתום. ומת בתוכו כל שלא פרץ את פצימיו הוי כפתוח והוא טמא ליגע שם מבחוץ או המאהיל תחת תקרת הפתח דוקא ולא בשאר כותלי הבית ואם פרץ את פצימיו הכל שוה והוי כקבר שאינו מצויין שגזרו חכמים טומאה בכל ד' אמותיו סביב כדי שלא יהו עוסקי טהרות הולכים בצדו או יאהילו ויגעו בגולל ודופק ולאו אדעתייהו אבל אי הוי מצויין בסימן ניכר או באבן גדולה או בחפירה סביב הקבר לא תפיש ד' אמות דתנן חצר הקבר הנכנס לתוכה טהור: