נימוקי יוסף על בבא בתרא ח׳

1 גרסי' בגמ' אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו לסתמן בני אותה העיר מעכבים עליהן. ולא מיבעיא היכא דליכא דרכא אחרינא דמעכבי אלא אפילו איכא דרכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה א"ר דאמר רב יהודה א"ר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. הא דרב יהודה א"ר מוקמינא לה בהמניח את הכד דף כח. כיון שהחזיקו בו ברשות תחלה. אבל אם באין תחלה להחזיק שלא ברשות מותר למחות ולקמן בפרק המוכר פירות דף ק. מייתי לה ומוכח הכי:

2 הא פירשנו לעיל דלאו במפולשין לרה"ר משני צדדיו דוקא קאמר:

3 כרה"ר דמיא. להא דקיי"ל דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור:

4 ועיילי טובא. לפעמים ממלאים כל המבוי מחמת גמלים וקרנות:

5 באתריה דמר. ארעא שמנה היא טפי ובט' קבין סגי לתרוייהו:

6 ובאתריה דמר. ארעא כחושה היא טפי ומש"ה בעי ט' קבין לכל חד וחד. וי"מ ה"נ בגנה:

7 חלק בכור. שהוא פי שנים אם בא לחלוק עם אחיו הפשוט לא מצי א"ל הפשוט נחלוק השדה לג' חלוקות ובמקום שיפלו לך שני חלקים בגורל תטלם דודאי יהבינן ליה לבכור ב' חלקים אחד מצרא היכא שיפול הגורל אם לצפון אם לדרום כדאמרי' ביש נוחלין דף קכד. פי שנים השוה חלק בכורה לחלק פשיטות ולא חשיבי שני חלקים אלה אלא כחלק אחד:

8 יבם מאי. שקם תחת אחיו לנחלה הוי כאחיו הבכור לענין זה או לא:

9 רבא דהלכתא כוותיה אמר והיה הבכור על החלק שיש לו הויה שמתחדש לו נקרא בכור אבל על החלק שהיה ראוי לו מפשיטותו לא הוי כבכור הלכך יתפזרו חלקיו לפי הגורל:

10 אמצרא וכו'. קנה קרקע אצל שדותיו של אביו וכשהגיע עת חלוקת הירושה עם אחיו בקש מהם שיתנו חלקו אצל קרקעותיו. אמר רב יוסף דהלכתא כוותיה דאין בזה משום מדת סדום שהרי דינם לחלוק בגורל וזה שרוצה שיתנו לו בלא גורל מצו אמרי ליה לך שוה יותר כך ואלו נטיל גורל ובאה לחלקנו תקנה אותו ממנו בדמים יקרים לפיכך אין לנו ליתן לך את שלנו הלכך מצו מעלי לה כנכסים החשובים של בר מריון שהיה עשיר ולא ימכור קרקעותיו אלא בכדי דמיהן מיהו אם הוא חכם פותח ואומר להם אני אתן בהאיך קרקע כך שיעלה אותו מעט יותר מכדי שוויו או אתם תתנו בו כך ואז אין יכולין לכוף אותו לחלוק בגורל דבכל מקום העלוי טוב מן הגורל וכן כתב הראב"ד ז"ל. ודעת החסיד ר"י ודעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל תלמידו כתבו שאין שום עלוי משבית הגורל שהגורל דין והעלוי אינו אלא כעין הסכמה ולא אמרוהו אלא בגוד או איגוד שאין בו דין חלוקה ולזה נוטה דעת הריטב"א ז"ל תלמידו:

11 תרי ארעי אתרי נגרי. וכן תרי ארעי אחד נגרא:

12 לא מיירי בשיש לאחד ארעא אמצרא אלא באחים שהאחד רוצה שיחלקו כל אחד בפני עצמה והשני תובע שיחלקו אותן זו כנגד זו:

13 וכתב הר"י ז"ל דבההוא דזבן אמצרא וכו'. אם יש גם לשני ארעא אמצרא אין מעלים דמים כלל אלא נוטל כל אחד הסמוך לו כיון שהם שוים בגופן ובכל דבר בנגרא ובנהרא וזה עיקר ויציב דהא מדת סדום היא:

14 אתרי נגרי. שני יאורים דהשתא בכל קרקע יש יאור להשקותו. ופסקינן כרב יוסף דאין בזה משום מדת סדום כיון שיש לומר שזה ייבש ושמא זה לא ייבש הלכך יותר טוב הוא שיחלקו בין שניהם שתיהן יחד שאם ייבש האחד יוכלו להשקות מהשני:

15 אחד נגרא. כלומר אבל אם אין בין שתי השדות אלא יאור אחד והשדות שוין ודאי בהא מודה רב יוסף דכופין אותו על מדת סדום דהא זה נהנה וזה אינו חסר והלכתא כוותיה ואין טענה לומר יותר יהיה הקרקע שלי שמור אם יבא חלקך מצד זה שתצטרך אריס מכאן ומכאן דכיון שיש לזה אריס בקרקע שלו די לו:

16 חדא ארעא דקיימא במזרח וצפון שלה נהר ובצד מערבית דרומית יאור פליג ליה וניזול אחר הקרן שיהיו החלוקות שוות שיהיה לכל אחד חלק מהנהר ומהנגר. משום הכי לא קאמר באלכסון דאפשר שיבא האלכסון בדרך שהנהר כולו יהיה לאחד והנגר כולו לאחר. ומיהו אם אינו תופס כל ד' רוחות השדות נחלק השדות בשמנה חלקים כדי שנשו' החלקים לכל אחד כל מה שנוכל כזה :

17 קי"ל דיורשין או מקבלי מתנה שיש להם קרקע בין שניהן או כלים או עבדים שהן שוין בתשמישן אם יש בקרקע שיעור כדי לזה וכדי לזה ורצה אחד מהם לחלוק כופה את חבירו לחלוק. וכן הדין בכלים ועבדים כיון שתשמישן ושויין אחד אבל אם אין בקרקע שיעור לחלק כדי לכל אחד ואחד כדמפרש במתני' השיעורין אית דינא דגוד או אגוד כלומר דמצי אחד לומר לחבירו או תקבל אתה כולו בכך וכך או אני אתן בו כך וכך וכן הדין בכלים ועבדים שתשמישן חלוק לפי שכל אחד היה יכול לומר אני צריך גם כן לתשמישין אלו הלכך לימא ליה גוד או אגוד כלומר משוך אתה כולו או אני אמשוך כולו והכי תניא בברייתא דכשאין בו כדי חלוקה מעלין אותו בדמים:

18 אמר המחבר ואומר הרא"ה ז"ל דכי אמרינן דינא דגוד או אגוד היינו ביורשים או מקבלי מתנה וכיוצא בו שלא נשתתפו לדעת אבל שותפין שנשתתפו לדעת בדבר שאין בו דין חלוקה אין בו דינא דגוד או אגוד אלא מדעת שניהם שלא נשתתפו והטילו מעותיהם על דעת שיסלק אחד מהם את חבירו:

19 ובכל דבר שאנו אומרים שהוא כדי לזה וכדי לזה ובלבד שיוכל להשתמש בחלקו בכל מה שהיה משתמש בכולו כגון שאם היה בכולו בית הכסא או פורני או מרחץ שיהא לו עתה גם כן בחלקו דאי לא מצי אמר אנא תרוייהו בעו לי כדאמרינן בתרתי אמהתא ואע"פ שיש לו כיוצא בו במקום אחר או שיוכל לעשות בכאן אין זו טענה כי הוא בכאן רוצה להשתמש בלא הוצאת מעות ואין צריך לומר שיש להם לחלוק בענין שיש לו דרך שלא יפרח באויר או שיקחנו במאה מנה או שיצטרך לבנותו והא דאמרינן אין להם דרך זה על זה בשהיה לו דרך ממקום אחר או שנתרצו לחלוק כן וכן הסכים הרא"ש ז"ל ושאר רבותינו ז"ל ע"כ:

20 הגאון רי"ף ז"ל פסק כרשב"ג וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות שכנים והלכך אם אמר אחד לחבירו כיון שאין שיעור לכל אחד טול אתה שיעור הראוי לך ואני אטול השאר ונחלוק אפילו הכי אינו יכול לכופו משום דאמר ליה אי בדמים וכו':

21 ואם היה חצר כיון שאין בה כדי לזה וכדי לזה גם דינא דגוד או אגוד לית בה לפי שיטעון חברו אין לי דמים וגם אין לי מקום לקבל תשמיש ביתי שהרי צריך אני לפרוק משאוי ד' אמות לפתחי כן כתב ה"ר יונה זצ"ל ומסתבר לי טעם הרב ז"ל כיון שהחצר נגרר אחר הבתים ובבתים לית דינא דגוד או אגוד שכבר נחלקים לכל אחד ואחד ביתו גם בחצר אינו יכול לכופו:

22 לא שנו. הא דאמרינן אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו:

23 אלא בכרך א'. משום דא"א לצמצם הקונטרסין כשיפרש החומש מן הנביאים או הנביאים מן הכתובים שלא ישאר עלה אחד מחלק האחד על חבירו והוי בזיון אבל אם הם שתי כריכות לא גזרי' ב' כריכות אטו כרך אחד אלא אם שניהם רוצים לזה כרך אחד ולזה האחר חולקין אבל אם האחד אינו רוצה לחלוק וגם האחר אינו רוצה להסתלק משניהם אלא שרוצה לחלק וליתן לו היפה או הגרוע בזה אינו יכול לכופו ולית בה דינא דגוד או אגוד אלא דוקא כשמסתלק מן הכל יחד אז הוא דמצי למימר ליה גוד הכל או אגוד אבל לחצאין לא אע"פ שמעלה לו דמים על היפה היכא דהוי בעל כרחיה דחד מינייהו דלזה ניחא ליה בתרוייהו והכי אמרינן הכא דלרבא בר חנינא ורב דימי בר חנינא הוה להו תרתי אמהתא חדא הות ידיעה למיפא ולבשולי וחדא הות ידיעה לטוות ולארוג אתו לקמי' דרבא אמר להו לית דינא דגוד או אגוד הלכך ישתמשו ביחד בשתיה' וכדאמרי' בשתי כריכות וכדכתיבנא לעיל אבל בשני אחין אחד עשיר ואחד עני מצי למימר העשיר לעני גוד הכל או איגוד הכל והא דאמרינן גבי הא דתניא ב' אחין א' עשיר וא' עני דלית בהו דינא דגוד או אגוד דגוד איכא ואיגוד ליכא התם הוא שהעני הוא התובע ואומר גוד ולא מצי למימר אגוד דלית ליה דמי ומ"ה הוא דאמרי' דלית דינא דגוד או אגוד לחצאים אבל אי א"ל העני גוד או אגוד אע"פ דלית ליה דמי ודאי כייפינן ליה לעשיר דהא דינא קאמר כן פסק הרי"ף ז"ל ומיהו כבר פירשנו לעיל דהיינו דוקא ביורשים או במקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים טרקלין שאין בהם כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר לחבירו גוד או אגוד שהרי לדעת שיהיו שניהם שותפין בו לקחוה ולא למוכרו איש אל אחיו כן כתב ה"ר יונה ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכנים נראה שאין חלוק בין השותפין שלקחו או שהיו שותפין בירושה ומתנה:

24 גרסי' בגמ' תנו רבנן מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי רבי מאיר וא"ר מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים והכשרנום ונותן בכל חומש וחומש ד' שיטין ובנביא של תרי עשר ג' שיטין ומסיים למטה ומתחיל למעלה שהרי אם בא לחתוך חותך:

25 מדביק אותם וכו'. ולא חיישינן שמא יהיה נראה הכל נביא אחד:

26 ומסיים מלמטה. בסוף הדף וכשיבא לכתוב הנביא האחר בתחלת הדף אינו מניח ריוח משום שכיון שיכול לחתכו בפני עצמו הוא גנאי שיהיה משונה דף זה מן האחרים ללא צורך כשנראה אותו ספר בפני עצמו וזה לאותן שכותבים בגליון כס"ת אבל בכרך מקובץ קונדרסין כמו שאנו עושין אין דרך לחתכן בחצי קונטריס ובענין זה ודאי מניח וכן נראה הדין בנביא של י"ב ובחומש שאין דרך לחתכו אפי' בגליון שצריך להניח וכן נראה מן התוספות: