נימוקי יוסף על בבא בתרא א׳

1 השותפין. פי' מוקמינן בגמ' מתני' לפום הלכתא בחצר השותפין דאין בה כדי חלוקה דהיינו ד' אמות לזה וד' אמות לזה ומשום הכי קתני רצו כלומר שהסכימו ביניהם לחלק וכיון שרצו לחלוק חייבין לבנות הכותל דהיינו כותל סתום בלי שום חלון כדי שלא יראו זה לזה דהיזק ראיה שמיה היזק ונקט בחצר לאשמעינן דאפילו שותפין בחצר שעומדת לפני הבתים ומשתמשין שם ורואין זה את זה ויכולין ליזהר שלא יעשו שם מילי דצניעותא אפילו הכי היזק ראיה יש שם וכל שכן מגג לחצר דהא לא מיזהר בעל החצר מבעל הגג משום דכיון דקביע תשמישתיה בחצר ובעל הגג לא קביע תשמישתיה בגג זימנין דעביד בעל החצר מילי דצניעותא ולא ידע דבעל הגג רואה אותו הלכך דין הוא שיהא צריך לעשות מעקה לגגו גבוה ד' אמות כדלקמן דף ב: וכל שכן מבית לחצר שתשמישה יותר קבוע בבית והיזק ראיית' יותר תמיד וכדלקמן אבל מגג לגג לא וכדמפורש לקמן דף ו: וכתב הרשב"א ז"ל דמדלא אדכר תנא גבי חצר מקום שנהגו כלל כמו בגינה ש"מ דלמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק חמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגינה וטעמא דמילתא דהיזק ראיה דחצר שהוא מקום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידים בו יותר מבגינה שהוא משום עין רעה בלחוד הלכך אפילו נהגו שלא לגדור אם רצה אחד מן השותפין כופה את חבירו לגדור או בגויל או בגזית או בכפיסים או בלבנים באיזה מאלו שירצה אבל בהוצא ודפנא לא אלא דוקא במקום שנהגו כן כדאמרי' בגמ' דף ד. הכל לאיתויי מאי לאיתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא ומדאיצטריך לאשמעינן דבמקום שנהגו בהוצא ודפנא אזלינן בתר מנהגא שמעינן מינה דבמקום שאין שם מנהג לא סגי להו בהכי. ה"ר יונה ז"ל:

2 מקום שנהגו לעשות הבנין גויל. דהיינו כותל אבנים בלא שום תקון וגזית הם מתוקנות במגרה:

3 כפיסים. הוא אריח שיש לו טפח ומחצה עם הסיד שסדין הכותל שהאריח חצי לבנה ומתניתין בליבני זוטרתי דאין להם כותל עם הסיד אלא שלשה טפחים כדאמרן בגמרא דף ג: וכפיסין שהיא רחבה יותר משום שנותנין כפיס אחד מכאן וכפיס אחד מכאן ומניחין טפח חלק ביניהם למלאות טיט:

4 הכל כמנהג המדינה. אם יש מנהג בבנין יבנה הכותל הזה כמנהג המדינה אם גויל גויל אם גזית גזית וכן כולן אבל שיעורי הכותל ברחבה אינו תלוי במנהג אלא דדינא הכי דבציר מהכי קים להו לרבנן דלא קאי ומשום הכי האריך תנא למימר זה נותן ג' וזה נותן ג' דלא הל"ל אלא הכל כמנהג המדינה ונחזי אנן מנהגא היכי אלא אשמעינן דאם נהגו להרבות או למעט בשיעורין אלו הרי הוא מנהג טעות וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע"פ שאינו אלא משום היזק ראיה משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה ומינה שמעינן דאפילו רצה אחד מהם לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא ודפנא חברו כופהו שיבנו בין שניהם גויל או גזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין והרא"ה ז"ל מוסיף בה דברים דאפילו בא לכנוס בתוך שלו ולבנות גויל או גזית חברו מעכב עליו משום דאמר ליה אם אתה עושה כן לא יהא לי רשות לסמוך עליו ואפילו א"ל אנא יהיבנא לך רשותא למסמך מצי א"ל אי במכר לא בעינא השתא למזבן ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה ומינה שאם קדם וכנס ובנה בתוך שלו אינו יכול לתבוע מחברו חצי הוצאותיו ואע"ג דבבקעה אמרינן דף ד: שאם הקיפו מד' רוחותיו מחייבין אותו לשלם התם היינו טעמא לפי שכותל בקעה אינו עשוי לסמוך עליו אלא לגדר בעלמא והרי גדרו אבל בכותל חצר יכול הוא לומר אין רצוני אלא כותל שאוכל לסמוך עליו וכיון שכנסת בתוך שלך איני רשאי לסמוך בו וכיון דפרישנא דהני שיעורי נאמרו כדי שיתקיים הכותל נראה כפי אותם המפרשים דאם נעשית הכותל מסיד או מענין אחר יותר קיים עד שיתקיים בבציר משיעורים אלו על פי אומנין בקיאין רשאי דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות דכותל דמתני' משמע שאינו אלא מטינא מדאמרינן בגמרא דף ג. עלה הני מילי בטינא ולא אמרו סידא ומיהו יש חולקים בדבר דמתני' אפילו בסידא נמי בעינא הני שיעורים:

5 הכל כמנהג המדינה. יש מפרשים שהשותפין אע"פ שנוהגין ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל אחד בשלו אין מנהגם כלום כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל:

6 לפיכך אם נפל הכותל וכו'. כלומר כיון שיכולין לכוף זה את זה מסתמא משל שניהם בנאוה באבנים ובמקום הלכך אפילו נפל הכל לרשותא דחד מינייהו אי נמי פנינהו חד האבנים לרשותו כדאיתא בגמרא דף ד. וטען שהם שלו המקום והאבנים אינו נאמן אלא חולקין בשוה ולא אמרינן בכי הא המוציא מחברו עליו הראיה דאנן סהדי דבין שניהם בנאוה ויש מי שכתב דאפילו היה שם חזית מצד אחד האבנים והמקום של שניהם ואע"ג דבבקעה מהני התם הוא לפי שאין יכולין לכוף זה את זה ולפיכך אפשר שאחד מהם כנס לתוך שלו ובנה משום הכי מהני ליה חזית אבל הכא אמרי' ליה כיון שאתה יכול לכופו לבנות לא בנית משלך והיינו טעמא דלא תקנו חכמים בכותל חצר חזית מכאן ומכאן כדאמרינן גבי כותל בקעה וכן כתב הר"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מג"ש. ושאר מתני' מפורש בגמרא:

7 פי' מאי מחיצה דתני תנא פלוגתא. כלומר שהסכימו שניהם לחלוק החצר וכיון שנתרצו לחלוק החצר בונין את הכותל בעל כרחן ואם אמר אחד מהם אי אפשי בהוצאה אין שומעין לו אלא עושין כותל סתום בלא שום חלון שזה נקרא כותל דאילו בחלונות נקרא מסיפס ומתני' בונין את הכותל קאמר אלמא דהיזק ראיה שמיה היזק והכי קי"ל ואע"ג דגרסינן סברוה דהוה משמע דהכי הוה סליק אדעתיה אבל למסקנא לא קאי ליתא דהא אשכחן דכוותה בפרק המוכר את הבית ובפרקא קמא דנדרים ריש דף יא.:

8 כדתניא לא כתבתי הך ברייתא אלא ללמוד ממנה כמו שנכתוב לקמן דאילו לענין חצר דקיימין בה לא צריך. כדתניא מחיצת הכרם כתבו המפרשי' ז"ל דהרבה משניות נשנו בתלמוד בלשון מחיצה שהיא גודא אלא דנקט הך ברייתא דחביבא ליה דמינה שמעינן דדיינינן דינא דגרמי:

9 אומר לו גדור. משום דכרם הסמוכה לשדה תבואה או שדה ירק הכרם אוסר ונאסרו שניהם בהנאה ואפילו קש התבואה ועצים של גפנים אלא אם יש גדר מפסיק או שיהא ד' אמות ריוח בינתים כדי עבודת הכרם הלכך אומרים לבעל הכרם שהוא המזיק גדור וכתבו מן המפרשים ז"ל דהך ברייתא לא אתיא כר' יוסי דאילו לר' יוסי סבר דף יח: על הניזק להרחיק את עצמו אלא כרבנן דאמרי על המזיק ואע"ג דקי"ל כר' יוסי דף כה: אפ"ה קי"ל כי הך ברייתא לענין דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופא ליתא:

10 אומרים לו גדור. העלו בתוס' דדוקא בשהתרו בו אבל לא התרו בו אי נמי התרו בו ולא נתיאש אלא היה בדעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קידש שאין זרוע מאליו נאסר אלא ברוצה בקיומו וטעמא דמילתא משום דכתיב דברים כ״ב:ט׳ המלאה הזרע אשר תזרע ודרשינן מינה איסור יניקה וכדאמרינן פסחים דף כה. זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת ואיתקש מלאה להזרע מה זורע דניחא ליה כיון שהוא זורעו אף מלאה דניחא ליה הלכך דוקא כשהתרו בו ונתיאש הא לאו הכי לא קדש דשמא סבור הוא שאין עליו לגדור לבד אלא על שניהם ומשום הכי תני חזרה ונפרצה אומרים לו גדור דאם לא התרו בו בפעם שניה היה סבור שאין עליו לגדור אלא פעם ראשונה ולא קדש והיינו דתנן כלאים פ"ה מ"ו הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ותנן נמי שם פ"ז מ"ז הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם ארעו אונס מותר אלמא לעולם לא קידש אלא ברוצה בקיומו או שהוא מתיאש מלקיימו ופי' במאתים פי' הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהלכות כלאים כיצד משערין שיעור זה רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן יבש הגע עצמך שיבש עד שלא תשאר בה לחה במאה שעה אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים ואסור ואם נשתהה פחות מחצי שעה מותר עכ"ל:

11 טעמו דרצו. ונידוק מינה דטעמא שרצו לעשות מחיצה דהיינו גודא שהוא כותל אבנים הוא דאמרינן בונין את הכותל באמצע הא לאו הכי אם אמר אחד מהם אי אפשי שתראה עסקי לא כייפינן לחבריה לעשות מחיצה של כותל סתום אלא מסיפס בעלמא משום דהיזק ראיה לא שמיה היזק והקשה הרי"ף ז"ל בתשובה מנא לן מהכא דהיזק ראיה לא שמיה היזק דילמא לעולם אימא לך שמיה היזק והכא במאי עסקינן כגון דאחזוק בלא מחיצה שלש שנים בהיזק ראיה וכיון דאחזוק מחלו ומשום הכי טעמא דרצו הא לא רצו לא וניחא ליה דאם איתא דהיזק ראיה שמיה היזק לא מהני בה חזקה דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק הוי ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה וכדאיתא לקמן דף כג. וכתב הרמב"ן ז"ל דכן נראה דלא מהניא חזקה אלא בנזקי ממון אבל בדבר שהוא בעצמו ניזק בו לא והא דתנן לקמן בפ' חזקת הבתים דף נח: חלון המצרי אין לו חזקה לצורי יש לו חזקה דמשמע דמהני בה חזקה תירץ הוא ז"ל דלאו בחלון שיש בו היזק ראיה עסקינן אלא לומר שאם רצה חברו לבנות כנגדו אינו רשאי עד שירחיק ממנו ד' אמות כדי שלא יאפיל אבל בחלון שיש בו היזק ראיה על חברו לעולם אין בו חזקה כתבתי כל זה משום התועלת היוצאת לענין הלכתא אבל לענין חצר הא קי"ל דמאי מחיצה פלוגתא והיזק ראיה שמיה היזק:

12 דף ג. מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי יכול לכוף את חבירו:

13 א"ר יוחנן משנתנו. דקתני רצו אין לא רצו לא:

14 בשאין בה דין חלוקה. שהוא ד' אמות לכל אחד ואחד לפרוק משא מלבד ארבע אמות של רוחב הפתח שאם לא הודה לו לחלוק לא היה יכול להכריחו אבל כיון שהודה ע"כ יוציא חלקו בהוצאת הכותל ולא מצי למימר סגי לי במחיצה פחותה דהא היזק ראיה שמיה היזק וכדפירשתי במתני':

15 ליהדרו בהו. כלומר למה לא יכול לחזור בו דהא בדברים בעלמא ב"מ דף מט. ליכא משום מחוסר אמנה ואמאי כייפינן ליה: