שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״ב

מהדורה: ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ"ג

« שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״א שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״ג »

1 טורי זהב פתח ↗

אבל בשכר אסור. דקבלת שכרבמועד כעובד' דחול דמיא:

1 משנה ברורה פתח ↗

א מלאכות המותרות - כגון כל דבר שהוא לצורך המועד דבעי שינוי וכן ההדיוט שהתירו לו לתפור כדרכו וכן כמה דברים שאסרו משום טרחא אף שאינה מלאכה ממש:

1 באר הגולה פתח ↗

הרא"ש מהא דרב חמא דשרי לאבנגנרא וכו' מועד קטן י"ג

2 טורי זהב פתח ↗

כדי שישתכר וירויח. גם בטור כתוב האי כפל לשון ונראה שבא ללמד דל"ת דלא הותר אלא כדי שיהי' לו מה יאכל לחוד קמ"ל כיון דהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו. והיינו בהאי מלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול אבל אחר שקיבל אחד אסור אח"כ באחרים כנ"ל פשוט וכ' בי"ד כשאין לו מה יאכל אף אם יש לו כלי בית למכור שרי אלא א"כ יש לו סחורות למכור:

2 באר היטב פתח ↗

יאכל. כתב המ"א משמע דאם יש לו לאכול אפי' לחם ומים אסור עיין שם:

2 ביאור הלכה פתח ↗

ע"י פועל וכו' - עיין בספר מור וקציעה שכתב דנ"ל אם יש לו אשה ובנים קטנים שחייב במזונותם עושה ג"כ כדי פרנסתם היום אבל לא לצורך אותם שאינו חייב לזונם אלא יחזרו עה"פ אם אינם יכולים לעשות בעצמם עכ"ל ולא נהירא כלל דהרי המצוה של שמחת החג קאי גם על חוה"מ כדאיתא ברמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט ומה שמחה יהיה לו אם בניו יחזרו על הפתחים וגדולה מזו מוכח בשאלתות פרשה ברכה דאפילו אם יכול להשיג ללות מעות ולקנות התירו לו לעשות מלאכה דהיינו לקצור ולטחון את חטיו דכיון דבעי למיזף עציבא ליה דעתיה ולא מצי מקיים ושמחת בחגיך וכ"ש בענינינו. אכן בעצם הדין אם יכול להשיג מעות בהלואה בענינינו יש לעיין דהרמב"ם פסק שם דאפילו הוא עשיר שיש לו מעות ומוצא לקנות מן השוק ג"כ אינו מחוייב וכ"כ הרי"ץ גיאות וע"כ דטעם מפני ששמחת האדם הוא שנהנה משל עצמו ולא מתבואת אחרים ולפיכך התיר רב לקצור חטיו משא"כ בענינינו דבכל גווני יאכל תבואה של אחרים אפשר דע"י הלואה בעלמא לא אמרינן דעציבא דעתיה. ועכ"פ כשבניו יחזרו על הפתחים בודאי עציבא דעתיה ויתבטל אצלו שמחת החג בודאי שרי לעשות בעצמו כדי להרויח בשבילם:

1 שלא לעשות מלאכה לאחרים בחול המועד אלא בחנם. ובו ב סעיפים: אפי' מלאכות המותרו' אינם מותרו' לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם אבל בשכר אסור ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב אלא שאוכל עמו בשכרו מותר: הגה ודבר האבד מותר לעשות אפי' בשכר קצוב כל בו:

2 כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל כדי שישתכר וירויח:

1 יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

סק"ה ונ"ל טעם ההיתר כו'. וא"כ כל המלאכות המותרין בח"ה כו'. נ"ל ביאור דבריו שהב"י כתב בשם הכ"ב שאסור לספר מספר ישראל בע"ש ובעיו"ט מן המנחה ולמעלה ואפשר להתיר התספורת מעשה הדיוט דלא גרע מח"ה דאמרינן הדיוט תופר כדרכו עכ"ל והעולם נהגו היתר בדבר וכל מקום כו' עכ"ל נראה מדבריו דמעיקרא היה סובר דאף מעשה הדיוט אסור וע"ז כ' דאפשר להתיר כו' ונראה הטעם דבאמת כאן ב' ענינים חדא מצד המלאכה כיון שכבר חל קדושת שבת אין לו לעשות מלאכה כמו בח"ה אסור ועוד מטעם שיהיה פנוי לעסוק בצרכי השבת והנה לטעם הא' יש להתיר מלאכת הדיוט כמו בח"ה דמותר אבל מלאכת אומן יש לאסור כיון דבח"ה ג"כ אסור וא"כ אף לצורך שבת יש לאסור כמו בח"ה ולפי הטעם שיוכל לעסוק בצרכי שבת א"כ אם המלאכה הוא לצורך שבת יש להתיר אף מלאכת אומן אבל שלא לצורך שבת אף מלאכת הדיוט יש לאסור כיון שלא יהיה פנוי וזהו שכת' המג"א שטעם ההיתר הוא כיון שהוא לצורך שבת שרי כו' ובע"פ אסור תספורת דשם האיסור מחמת קדושת יו"ט שהיא אחר החצות בע"פ בזמן הקרבת הקרבן ולא מהני הך סברא שהוא לצורך יו"ט ולפי זה מוכח דאף מעשה הדיוט אסור וא"כ ע"כ שאין היתר רק בתספורת בע"ש דוקא שהוא לכבוד שבת משא"כ בע"פ לא מהני מה שהוא לצורך יו"ט משום דעיקר כדי שיהיה פנוי בזמן הקרבת הפסח ומה מועיל מה שהוא עושה לכבוד הרגל שאחריה ולכן כ' דלספר עכו"ם שהוא שלא לצורך שבת אסור והיינו דמ"מ לא יהיה פנוי לצורך שבת ואף דבכה"ג אף ח"ה אינו בכלל מלאכה מ"מ אסור לב' הטעמי' דהא אף בח"ה גופי' דוקא לצורך המועד בעינן וא"כ אפי' תימא שהאיסור משום מלאכה ומלאכת הדיוט אינו קרוי מלאכה מ"מ אין להתיר רק לצורך המועד דוקא ושוב כ' די"ל דע"ש קיל טפי ולא אסרינן עד דאיכא תרווייהו מלאכת אומן ושלא לצורך השבת משא"כ במלאכת הדיוט ששביל האי טעמא שלא יהיה פנוי כו' לא חיישינן שאין זה רק כמלאכת עראי לבד דשרי ואח"כ כ' ועיין סי' תס"ח דמוכח שהוא מלאכת אומן כו' ר"ל דשם התירו לספר קודם חצות ואסרו אחר חצות ושם ליכא שיהיה פנוי לצורך יו"ט כיון דמיירי לגלח לצורך המועד וא"כ לא נשאר רק הטעם משום קדושת יו"ט והך קדושה לא עדיפא מקדושת חו"ה כמ"ש המג"א סימן תס"ח ס"ק ג' דכל מה דשרי בחוה"מ כ"ש שרי בע"פ כן משמע בגמרא כו' ע"ש ובחו"ה מלאכת הדיוט שרי וע"כ דהתם מיירי בתספורת מעשה ידי אומן אבל מעשה הדיוט שרי ולפי"ז י"ל דעיקר האסור אינו מצד שיהיה פנוי כו' רק מחמת המלאכה ולכך במלאכת הדיוט שרי וא"כ אין חילוק בין יש בדבר צורך שבת אלא כל שמלאכה זו מותרת בח"ה מותרת בע"ש אף דבחוה"מ לצורך המועד בעינן י"ל דע"ש קיל טפי לענין זה וא"ש מ"ש וא"כ כל המלאכות כו' ור"ל דמ"מ ש"ד דבסי' תס"ח מיירי במעשה הדיוט וא"כ ע"כ דלא משום קדושה אתינן עלה ואיסור המלאכה רק כדי שיהא פנוי להקרבת קרבן שבזמן שבית המקדש והשתא נמי לא זזה ממקומה ולא מהני מה שהוא צורך הרגל שאח"כ פשיטא דגם בע"ש יש לאסור מלאכת הדיוט כשאינו לצורך שבת עכ"פ כיון דעכ"פ איכא חששא שלא יהי' פנוי משא"כ השתא דאמרינן התם במלאכת אומן ועיקר האיסור משום המלאכה דמלאכת הדיוט ודאי שרי דלא עדיף מחוה"מ א"כ גם בע"ש יש להתיר בכל מלאכה אף שאינו לצווך שבת ואח"כ כת' דאפילו נוטל שכר נמי שרי ר"ל דלא תימא דדמי לחוה"מ דאף מלאכות המותרים היינו בחנם דוקא כמבואר בסי' תקמ"ב דז"א דע"ש קיל טפי דבחנם פשיטא דמותר תספורת דהא צורך שבת הוא ר"ל דהא הכלבו שכת' להתיר במעשה הדיוט דלא גרע מחוה"מ מיירי בשכר דאי בחנם פשיטא דמותר תספורת דהא הוא לצורך שבת ואפי' היה מלאכת אומן היה לו להתיר כמו לתקן לצורך שבת דשרי אם אין נוטל שכר וע"כ דהך תספורת מיירי בשכר ואפ"ה כת' הכלבו דלא גרע מחוה"מ והיינו כיון דגוף המלאכה מעשה הדיוט הוא ושרי בחו"ה ה"נ שרי ואף על גב דהתם דוקא בחנם מ"מ לענין זה קיל טפי ע"ש מחו"ה וא"כ גם בשאר מלאכות מותר אף שנוטל שכר ואין לחלק דשאני התם דעושה לצורך שבת וניכר שהוא לצורך משא"כ בשאר מלאכות דז"א דהא הכלבו לא נחת לזה דזה שייך לחלק דוקא לענין אם היה האיסור דוקא מטעם שאינו פנוי אז יש לחלק בין אם הוא לצורך שבת או לא משא"כ לפי מה דס"ל השתא דמהאי טעמא שלא יהא פנוי אין לאסור מלאכת הדיוט כלל דהוי כמלאכת עראי רק מצד חומרת המלאכה עצמה יש לאסור משום קדושת שבת אין לחלק לענין זה בין תספורת לשאר מלאכות דכיון דתספורת שרי אפי' בשכר וקיל מחו"ה גם שאר מלאכות נמי כיון דמלאכות הדיוט הם נמי שרי כמו בחוה"מ דשרי ואע"ג דבחו"ה לצורך המועד בעינן ובחנם ע"ש קיל טפי ואין הדבר תלוי כ"א בעצמותה של מלאכה וע"ז כ' שכן משמע בד"מ שכ' דאגרת שלומים שרי דלא גרע מחו"ה ר"ל דמוכח מהד"מ שאין סברא לאסור בע"ש טפי בשביל הכנת צרכי שבת וא"כ שאינו לצורך שבת אסורה דז"א דהא הד"מ מייתי ראיה מחו"ה לענין אגרת שלומים ולא מחלק בכך אלא ע"כ דכל דלא מיקרי מלאכה בחו"ה שרי וגם שלא יהא פנוי לא שייך בזה דאגרת שלומים כמלאכת הדיוט הוא דהוי כמלאכת עראי ובזה א"ש דבד"מ כת' הטעם משום דלא גרע מחו"מ וכאן בש"ע בהג"ה כת' דהוי כמלאכת עראי דשרי ולפי מ"ש המג"א א"ש דבאמת תרוויהו צריכי דמצד קדושת ע"ש שרי דלא גרע מחו"ה דשרי ומצד שלא יתבטל צרכי שבת כת' דשרי דהוה כמלאכת עראי:דרך קצרה בפירוש דברי המג"א וקצת באופן אחר ממ"ש לעיל הנה הב"י כת' שמנהג להתיר אף במעשה אומן וכת' שהלכה רופפת כו' והיינו בידאי בשכר דבחנם למה יגרע מתיקון כלים דלא מחלקינן בין מעשה אומן להדיוט וע"ז כת' המג"א הטעם דלצורך שבת שרו ולא דמי לתיקון בגדיו דהכא ניכר טפי ואפשר דאף בחו"ה אם לא הי' מקום לאסור מחמת שלא יכנס למועד כשהוא מנוול היה מותר תספורת בשכר אף במלאכת אומן מהאי טעמא שהוא ניכר שהוא לצורך המועד ובע"פ אחר חצות אסור תספורת ולא מהני שהוא ניכר שעושה לצורך הרגל שאחריו דאסור מצד קדושת עצמו ומשמע לכאור' דאף בתספורת מלאכת הדיוט אסור ואפילו בחנם ודוקא בע"ש שקדושתו משום קדושת שבת שלאחריו אז כיון שעושה לצורך שבת שרי. משא"כ בע"פ שאין האיסור משום קדושת הרגל שלאחריו אסור וגרע מח"ה דשרי מלאכת הדיוט ולפי"ז בע"ש כשאינו לצורך שבת וכגון לספר לעכו"ם ודאי אסור דהא בח"ה לא שרי אלא לצורך המועד וא"כ מכ"ש בע"ש די"ל דדמי לע"פ דאסור מלאכת הדיוט כיון דלא אזלינן גבי' בתר צורך הרגל שאחריו א"כ אף בע"ש כשאינו לצורך שבת יש לאסור אף במלאכת הדיוט וע"ז כת' די"ל דע"ש קיל מח"ה ושרי מלאכת הדיוט אף שאינו לצורך המועד והא דסימן תס"ח דאסור תספורת בע"פ משמע ג"כ התם דמיירו במלאכת אומן דאל"כ לא גרע מחו"ה לצורך המועד וא"כ כל המלאכות המותרים בחו"ה מותרים בע"ש ר"ל ואף בשאר מלאכות שאינם לצורך שבת מ"מ שרי דאין ראי' מע"פ דהתם מלאכות אומן ומח"ה אין ראיה דניבעי לצורך המועד דוקא די"ל דע"ש קיל טפי והכי מסתבר ואף שנוטל שכר דהא תספורת נמי בנוטל שכר מיירי ואפ"ה כת' הכל בו במעשה להתיר דלא גרע מחו"ה אלמא דלא גרע מיניה ואדרבא עדיף מיניה דשרי' אף ליטול שכר ומ"ש ראיה מד"מ שכת' דאגרת שלומים לא גרע מח"ה אין ראייתו לענין ליטול שכר רק למימרא דמלאכה המותרת בח"ה מותרת גם בע"ש דלפי מאי דס"ד מעיקרא היה אפשר לומר דמלאכה שאינו לצורך המועד גרע מח"ה ומתספורת בע"פ אין ראיה דהתם במעשה אומן:

1 ביאור הלכה פתח ↗

אפילו מלאכות המותרות וכו' - נלענ"ד דבדבר שהוא אוכל נפש מותר לפועל לעשות אפילו בשכר דאל"ה כל מה שנזכר בסימן תקל"ג דמותר לצורך המועד כגון הטחינה וקציצת עצים מן המחובר או להטיל שכר וכה"ג כל עניני אוכל נפש יצטרך הכל לעשות בעצמו דבודאי לא ימצא אנשים שירצו לעשות לו בחנם ונוכל להסביר בטוב טעם דכמו שהתירו בדבר אבד לתת שכר כמבואר בהג"ה ה"ה לענין אוכל נפש ובעלמא אוכל נפש עדיף מדבר האבד דבדבר האבד אסור אם כיון מלאכתו ובאוכל נפש קי"ל דאפילו כיון מלאכתו מותר כדאיתא בסימן תקל"ג אכן לפלא שלא העירו האחרונים בזה ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הריטב"א דמתיר בכל דבר שהוא לצורך המועד בשכר אם לא נזדמן לו אנשים שירצו לעשות לו בחנם א"כ אפשר דאף דבר של אוכל נפש שוה לשאר הדברים שהוא לצורך המועד ועוד יותר משמע שם מלשונו דסובר דאף בדבר האבד דינו כן דאין להתיר ליתן שכר לישראל כ"א כשאין משיג אנשים אחרים עכו"ם או לישראל בחנם. היוצא מדברינו דבאוכל נפש אם אין מצוי לו אנשים שירצו לעשות לו בחנם יוכל להקל ליתן להם שכר. ודע עוד לענין ספריין וכובסין באופנים שהתירו להן לספר ולכבס וכמבואר לעיל בסימן תקל"א ותקל"ד ג"כ לא ברירא הדבר דדוקא בחנם דאפשר דכיון דהתירו להן לספר ולכבס כדרכן אף דבעלמא דבר שהוא לצורך המועד ואינו אוכל נפש קי"ל דבעי שינוי וכמו שכתבתי לעיל בבה"ל ריש סימן תקל"א אפשר משום דעשאום חז"ל כדבר האבד דלא בעי שינוי וא"כ מסתברא דמותר גם בשכר כמו בדבר האבד ואין להביא ראיה ממה שאמרו בפסחים נ"ד החייטין שכן החייט תופר כדרכו הספריין והכובסין שכן וכו' והתם בע"פ בודאי מותרין ליטול שכר ומסתמא בחוה"מ ג"כ מותר ליטול שכר דיש לדחות דהכונה דלכך התירום במלאכה משום דבחוה"מ ג"כ מותרים לפעמים במלאכה זו אבל לענין שכר אין שייך לדמותם דהא כתב הרא"ש דלכך אסור בחוה"מ ליטול שכר משום שהוא כעובדא דחול אבל בע"פ דהוא חול לא שייך זה. ודע עוד דבסימן תקמ"ד במגן אברהם ומאמ"ר ונהר שלום מבואר דכל מלאכות המותרות אם הם גם לצורך מצוה מותר ליטול שכר וע"ש בפמ"ג שכתב לענין מכשירי אוכל נפש עם מצוה מותר ליטול שכר משמע מדבריו דבלא מצוה אסור ליטול שכר ולענ"ד יש לצדד להקל בזה וכנ"ל ועכ"פ אם לא נזדמן לו בחנם בודאי יוכל לסמוך על הריטב"א להקל:

1 כף החיים פתח ↗

א סעיף א' אפי' מלאכות המותרות וכו' כגון כל דבר שהוא לצורך המועד דצריך שינוי וכן ההדיוט שהתירו לו לתפור כדרכו וכן כל דבר שהתירו במעשה הדיוט המבואר בסימנין הקודמים יעו"ש. אבל דבר שהתירו במעשה אומן בלא שינוי כגון הספרים והכובסים שהתירו במועד וכן מכשירי אוכל נפש כגון תנור וכירים וכדומה וכ"ש אוכל נפש עצמו כגון טחינה והרקדה ואפייה וכדומה זהו מותר אפי' בשכר אה לא מצא בחנם כ"מ מסתמיות הפו' כיון דהוי דינו כמו דבר האבד ודבר האבד מותר אפי' בשכר קצוב אם אינו משיג בחנם ואפי' ע"י פועל שיש לו מה יאכל כמ"ש לקמן. וכ"כ מ"ב בב"ה יעוש"ב. ועיין עוד לקמן סי' תקמ"ד או' כ"ח;

2 מגן אברהם פתח ↗

שאין לו מה יאכל. משמע דאם יש לו לאכול אפי' לחם ומים אסור וכ"מ בב"י סי' תקמ"ה שכ' בשם נ"י דאם יש לו לחם ומים מותר לכתוב תפילין משמע דשאר מלאכות אסור וכ"מ ברא"ש וע"ש בש"ע ס"ג מ"ש בשם המ"מ, והא דכ' בסי' תקל"ט בב"י דלהרמב"ם מיירי שיש לו מה לאכול ורוצ' למכור להרויח בריוח היינו דוקא לענין סחורה אבל לענין מלאכה כתב בהדיא בסי' תקמ"ה דאין לו כלל מה יאכל:

2 משנה ברורה פתח ↗

ו כל מלאכה וכו' - היינו אפילו שלא לצורך המועד וגם לא בעי שינוי וכדלעיל בסימן תקל"ז סט"ו ע"ש:

2 באר הגולה פתח ↗

שם י"ג בעיא ונפשטא:

« שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״א שולחן ערוך, אורח חיים תקמ״ג »