נימוקי יוסף על בבא בתרא ס״ו

1 גמ' דף קמ: דוחין אותו אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהם:

2 יטול מנה דף קמא: תניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה יטול מנה ילדה נקבה נוטל מנה אם זכר אם נקבה מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול אלא למעוטי מאי למעוטי נפל:

3 דוחין אותו ויש לו. ממ"נ דלאו בריה בפני עצמה היא ויטול כפחות שבהם כדפירשנו במתני' הא דר"ש בן גמליאל ליתא ובתמורה היא:

4 לשון גמרא והא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה במאי ומוקי לה במבשרני אין לו אלא מנה. משמע שהייתי אומר שיטול יותר וטעמא מאי הא לא אמר אלא מנה. במבשרני משום דכיון דאמר בזכר מנה ובנקבה מנה הייתי אומר דכשאמר זכר ונקבה מנה מנה על כל אחד ואחד קאמר קמ"ל דאין לו אלא מנה ונ"ל דאף בנותן מתנה לאשר יולד לו לא יטול יותר דהא מדינא לא קני כלל כיון שלא יצא לאויר העולם אע"ג שהוא בעולם בבטן אמו ולא קני אלא משום תקנה ובשכיב מרע כדפירשנו במתני' הלכך די שיקנה מה שפירש ממש ואף אם אמר כן למה שילדה אשתי ואירע כן שכבר ילדה שהרי מועיל בו קנין אפ"ה לא מפקינן משאר הבנים היורשים המוחזקים אלא מה שפירש ממש בעינן והא דמוקי לה במבשרני שאין דעתו קרובה אליו היינו למעוטי דלא יהיב ליה בתאומים אם לא פירש כדאמרינן הכא דאמר נמי זכר ונקבה ממש דאילו בבניו כיון שדעתו של אדם קרובה אליהם יהיב נמי אפילו בתאומים לזכר כמו שאמר ולנקבה כמו שאמר כדפירשנו במתניתין:

5 דאמר נמי זכר ונקבה. משמע מגמרין דאי לאו הכי לית ליה מידי בתאומים ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דתניא המבשרני אם ילדה אשתי זכר נוטל מאתים ואם נקבה נוטל מנה ילדה זכר נוטל מאתים נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ובירושלמי נמי תני המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צורת הנקבה שמחת הזכר ופי' בו הכי דאע"פ שהוא היה נותן יותר בבשורת הנקבה בתאומים לא ניחא ליה נראה מכאן דאף במבשר נוטל אלא שנוטל כפחות שבהן ולפי זה צריך לדחוק בפי' גמרין דכשאמר זכר לא הזכיר נקבה וכן ההפך משמע דאידך שלא הזכיר קשה עליו ביותר הלכך בתאומים לא יטול:

6 למעוטי מאי. כלומר כיון דבכל ענין דעתו ליתן מנה בין בתאומים או בזכר לחוד או בנקבה לחודה למה לי לפרושי כולי האי לימא המבשרני אם ילדה אשתי יטול מנה:

7 למעוטי נפל. דאז הוי משמע שיתן אפילו בנפל כיון שבשרו שילדה ואין דעתו אלא לולד בן קיימא ומשום הכי פירש זכר ונקבה דמשמע בני קיימא:

8 פסיקנא הלכתא דהמזכה לעובר ע"י אשתו או ע"י אחר לא קנה משום דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ומשמע להו לרבוותא דאפילו כשתלד לא קנה כלומר שלא יזכה עד שיבא לעולם ומ"מ לא קנה כיון דהשתא בשמקנה לו אינו בא לעולם ואע"ג דרב נחמן אמר לכשתלד קנה לא קיימא לן בהא כוותיה והיינו דלא מתרצינן דמתני' איירי דאמר לכשתלד ומשנתנו דמזכה לו ואמרינן יטול כבר פרישנא במתני' דאיירי בש"מ ומתקנתא דרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו ומיהו דוקא בשכלו חדשיו ויצא רוב ראשו הוא דאמרינן דזכה מעתה למפרע וכדאיתא בירושלמי שמואל אמר זכין לעוברין אמר ר' יוסי אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחיים משמע דלא אמר אפילו מ"ד זכין אלא כשהוא בן קיימא בסוף:

9 ובן ח' שנולד חי קתני בתוספתא במסכת שבת פרק טז שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן מוכיח שם בגמ' בפרק המילה ולא עדיף טפי מבטן אמו אע"פ שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים ואמרינן בירושלמי דלא זכה האי שיצא ראשו ורובו אלא מטלטלי אבל קרקעות לא ואפשר דטעמא דמלתא דכיון דלאו מדינא הוא דקנה לא מוסיפין אלא דוקא במה דאשכחן והיינו דוקא במטלטלין וכדקתני מתני' אם ילדה זכר יטול מנה:

10 גרסי' בגמ' דף קמב. ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו אמר רחמנא בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והשתא ליתיה דיכירו והלכתא ככל הני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא כו'. מקשה למאן דאמר דעובר זכה דהא אפילו בירושה שבאה מאליה אמרינן דאינו נוחל אלא דוקא בן יום אחד משמע אבל עובר לא ומשני דלעולם זכה בה עובר והכא דבעינן שיהיה דוקא בן יום אחד היינו דוקא לענין בכורה שאם לא נולד בחיי האב אינו ממעט חלק הבכורה כגון שאם הניח אביו י"ב מנין והיו ב' אחין הבכור נוטל ח' מנין נמצא שחלק בכורתו ד' מנין אותם ארבעה יטול גם עתה והשמנה הנשארים יחלקו בין שלשתן ואילו היה נולד בחיי האב היה ממעט בחלק בכורה שלא היה נוטל הבכור אלא ששה מנים וששה הנותרים בין השנים הפשוטים:

11 מ"ט וילדו אמר רחמנא. שיהיו נולדים לאב בחייו:

12 יכיר אמר רחמנא. ופי' ר"ח ז"ל והיכא שנולדו בחייו אפילו לא הכירו אביו מימיו הואיל וראוי להיכירא אין הכרה מעכבת בו כדר' זירא דף פא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

13 אמר המחבר בכור שנולד לאחר מיתת האב אין לתמוה אם מת האב וזה בכור אנה הם שאר אחין כדי דנימא שאינו נוטל פי שנים דמשכחת לה בשהניח אשתו מעוברת וילדה תאומים א"נ שיש לו נשים הרבה מעוברות ודקדקו בתוספות מדנקט מטעם יכיר ולא מוילדו כדלעיל למעוטי אם נולד כשהוא גוסס דאינו בר היכירא דאלו מוילדו הא קרינן ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס דכחי הוא לכל דבריו ומיהו מפני שרוב גוססים למיתה נקט לאחר מיתת אביו וכן כתב הראב"ד ז"ל בשם רש"י ז"ל וכיון דפסק תלמודא הלכתא בכל הני תלת משמיה דרבא ש"מ דזכה בה עובר דהא כל עיקרא דהך מימרא קמייתא דרבא לא אתא אלא להכי דאי לאו משום האוקימתא דחשבינן להו בתלתא לא הוו אלא תרי מימרי למר בר רב יוסף ואע"ג דפסקינן דאפילו במתנה זכה מיהו כבר פירשנו דדוקא בשכיב מרע ומשום תקנה ובלאו הכי לא אבל הכא בכל דין ירושה הראויה לו קנה כיון דבאה מאיליה ומיהו הכא נמי אין זוכה בה מעתה אלא לכשיצא לאויר העולם ובשכלו חדשיו וכן כתב רי"ף ז"ל בפרק אלמנה לכה"ג:

14 ההוא דאמר לאשתו. שניה נכסיי לבנים שתלד לי אתא בריה שהיה לו מאשתו ראשונה ואמר על עצמו א"כ שכל נכסיך אתה נותן להם מה אעשה א"ל זיל קני חלק אחד כאחד מהם. הבנים שעדיין לא נולדו ודאי לא קנו דהא בריה הוה ואין אדם מקנה למי שלא בא לעולם וכ"ש שעדיין לא נתעברה ואפילו דין המזכה לעובר אין לו אבל בריה קשישא שהוא בעולם מאי. לימא כיון דתלה מתנתו במתנת אלו כי היכי דאלו לא קנו כלל ה"ה הוא לא קנה ואסיקנא דאין ה"נ דלא קנה דדמי למי שאמר קני כחמור דאיתמר דכמו שהחמור לא קנה כך זה לא קנה שהרי תלאו בו:

15 אבל את וחמור קנה מחצה כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני שהרי לא תלה קנייתו בקניית החמור אלא שיקנה כל אחד מי שיכול לקנות יקנה ומי שאינו יכול לקנות לא קנה הלכך החמור דלא שייך ביה קניה לא יקנה ומיהו כיון דאמר את וחמור אין דעתו שיקנה זה אלא החצי ולא כרב ששת דאמר קנה הכל אלא דוקא כר"נ וכדאמרן ואע"ג דפרכינן להדיא במסכת קדושין דף נא. את וחמור הוא לא קנה אורחא דתלמודא למפרך כי הא בהרבה מקומות. כן העלו המפרשים ז"ל:

16 והלכתא כרב יוסף בהני תלת. משום הכי מייתי לכולהו. שדה בשלהי פרק ראשון דף יב: גבי ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשא. קנין ביש נוחלין דף קיד. קנין מתי חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. מחצה הא דהכא דכל היכא שאמר נכסי לפלוני ופלוני מחצה לזה ומחצה לזה ואם אמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני דהשתא כלל לכולהו בני ופרט לשנים אלו אי אמרינן דעדיף כל פרט ככלל או לא יש לדון מפשט הלכה זו שנתן לפרטים כולם כמו לכלל ולכלל כנגד הפרטים כולם כדאמרינן הכא דקנתה פלגא וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

17 אמר המחבר ואינו מחוור דהא מסוגיא דגמרא דאמר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משמע מעלייתא דפרט וגריעותא דכלל ואם כדברי הר"מ פעמים שהכלל יפה מהפרטים כשהפרטים רבים ממנו לכך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי לעולם לא יטול הכלל אלא כאחד מן הפרטים וכן דעת הרא"ה והרשב"א ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל שהוא מקובל מפי רבו ז"ל שאין זה במתנה בלבד אלא בכל דבר אפי' בחוב שאם אמר לוו או הלוו פלוני ופלוני ובניהם הכלל נידון כאחד הפרטים וכן בכל תנאי והסכמת יחיד או צבור:

18 ההוא גברא דשדר פיסקא חתיכה של מעיל שלח לאנשי ביתו ומיירי כגון שאין לו אשה דאי הוה ליה אשה פשיטא דלאשתו שדר אלא בנות נשואות היו לו ואמרי' דמלבושים הראויים לזכרים לבנים שדר אבל צבע שאין ראוי לזכרים ודאי לבנות שדר והיינו דוקא כשאין לו כלתא אבל אי אית ליה כלתא לכלתא שדר המוטלות על בניו לפרנס ודעתו קרובה להם ולא על בנותיו המוטלות על האחרים ואי בנתיה לא נסיבא אע"ג דאית ליה כלתא לא שביק איניש בנתיה מפני שרוצה להשיאן כי היכי דקפצי עלייהו אינשי ונסבו להו:

19 בירושלמי פרק שני דייני גזילות גרסי' מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבניי אין הבנות בכלל טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהם אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא ובודאי לא מיירי התם בדברים הראויים לאלו טפי מאלו דאם כן רישא דירושלמי הוה פליג עם תלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואילו הכי אמרינן הראוי לבנות לבנות ומיהו בסמוך דאמר כל נכסי אי אפשר שלא יהיה בהם דבר שראוי לבנות טפי ואפילו הכי קיימא לן דלבנו נתן הכל ואפשר לומר דהכי קאמר בנותיו בכלל כלומר ומה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה לעולם אימא לך דאפילו מה שראוי לבנות לבנים:

20 ההוא דא"ל וכו' ובני פלוא. דאפילו לחד ברא קרי בניי ולית לה לבת כלום וכתבו המפרשים דהאי דינא בין בבריא בין בש"מ איתיה ואע"ג דבש"מ לא הוה צריך למימר מידי אורחא דמילתא דאמרי אינשי הכי:

21 מי קרו אינשי לבר ברא בני. דאע"ג דאמרן דקרי לחד ברא בני מ"מ כל היכא דאפשר לתקן הלשון טפי עדיף וקי"ל כמר בר רב אשי וכדתניא נדרים דף נא: דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין דרך לכלול בני בנים בלשון בנים הלכך לית ליה לבר ברא מידי והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבני או שהדיר הנאה מהבנים מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותינו דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ועומדים במקום בנים והדבר ידוע שהאומר נכסי לבניו או לבנותיו כולם בכלל אפי' הם מאה ולא אמרי' בהא מיעוט רבים שנים וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכ"ה בתשובת רבותינו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

22 דגייס ביה. שרגיל עמו דרך העולם לקרוא לאוהבו ורעו בלשון חבה ולא לכבדו ע"כ:

23 שודא דדייני. כלומר יעיינו ב"ד באיזה היתה דעתו נוחה ולאותו אמרינן דיהיב. בפ' הכותב לא מסקינן הכי אלא בלא שום עיון יתנו הדיינים לאשר ירצו. כך נראה לי ושם כתבתי בס"ד אלו הדינים הראוי לזה:

24 ד' מאה זוזי מחמרא. זה א"א שיצאו מעות מגוף היין דאילו אמר דמי חמרא או חמרא היה הלשון יותר מתוקן אבל השתא אמרינן רצה לשחק בו או דחה אותו בדברים:

25 ליפות את כחו. כלומר דעתו לומר שיתנו ארבע מאה מהמעות הצבורים בביתו ואפי' יגנבו ישלמו לו מן היין:

26 מתני' מי שלא חלק נכסיו והניח בנים גדולים וקטנים ולא מיבעי גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר אלא אפילו היו קטנים שאין יכולים להשביח הגדולים מוחלים טורח מועט כזה דהכי מוקמינן בגמ' כגון ששבחו נכסים מחמת נכסים:

27 השביחו לאמצע. משמע שחולקים בשוה ואין לחוש להא דאמרינן ב"מ דף לט. אין מורידין קרוב לנכסי קטן דההיא כשאין ניזונין ומתפרנסין יחד דאיכא למיחש שיחזיק בנכסיו ויאמר שהם שלו אבל כל היכא שאוכלין יחד אין לחוש ואע"ג דשותפין לעיל דף מב: יש להם דין יורד ברשות שאני אחין דמחלי אהדדי: