1לקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אף בירושלם הואיל ולא לאכילה ושתיה או סיכה ניקחו בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ואם ברח המוכר יאכל כנגדן על הדרך שביארנו ושמא תאמר בזו הדין כך הואיל ובירושלם לקח וכל שניקח בכסף מעשר בירושלם דרך מקח הוא ולא דרך חלול ליתפש הקדשה על הניקח ואם כן כל שלקח דבר שאינו ראוי אינו מקח ונשארו המעות בקדשתם והרי האיסור ביד המוכר וראוי לקנסו להחזיר ולבטל המקח אבל למעלה כשלקח בהמה טהורה בתורת חלין בחוץ לירושלם למה יחזרו הדמים והלא כל הניקח חוץ לירושלם דרך חלול הוא ונמצאת הבהמה נתפשה לקדשה והיא ביד הלוקח והיה לנו לקנסו לעלות ולאכול כנגדן ולא לקנוס את המוכר לבטל את המקח פירשוה גדולי הרבנים מפני שהמוכר מכיר שלאכלה חוץ לירושלם היא לוקחה אחר שהוא נמהר כל כך ליקח ועובר על לפני עור:2וכן יש שואלים בסוגיא זו שיש ללמוד ממה שביארנו ביאכל כנגדן שיכול אדם לחלל קדשת מעות שאינם בידו על שאינם בידו וכן נראה בשלישי של סכה במה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ליקח ממנו פירות ואם מסר צריך שיאמר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ מחללים על פירות שבביתי ויכנסו הפירות לקדשה תחתיהם וכן במסכת יבמות פרק האשה נראה שאפילו הקדש של חברו אדם יכול לפדותו על מעות שלו ואף בלא דעת בעלים ואם כן מה הוצרכו בשביעי של קמא בענין גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וכו' שהקשה לו מחלול כרם רבעי שהצנועים היו אומרים כל הנלקט היום יהא מחולל על מעות אלו ותירצוה בכל המתלקט ומכל מקום איפשר שזו שבכאן קנס הוא ולא חלול גמור והוא שאמרו יאכל כנגדן ולא אמרו יחלל ויאכל כנגדן ואף זו של סכה אינה אלא תקנת חכמים במקום שאין יכול לעשות תקנה אחרת חשובה ממנה וזה שביבמות שאני הקדש שהוא לגבוה ובעלים ואחרים שוים בו אבל מעשר שני ורבעי ושביעית שהבעלים נהנין מהם אין מן הדין לחללם אלא ברשות בעלים ועל מה שבידו אלא שתקנת חכמים היא:
