נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ז

« נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ו ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ח ×¢×´× »

1 רי"ף פתח ↗

ואוכלים השביחו לעצמן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה:

5 רי"ף פתח ↗

גמ' אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שאנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן דף קמד. רב ספרא שביק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני:

8 רי"ף פתח ↗

האשה שהשביחה את הנכסים וכו': אשה מאי עבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון:

9 רי"ף פתח ↗

12 ברכות פתח ↗

חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע? אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל הֵימֶנִי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.

13 כתובות פתח ↗

אַלְמָנָה נִיזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ. יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשֵׁי כְתוּבָּתָהּ חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ.

14 רי"ף פתח ↗

א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול ודוקא בתולה ודוקא אשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון פשיטא ייחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו תיקו מיתיבי ייחד לו אביו בית וכלי בית כלי בית קנה בית לא קנה אמר רב ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפילו שובכא דיוני רב פפא אמר אפילו אציצא דהרסנא מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמשחא:

20 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא.

21 בבא בתרא פתח ↗

וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי?! וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל; וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל; מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְמוֹחְלוֹ.

22 רי"ף פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

דְּיֵשׁ מִקְצָת שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, וּגְזֵירָה מִקְצָתַהּ אַטּוּ כּוּלַּהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּכוֹר שֶׁנִּטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּדֹה תִפְדֶּה״, יָכוֹל אֲפִילּוּ נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. וְהָא אֲנַן תְּנַן בִּמְסִירָה! הוּא דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא: דְּתַנְיָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וָזוֹ בִּמְשִׁיכָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּהַגְבָּהָה. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן – שָׁמִין, וּמַה שֶּׁעַל בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן – אֵין שָׁמִין. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים אַף מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן אֵין שָׁמִין – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּגְדוֹל אַחֵי, דְּנִיחָא לְהוּ דְּלִשְׁתַּמְעוּן מִילֵּיהּ. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – פָּטוּר. וְלָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם – דְּהַשְׁתָּא גָּרוֹעֵי גָּרְעַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, נָמֵי פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מָסַר לְבֶן דַּעַת. רָבָא אָמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב. וְלָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם – דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאי לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה. וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִלְכְתָא: גּוֹבִין מִן הָעֲבָדִים. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי? לָא, מִינֵּיהּ. מִינֵּיהּ?! אֲפִילּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפֵּיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. מַאי טַעְמָא? הָא אִית לֵיהּ קָלָא, וְהָא לֵית לֵיהּ קָלָא.

26 רי"ף פתח ↗

מתני' דף קמד: האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בבית דין אבל שילח לו ביד חברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים:

27 רי"ף פתח ↗

28 רי"ף פתח ↗

29 רי"ף פתח ↗

30 רי"ף פתח ↗

32 רי"ף פתח ↗

תנו רבנן אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה וליתבו ליה לפי ברכת הבית אין הכי נמי:

33 רי"ף פתח ↗

חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו: שלח רבין משמיה דרבי אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר משלי כ״ב:ה׳ צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם:

34 רי"ף פתח ↗

האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינו' נגבית בב"ד אבל השולח כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים והא תניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו אמר רב אסי ל"ק מתני' בסתם ברייתא במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע שמואל אמר מתני' ביבם דהוה ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דהאיך משלם ולימא תנו לי שושביני ואשמח עמו דף קמה. אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו בשבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת אמר רב פפא הלכתא בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה בין הדר ביה איהו

35 רי"ף פתח ↗

36 בבא מציעא פתח ↗

הָכָא לָאו בְּיָדוֹ. אָמַר רָבָא: הָנֵי בֵּי תְלָתָא דְּיָהֲבִי זוּזֵי לְחַד לְמִזְבַּן לְהוּ מִידֵּי וּזְבַן לְחַד מִינַּיְיהוּ – זְבַן לְכוּלְּהוּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא צָר וַחֲתֵים אִינִישׁ אִינִישׁ לְחוֹדֵיהּ. אֲבָל צָר וַחֲתֵים אִינִישׁ אִינִישׁ לְחוֹדֵיהּ, לְמַאן דִּזְבַן – זְבַן, וּלְמַאן דְּלָא זְבַן – לָא זְבַן. אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הַאי סִיטוּמְתָּא – קָנְיָא. לְמַאי הִלְכְתָא? רַב חֲבִיבָא אֲמַר: לְמִקְנֵיא מַמָּשׁ. רַבָּנַן אָמְרִי: לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע. וְהִלְכְתָא לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״. וּבְאַתְרָא דִּנְהִיגוּ לְמִקְנֵי מַמָּשׁ – קָנוּ. הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים. אָמַר רַב: מְחוּסָּר שְׁתַּיִם – פּוֹסֵק. שָׁלֹשׁ – אֵינוֹ פּוֹסֵק. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בִּידֵי אָדָם – אֲפִילּוּ מֵאָה פּוֹסֵק. בִּידֵי שָׁמַיִם – אֲפִילּוּ אַחַת אֵינוֹ פּוֹסֵק. תְּנַן: פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְהָא מְחוּסָּר מִשְׁדֵּא בְּחַמָּה לְמֵיבַשׁ וּלְמֵידַשׁ וּמִידְרֵא! כְּגוֹן דִּשְׁדָא בְּחַמָּה וִיבַשׁ. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: בִּידֵי שָׁמַיִם אֲפִילּוּ אַחַת אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהָא מְחוּסָּר מִידְרֵא, דְּבִידֵי שָׁמַיִם הִיא – אֶפְשָׁר בְּנָפְווֹתָא. וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים. וְהָא מְחוּסָּר מִכְמַר, וְעַיּוֹלֵי לְבֵי מַעְצַרְתָּא, לְמֵידַשׁ וּלְמִנְגַּד! כִּדְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: עַל הַכּוֹמֶר שֶׁל זֵיתִים, הָכָא נָמֵי עַל הַכּוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים. וְהָא מְחוּסְּרֵי תְּלָת! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּזָבֵין הוּא דְּנָגֵיד. וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים. וְהָא מְחוּסָּר מִכְמַר וְעַיּוֹלֵי לְבֵי דַפֵּי לְמֵידַשׁ וּלְמִנְגַּד! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עַל כּוֹמֶר שֶׁל זֵיתִים. הָא אִיכָּא תְּלָת! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּזָבֵין הָהוּא מְנַגֵּיד. וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר. אַמַּאי? וְהָא מְחוּסָּר לָפוֹפֵי וְיַבּוֹשֵׁי, עַיּוֹלֵי לְאַתּוּנָא לְמִשְׂרַף וּלְמִיפַּק! כְּגוֹן דִּמְלָפְפָה וִיבִישׁוּ. וְהָא אִיכָּא תְּלָת! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּזָבֵין הוּא דְּמַפֵּיק. וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁיְּשַׁקְּעֶנּוּ בַּכִּבְשָׁן. וְהָא מְחוּסָּר מִקְלֵה וְאַפּוֹקֵי וּמֵידַק! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּזָבֵין הָהוּא דָּיֵיק. וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: בִּידֵי אָדָם אֲפִילּוּ מֵאָה פּוֹסֵק, לְמָה לִי מִשֶּׁיְּשַׁקְּעֶנּוּ בַּכִּבְשָׁן? אֵימָא ״מִשֶּׁרָאוּי לְשַׁקְּעוֹ בַּכִּבְשָׁן״. וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹסְקִים עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעָפָר לָבָן, אֲבָל בְּעָפָר שָׁחוֹר, כְּגוֹן כְּפַר חֲנַנְיָא וְחַבְרוֹתֶיהָ, כְּפַר שִׁיחִין וְחַבְרוֹתֶיהָ – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה יֵשׁ לְזֶה. אַמֵּימָר יָהֵיב זוּזֵי מִכִּי מְעַיְּילִי עַפְרָא. כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ. אִי כְּרַבִּי יוֹסֵי, הָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה יֵשׁ לְזֶה! לְעוֹלָם כְּרַבִּי יוֹסֵי, וּבְאַתְרֵיהּ דְּאַמֵּימָר עֲשִׁיק עַפְרָא: אִי דִּמְעַיְּילִי עַפְרָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ וְיָהֵיב לְהוּ זוּזֵי, וְאִי לָא – לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כׇּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אָמַר רָבָא:

37 רי"ף פתח ↗

1 ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו. וכל אחד יאכל ויעשה בחלקו אע"ג שנתעצלו ולא חלקו השבח לעצמם ולא מיבעיא אי אמרו קמי ב"דאלא אפילו בפני עדים דלא בעינן אלא גלוי דעתא דאין כוונתם להשביח להם אלא חלקם ומסתברא דמדינא אין כל השבח להם דמה ענין לומר שישביחו הם בנכסי אחיהם לעצמם ופי' ר"ת התוספות דקדקו כן מפי' רשב"ם ז"ל דבנכסי אחיהם יש להם דין יורד ברשות ליטול כאחד מאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע ורב ספרא נמי כן שקל ואחיו היו תובעים כל חלקן ולא הוצרך התלמוד לפרש דפשיטא ליה דרב ספרא לא הוה שקיל טפי ולפי דעת הר"י ז"ל אפילו לא נתנו מותר האריסות לאחיהם אם השבח בידם לא מפקינן מידייהו מידי דהא אפשר לומר דכיון דקטנים אינם יכולים להשביח ואינהו אית להו שייכות בהני נכסי כל השבח שלהן דהא איכא דמפרשי הא דרב ספרא דגמרא דשקלינהו לכולהו נכסי ומשום דהוא גברא רבה היה כל השבח שלו והוא הדין באינש אחרינא כשפירש ואמר ראו וכו' וראיה דידהו דאי לא שקיל אלא חלקו הא קי"ל ב"מ דף סט. דזוזי כמאן דפליגי דמו ואמאי לא היה חולק לעצמו דאיצטריך למימר טעמא משום דגברא רבה הוא ואף על גב דאפשר לומר דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי היינו לומר שאין צריך ב"ד של שלשה לעשות שומא אבל מ"מ צריך לו לחלוק בפני ב' דלאו כל כמיניה לומר אני חלקתי לעצמי ומה שהרוחתי לעצמי הרוחתי אפ"ה משום הא סברא לא מפקינן מיניה:

2 וכן האשה וכו'. כמו שמפורש בגמרא:

3 גרסינן בגמרא אמר רב חביבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא אמר ר' חנינא הניח להם אביהם אורייאני השכר לאמצע והא אורייאני דמחמת עצמן הוא שאני אורייאני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה:

4 אמר המחבר יש שפירש שכל מלאכה שיכולים הפעוטות לעשות בגופן נמחלת ואפילו קטנים אלו מוטלים בעריסה וה"ק אפילו מי שהם קטנים מצו מנטרי לה. הרשב"א ז"ל:

5 ששבחו נכסים מחמת נכסים. כלומר דממאי דעבדא ארעא אגרו פועלים והשביחו שלא הוציאו משלהם כלום אלא שטרחו לשכור פועלים וטורח כזה אמרינן דמחלי אהדדי אבל אם משלהם הוציאו והשביחו או בגופם טרחו לעבוד ולזרוע השבח לעצמן דטורח כזה לא מחיל איניש:

6 אורייאני. כסוי בור כלומר שהניח להם בור וכסוי שצריך שמירה שלא יהיו מימיו הפקר וגם שלא יטנפו אותו ותלמודא חשיב לזה מחמת עצמם מפני שהם עצמם יושבים שם ותירץ דכיון דאפילו קטנים מצו מנטרי טורח מועט כזה מחלי:

7 אמר המחבר וכן בכל עסק כיוצא בזה הנעשה בכלי הבית שהפעוטות יכולים לעשותו כמו גדולים אבל משקל זוזי ואוזופי ברבית לא הוי דבר שהקטנים יכולים לעשותו דהא צריך דעת גדול להלוות במקום בטוח הריטב"א ז"ל ואע"ג דאמרן בעיסקא אין הפעוטות יכולים לעשותו מ"מ גם אינו חשוב כל כך כעושה מלאכה בגופו הרא"ה ז"ל. ונראה לי דנ"מ להא דאורייאני ואפילו הגדול גברא רבה דבכל ענין משמע מימרא דרבי חנינא דאמר השכר לאמצע ע"כ:

8 מאי עבידתא. שתמחול דהא כאיש נכרי היא ואפילו בתוך הבית:

9 יורשת. כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים דהשתא בנות שמעון יורשות אותו נמצא שאשת ראובן היא מן היורשות הלכך שייך בה כולי האי דינא כמו גבי אחין ולפיכך בעי פשיטא:

10 כמאן דפירש דמיא. כדאמרינן גבי רב ספרא קא משמע לן דדין יורשין יש לה ממש:

11 אמר המחבר הראב"ד ז"ל פי' דרב ספרא אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה ונתעסק בנכסים ונטל אותו ריוח שהיה נוטל מתעסק אחר שנטל רשות מבית דין או מאבי יתומים דבלא רשות אין לו ליטול כלום בשבח שהשביח בנכסי יתומים ואפילו משלו כי אם הוצאתו בלבד ואע"פ שפירוש זה אינו מתחוור בעיני האחרונים ז"ל מ"מ למדנו ממנו כי רשאי אפוטרופוס לתת ממון היתומים לאחרים לשום עסק או הוא בעצמו רשאי להתעסק בו וליטול השכר שהיה נוטל מתעסק אחר אם הודיע הדבר לב"ד והדין הזה נראה נכון. הריטב"א ז"ל:

12 ונראה לי דעכשיו בזמנינו אין אנו ראויין וחשובים כרב ספרא ודין צורבא מרבנן שוה לדין אחרים שאין עוסקין כל כך בתלמוד תורה וכי האי גוונא כתבו המפרשים ז"ל גבי ברכות דף טז. חתן פטור מקריאת שמע וכן בענין פטור תפלה בהרבה מקומות ע"כ:

13 וכתב הר"ש ז"ל אלמנה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשים להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והשאר ליורשים ואע"פ שלא נשתייר מבעלה רביע כתובתה עכ"ל כתב ר"ח ז"ל דהא דהאשה השביחה לעצמה הוא דלא שקלה מזוני אבל שקלה מזוני לא דהא תנן כתובות דף צה: אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ויש קצת מן התימה אמאי יהיה מותר ליורשין דבשלמא מתני' שכולן יש להן חלק ודאי בנכסים הלכך יהיה השבח לאמצע אבל כאן שלא נשתייר רביע כתובתה אמאי לא יהיה הכל שלה כאילו נטלה חלקה ואפשר דכיון דלא השביעה חיישינן לה למימר דילמא תפשה הלכך דיה למשקל כל כתובתה:

14 אמר ר' חנינא המשיא אשה וכו'.:

15 כסא דהרסנא. הוא עציץ שנותנין בה קמח ומים ובוללין בו את הדג ומטגנין אותו בשמן על האור ונקרא כסא דהרסנא:

16 אשישא דמשחא. פך שמן:

17 תלא ביה. להודיע שלא היה מקנה אותו לבנו כי הוא היה צריך לתשמישו לאו דוקא שצריך מעשה אלא לומר שדי במעשה מועט כזה ולא מיבעי למימר אי גלי דעתיה בפירוש לפני עדים:

18 הלכתא למשה מסיני. ולא ידעינן ביה טעמא:

19 חדא הא. דכיון שהוא בנו גדול וחביב לו דאגב שמחתו דאב וכל שיש שם תנאים אלו מקנה ליה בלא שטר ובלא קנין:

20 וכן הכותב. לעיל דף קלא::

21 במעמד שלשתן. המלוה והלוה והמקבל או המפקיד והנפקד והמקבל אבל אם אפשר שלא יהיה חייב לו כלום אפילו במעמד שלשתן לא קנה וכן כתב ר"ת ז"ל לענין כתובת אשה בחיי בעל דלא קנתה כיון דאפשר דאינו חייב לה כלום אם מתה היא קודם הבעל מיהו כתב רי"ף ז"ל דבהא דאמרינן דקנה שוב אינו חוזר על המלוה וכיון שקנה הרי הוא כאילו פטרו בפירוש וכתבו המפרשים ז"ל דכן נראה עיקר ורוב המפרשים כתבו דהא דאמר שמואל לקמן דף קמז: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול סתמא קאמר לה ואפילו מכרו במעמד שלשתן יכול למחול:

22 ב' בתים זה לפנים מזה מהו. כלומר אפילו אם תמצי לומר דאכסדרה נמי קנה הואיל ונקנה אגב בית דתשמישו הוא שני בתים ונעשית החתונה בבית הפנימי מהו מי קנה חיצון או לא מי אמרינן כיון דבפנימי נשתמש ובחיצון לא נשתמש לא קנה חיצון או דילמא כיון דדרך הפנימי על התחתון אע"פ שיש לו שם בית בפני עצמו כמאן דאשתמש בתרוייהו וקני להו וסלקא בתיקו הלכך לא קנה אלא אותו בית שנעשה בו החתונה:

23 מתני' האחין שהם שותפין. שאם אינם שותפין יחד בתפיסת הבית או שותפין דעלמא שאינם אחים אין שוין בדין זה ומסתמא מיקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות כדאיתא בב"ר פרשה נד אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע"כ:

24 ואחין השותפין אם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלין מכל בית פעם בחודש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מחמת תפיסת הבית מנוהו וגרסי' בתוספתא מכילתין פ"י דאם יש בנים מרובין לא' מאלו האחין ולאחר אין לו או שיש לזה נכסי מלוג מרובים ולאחר אין לו לעולם ניזונין יחד בנכסים לאמצע וכן אמר שם עשו כלים לנשיהם ולבניהם ובאין לחלוק הרי אלו לעצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקים והיינו דאמרינן פ"ק דב"ק דף יא: האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהם ונשותיהם אין שמין ופירשו בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין פי' כי כלים אלו שהם יקרים אינן מוחלין ומיירי ודאי שהיו כולם גדולים דאי גדולים וקטנים כבר אמרנו לעיל דאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים אבל כשכולם גדולים מחלו אהדדי ואין מקפידין זה על זה משום דמרויחין בשותפותם שיש להם קול ומרבין להם בנדוניא לקול עשרם יותר משהיה כל אחד לבדו:

25 אמר המחבר אם כל האחין בעלי אומנות ומרויחין ומביאין לבית הכל לאמצע אבל אם לאחד יש אומנות והוא מרויח לבדו ולא האחרים הוי שלו דומיא דמציאה שהיא שלו כדאיתא בירושלמי. הריטב"א בשם רבו ז"ל:

26 חלה. בפשיעה כדאיתא בגמרא:

27 נתרפא משל עצמו. ואפילו נתרפא כבר מן האמצע יש לו לפרוע להם והכי משמע לישנא דתנן חלה ונתרפא וסברא היא כיון דלא מחלי מידי דפשע ביה איהו ומיהו קתני בתוספת' פרק י אמר רבן גמליאל בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע כלומר ואפילו חלה בפשיעה וטעמא דמילתא משום דרפואה דאין לה קצבה כמזונות היא כדאיתא בכתובות דף נב: וכבר פירשתי דמזונות ניזונין מן האמצע וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דקי"ל בכתובות שם כרבן גמליאל דחייב הבעל ברפואה כזו לאשתו ורבן גמליאל אזיל לטעמיה בהא משמע דבהא נמי הלכתא היא דאע"פ דאפשר לחלק אנן לא פלגינן עליה מסברא דנפשין ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא כשאין רוצים לחלוק הוא דאמרינן הכי אבל אם רוצים לחלוק אע"פ שכבר חלה אין חלוקת שותפותם מעכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע דקודם חלוקה הוא מטעם שאין מקפידין זה על זה אבל השתא ודאי מקפידין וכל זה נראה נכון בעיני האחרונים:

28 שושבינות. הוא שהיו שולחים דורון לחתן ואוכלים עמו כדי לשמחו וכשעשו זה מקצת האחין בחיי האב עכשיו לאחר שמת האב נושאין אלו נשים והאחרים באים לפרוע להם השושבינות דחוב הוא עליהם וכמלוה דמיא שנגבית בב"ד:

29 חוזר לאמצע. ומחלקין ביניהם שהרי מממון אביהם היה הילכך עתה כשפורעים חובו ממון אביהם הוא וחולקים אותו ונפקא לן מזה דלא מצי אחד לומר אין לי לפרוע כיון שלא הייתי חייב אלא לאביכם תני לי שושביני דהיינו אביכם ואשמח עמו שהרי הבן שאכל עמו ושמח עמו נעשה שושבינו בכך:

30 אבל השולח לחבירו. ואינו אוכל ואינו שמח עמו אין זה שושבינות ואין נגבה בב"ד אלא גמילות חסד לבד הוא:

31 אמר המחבר ואפילו שלחם בבית המשתה והלך שם להיות שושבין דכל שהוא דבר מאכל ומשקה דורון בעלמא הוא שלא עמד לחזור וכן פירש הרמב"ם ז"ל. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

32 גמ' ברכת הבית ברובה. שהיו צריכין חמשה דינרים אם היו אוכלים כל אחד בפני עצמו כשאוכלין יחד די להם בד' הילכך לא יתנו לו אלא לפי ברכת הבית ויאמרו אם אתה אצלנו יש לך מזונות אבל בפני עצמך תפזר יותר ושמין כמה שוה מה שהוא מפזר להם בכל יום אם עולה לחשבון שמנה פשיטין יתנו לו כן ואית דמפרשי דהיינו דוקא בלפתן ועצים ושמן לבד דהויא ודאי טענה ברורה אבל לחם ויין לא שייך למימר כן ונראה לי דהאי דנקט ללמוד תורה וללמוד אומנות לומר דאע"ג שהוא מצוה יכולים לומר אם אתה אצלנו וכו':

33 צנים פחים. צנה וחמה מלשון עד שיפוח היום אי נמי הצנה והקור פח ומוקש לאדם אבל שאר חלאים אי אפשר להשמר מהם ואונס הם:

34 בסתם. שלא אמר האב לבן הילך לצורך עצמך:

35 במפרש. שאמר לו הילך לצורך עצמך משום הכי הוי שלו:

36 אמר המחבר גבי הא דקי"ל ב"מ דף עד. ע"ש מנהג מבטל הלכה כתבו שהנכון שכל מנהג שהוא בתנאי בני העיר מבטל הלכה גמורה ככל תנאי שבממון שהוא קיים אבל מנהג שהוא סתם אינו מבטל דין גמור אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה. הריטב"א ז"ל:

37 ביבם. כלומר לעולם אימא לך דמתני' במפרש ואפ"ה חוזרת לאמצע משום דמתני' איירי ביבם שבשעת נשואין מת אחיו החתן קודם שהספיק לשמוח בסעודת נשואין והיה חייב הלה להחזיר לו דהיינו שעת עונתה דאמרינן לקמן היבם עומד במקום אחיו כדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה והיה לו לזכות בשושבינות זו במקומו אלא דרחמנא קרייה בכור דכתיב והיה הבכור וכו' וא"כ מה שהוא זוכה בו יותר משאר אחיו הוי מטעם שנקרא בכור והנה הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק וחוב גמור הוא הלכך הויא לאמצע ומקשינן מכלל דאע"פ שמת זה חייב לשלם הדורון לאחיו ואמאי לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו דאנא הא קאימנא ואין עכבה ממני ובכה"ג אני חייב לשלמו שאשמח עמו ולא אשלם לאחר תחתיו דהכי אמרינן גבי קדושין דיכולה לומר היכא שמת הבעל תנו לי בעלי ואשמח עמו ואינה חוזרת הקדושין ופריק רב יוסף דהכא מיירי ששמח עמו שבעת ימי המשתה וקודם שהספיק לשלוח לו הדורון מת החתן והשתא לא מצי למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו שכבר שמח עמו הילכך חייב לפרוע ויהיה לאמצע וכתב הרמב"ן דהא דמצי למימר תנו לי שושביני היינו כשמת החתן אבל אם מת האחר לא מצו יורשים למימר לא נפרע כיון שאינו יכול לשמוח עמו דאינו חייב אלא כשישמח עמו דאינו בדין שיפטר מפני שאינו יכול ללכת לשמוח עם חברו כדאמרינן לקמן דאי לא אודעיה ולא אתא שלומי משלם וזה נראה לי ברור וגם לאחרונים ז"ל:

« נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ו ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ח ×¢×´× »