מאירי על קידושין כ״ה א

1 סרסו רבו בביצים ר"ל שנתקן ונשארו נתוקים בתוך הכיס או חתך את לשונו לא יצא לחירות מפני שאין אלו דבר שבגלוי:

2 גדולי הפוסקים ראיתי שהביאו בהלכותיהם דין יציאת ראשי איברים ונראה דעתם שאף היא נוהגת בזמן הזה ואע"פ שהוא קנס וכן שאינו דבר המצוי הואיל ודין קנס אי תפש לא מפקינן אף בזו תפוש ועומד הוא שאינו יכול עוד להשתעבד בו:

3 שלשה סימני טומאה יש בצרעת שתים אף בתחלת ראיית הנגע והם שער לבן ומחיה שבאמצע הבהרת ואחד לאחר ההסגר והוא פשיון כמו שביארנו בראשון של מועד קטן כל שהיתה הבהרת בראש האבר והמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא קצתו שופע ויורד מכאן וקצתו שופע ויורד מכאן עד שאין הנגע נראה כאחד וכתוב וראהו הכהן עד שיראהו כלו כאחד והוא הדין בפרחה בכלו שטהור ושאם נראה אחר כן בו מחיה טמא שצריך שתהא המחיה במקום הראוי לשאת דכתוב ומחית בשר חי בשאת במקום הראוי לשאת והוא מקום הנראה כלו כאחד:

4 ואלו הן ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה אבל דדים שבאיש אין בהם שפוע ומטמאין:

5 כל שנטמא במת צריך הזיה וכיון שנגעה בו הזאה באי זה מקום של עור בשרו עלתה לו אפילו על ראש אצבעו אבל אם נגע בלשונו אינו כלום שצריך הוא שיגע במקום גלוי והלשון לענין הזיה אינו כאיברים שבגלוי נגע על שפתו ואע"פ שפעמים הוא מדבקם זו עם זו וסותמם הואיל ורוב פעמים מגלות גלוי הוא אצל הזיה וטהור:

6 לענין טומאה אמרו שמגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון לענין טומאה גלוי הוא ומיטמא הן במגע שרץ הן בזב הן בכל הטמאות המטמאות במגע:

7 מומין הפוסלין לעבודה אינם מומין אלא אם כן הן באיברים שבגלוי אבל מומין שבחלל כגון ניטלה הכוליא או נקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה ולשון לענין זה גלוי הוא ומשנטל רוב המדבר בלשונו והוא ממקום הפרש דבוקיה ואילך הרי הוא בעל מום ואף בבהמה לענין קרבן דנין בה כן אבל לענין טבילה אינה כגלוי אלא כטמון ואינו צריך שיבאו בה מים והוא הדין לשן ומכל מקום אע"פ שאין לשון ושן צריכין לביאת מים צריכים הם שיהיו ראוים לכך שלא יהא בהם דבר חוצץ מעשה היה בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא עצם בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת ולאו דוקא לטהרות כעין טבילת שפחתו של רבי אלא אף לבעלה הדין כן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ונדה ודאי לא לענין טהרות נאמרה שאם לטהרות אינו חוצץ לאי זה דבר הוא חוצץ וכי גרעה נדה משאר טמאים אלא ודאי לבעלה קאמר וכן ראיה ששנאה דומיא דגר ועבד משוחרר שלא נאמרו לטהרות ומתוך כך כל הטובלת לנדתה צריכה לחטט בין שניה ואם נמצא בהם עצם מן הסתם מקפדת היא עליו כמו שביארנו באחרון של נדה וצריכה טבילה פעם אחרת ויש מפרשים שמכל מקום זו אינה אלא מדברי סופרים והוא שאמרו והצריכה רבי ולא יראה כן שהרי אמרו ראוי לביאת מים בעינן ולשון זה מוכיח שמן התורה הוא אומר כן שכך אמרו בענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ופוסל וכבר ביארנו ביאור הענין ראוי לבילה ושאינו ראוי לבילה בבתרא פרק ספינה: