שד"ל על שמות ח׳

1 ויעשו כן החרטומים בלטיהם: לקחו כלי מלא מים שהיו בהם ביצי צפרדע, ובלטיהם בחכמת הטבע מהרו יציאת הצפרדעים מן הבצים.

2 ויקרא פרעה למשה ולאהרן: בדם נאמר ויחזק לב פרעה, כי לא נגעה המכה אל גופו ואל בשרו, כי חפרו סביבות היאור ומצאו מים, אבל כאן באו הצפרדעים גם בבית המלך. ומה שכתב ראב"ע כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה ולא יכלו לחסרה, הבל הוא, כי פרעה לא קרא אותם למען יסירו המכות, אלא למען יעשו גם הם בלטיהם כן.

3 התפאר עלי: התגאה עלי, ועשה עצמך אדון עלי, וזה בשתקבע לי זמן למתי אעתיר לך, ואחר שקבע לו זמן אמר לו למען תדע כי אין כה' אלהינו, כלו' לא לכבודך אמרתי, כ"א לכבוד אלהי.

4 למתי אעתיר לך: לאיזה זמן אתפלל עכשו שיסורו, ע' רש"י.

5 ויאמר למחר: חשב פרעה כי משה היה יודע שהגיעה העת שיכרתו הצפרדעים מיד, ע"כ לנסותו האריך הזמן ואמר למחר ר' שמואל בן חפני הביאו ראב"ע, ורמב"ן חשב בהפך שפרעה חשב שמשה מבקש זמן ארוך, וע"כ נתן לו זמן קצר; ואיננו נכון שא"כ היה אומר לו שיסורו מיד לא למחר.

6 וסרו: כמו וסר מהם הנגע, ואין הכוונה שילכו להם חיים, ולפיכך לא אמר רק אל היאור ישובו, אלא ימותו במקום שהם; והכורם טעה בהבנת מלת וסרו, וחשב כי משה הבטיח שישובו אל היאור חיים, וה' לא רצה.

7 ויצעק: מפני שמכת הדם נמשכה ז' ימים ופסקה בלא תפלה, וכאן היתה הפעם הראשונה שהתפלל שתסור המכה אמר לשון צעקה המורה תפלה בכח יותר מל' העתרה הכתוב בשאר המכות תלמידי מכ"ף, וגם כדברי הראב"ע מפני שכבר הבטיח לפרעה בלא רשות האל שיסורו בזמן שיקבע לו.

8 כדבר משה: כמו שדבר משה אל פרעה שיסורו למחר.

9 הרוחה: כמו מן המצר קראתי יה ענני במרחה יה, הצער נמשל לשבת אדם במקום צר וכן צרה וצוקה שאינו יכול להתנועע ולעשות רצונו, וההפך לְשִבְתּו במקום רחב וּמְרֻוָח.

10 והכבד. מקור, וצריך להבין בו זמן הפועל הקודם, אם עבר עבר ואם עתיד עתיד.

11 לכנים: בתרגום האלכסנדרי ????, ופילון המצרי בס' חיי משה כתב כי הוא שרץ מעופף דק מאד ומכאיב מאד בעקיצתו, גם נכנס באזנים ובנחירים וצריך שמירה גדולה לשמור העינים, ואולי הוא culex pulicaris של Linneus, או culex molestus שהזכיר Foukal שנמצא במצרים ומצער מאד בלילה את הישנים, ואייכהארן אומר כי במלת כנים אין היו"ד והמ"ם לסימן הרבים, אלא כְנִים או כְנִיף הוא שם השרץ Seniph בלשון מצרי ראז'. ונ"ל כי אחרי צאת ישראל ממצרים ובואם אל הארץ שלא הי בה השרץ ההוא שמשו בשם כנים להורות על מין שרץ אחר העוקץ את הבשר, ולפיכך תרגם אנקלוס קלמתא, וכן בתרגום סורי קלמא, והוא ידוע בתלמוד, ממהדורי מלי ומסמרטוטי קלמי pediculus, ובתוספות שבת י"ב נחלקו ר' יוסף מאורליאנש ורבנו תם אם הַכִּנָה הוא הלבן pediculus ופרעוש השחור pulex או להפך. ובמדרש ילקוט י"ב מיני כנים הביא עליהם, הקטנה שבהם כביצה של תרנגולת, והגדולה כשל אווז; אבל בתלמוד סנהדרין ס"ז ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא אמר ר' אליעזר מכאן שאין השֵד יכול לברוא בריה פחותה מכשעורה.

12 ותהי הכנם: שם המין, כמו הצפרדע, ומזה ראיה כי המ"ם בכנים איננה סימן הרבים, אלא מן השרש, כדעת אייכהארן, ואין ראיה מן ריקם חנם שהביא רמבמ"ן, כי שם נוספה המ"ם להורות על תאר הפעל, אך כאן הוא שם המין ולא מצאנו שם המין בתוספת מ"ם.

13 כל עפר הארץ היה כנים: כך היה נראה לעם מעוצם רבוי הכנים, והוא דרך הפלגה.

14 ולא יכלו: דעת רמב"ן ורמבמ"ן כי בדם ובצפרדעים יכלו מפני שלא היה שם בריאה או יצירה, אך מכת הכנים היתה יצירה חדשה, כי אין טבע העפר להיות כנים; וכבר היה נ"ל לפרש להוציא את הכנים להרחיקם מעליהם, והיה מתישב לפ"ז מה שכתוב אחר זה ותהי הכנס באדם ובבהמה, כי לא הועילו להסירם ולהוציאם, גם היה מתישב יפה מאמר החרטומים אצבע אלהים היא, אלא שאין נראה שיהיה זה ענין מלת להוציא, וגם לפי זה לא היל"ל עשו כן, והנכון כי ה' התעלל במצרים כמו העיד למטה י' ב', וא' מן התעלולים אשר התעלל בהם הוא זה שהתחיל באותות ומופתים שהיה מטבעם שיוכלו החרטומים לעשות דוגמתם בצד מה, וכל זה כדי לחזק את לב פרעה, כדי שיקבלו הוא ועמו העונש הראוי להם. אמנם לא רצה לימשך הענין כן עד סוף, כדי שלא יטעו ישראל ויתנו דופי באותות משה, וע"כ אחר שתי המכות הראשונות לא הניח עוד לחרטומים לעשות דוגמת מופתיו ונפלאותיו.

15 ותהי הכנם באדם ובבהמה: נ"ל פירושו שהיו באדם ובבהמה לבדם, כי לא יכלו החרטומים להוציא הכנים בשאר מקומות שלא היו שם ע"י משה ואהרן, שאם היה זה עולה בידם היו אומרים שהענין בתחבולה אנושית, ועכשו הוכרחו לומר כי אצבע אלהים היא.

16 אצבע אלהים היא: ראב"ע פירש מכה אלהית, כטעם יד ה' למטה ט' ג', וכן לת"א מחא מן קדם ה', ולפי זה לא הודו כי אלהי משה הוא שעשה זאת, אלא שהיא מכה מאת האלהים; ונ"ל כי אין אצבע כמו יד, כי מַכין ביד ואין מכין באצבע, אבל אצבע נאמר על הצווי, כמו שלח אצבע ישעיה נ"ח ט', והנה אצבע אלהים ענינו צווי אלהי רצון אלהי. והחרטומים הודו כי מעשה משה ואהרן היה בצווי אלהי ובמאמרו, ולפיכך לא השתדלו עוד בלהטיהם. ואין לומר שלא הודו, ושלכן נתחזק לב פרעה, כי הנה למטה ט' ז' וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה, ולא שלח את העם, שעל כרחנו פירושו אעפ"י שראה הנס מ"מ הכביד את לבו, אף כאן אעפ"י שהודו החרטומים הוא לא הודה, או עשה נגד מה שהיה מוכרח בלבו להודות, כדרך הכופרים.

17 את הערוב: לדעת המפרשים ויוסף פלאויוס ענינו עירוב חיות רעות, וסיוע לזה מה שכתוב בתהלים ע"ח מ"ה ישלח בהם ערוב ויאכלם; ורשב"ם פירש זאבי ערב שדרכם לטרוף בלילות, ובתרגום יוני ואחריו פילון ובובים כלביים mosche canine שנראה שהם ממין השרץ הנקרא Tafani. ועקילס ואחריו היירונימוס תרגמו עירוב של כל מיני זבובים, זבובים ממינים הרבה ראז', והדעת הזאת האחרונה קרובה בעיני, כי לא יובן איך תבאנה החיות בבתים ולא יוכל לסגור הפתחים בפניהם. ולפ"ז מלת ויאכלם שבתהלים היא דרך הפלגה כמו שהיא ג"כ מליצת וצפרדע ותשחיתם, וכן אומרים אכלוהו כנים ופרעושים, וכיוצא.

18 כי אני ה' בקרב הארץ: שאני הוא האל המשגיח בתחתונים ופועל הטובות והרעות, כמו הלא על כי אין אלהי בקרבי דברים ל"א י"ז, היש ה' בקרבנו אם אין שמות י"ז ז' ענין ההשגחה, והנה ההפלאה בין עם לעם עדות על ההשגחה.

19 ושמתי פדות: ל' הבדלה, וכן ישועה והצלה וחלוץ ופורקן כלם ל' הפרשה והבדלה זה מזה רשב"ם. ודעת רמב"ן ורמבמ"ן כי הפדות הזאת היא שאף בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש ישראל לא יזיקוהו, ולדעתי אינו אלא כלל שאחרי פרט.

20 ביתה פרעה ובית עבדיו ובכל ארץ מצרים: כאן ראוי אתנח, ואם לא כן היה ראוי שיאמר בכל מצרים בלא וי"ו.

21 זבחו לאלהיכם בארץ. ולא תלכו אל המדבר רש"י, ונראה מכאן רוע לבבו של פרעה, שעד עכשו אפי' זה לא הניח להם, ולא נתן להם מנוחה מעבודתם.

22 כי תועבת מצרים נזבח: אמר ר' ישועה הביאו ראב"ע כי משה כתב כן לגֶנוּת ע"ז, אבל לפרעה אמר אלהי מצרים, וכן נראה דעת רש"י בפירוש ראשון, ורש"י בפירוש שני וראז' פירשו מה שזביחתו תועבה למצרים; ונ"ל כי תועבה כמו קדש וחרס, וכמו sacer בלשון רומי, ענינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו. ואחרי ימים ושנים מצאתי כי בלשון מצרי uab גם ethuab מורים טהרה וקדושה, וכן suab וגם tubo ענינם purificare, ונ"ל כי שרש תעב הוא מעיקרו לשון מצרי וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפך, וכן הארמים אמרו סאב להורות על הטומאה, תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה, ועיין דקדוקי סימן 258.

23 הן נזבח: כמו הֲנזבח ע' למעלה ד' א'.

24 ולא יסקלונו: עדיין בימי יובינאליס היו המצרים עושים מריבה אלו עם אלו בימי חגיהם, מפני שאלהיהם של בני עיר אחת לא היו אלהיהם של בני עיר אחרת והיו נלחמים אלו עם אלו, וסוקלים אלו את אלו באבנים, וז"ל: Satyra 15

25 Inter finitimos vetus, atque antiqua simultas,

26 Immortale odium et nunquam sanabile vulnus

27 Ardet adhuc

28 Numina vicinorum

29 Odit uterque locus

30 Sed tempore festo

31 Alterius populi, capienda occasion cunctis

32 Saxa inclinatis per humum quaesita lacertis

33 Incipiunt torquere

34 ופלוטארך כתב כי מלך ערום התקין שיהיו אלהי עיר ועיר שונים אלו מאלו, כדי שלא יוכלו אנשי מצרים להתחבר בקשר אמיץ ולמרוד בו, והזכיר כי בימיו אירע כי בני עיר אחת אכלו דג אחד שהיה נעבד בעיר אחרת, ואנשי העיר האחרת אכלו כלבים שהיו נעבדים בעיר האחרת, ומזה נולדה מלחמה ביניהם, עד שבאו הרומיים ועשו שלום ביניהם קלער'.

35 וסר הערוב: עיין למעלה פסוק '.

36 התל: עיין בראשית ל"א ז' וישעיה ל' י'.