שד"ל על שמות כ״א

1 ואלה המשפטים: משפט שם נגזר מן הפעל, וענינו פסק דין שהשופט גוזר, והנה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב אינם משפטים, אך הם שרשים וכללים גדולים אשר אין בני אדם צריכים ללמדם מפי השופט, כי כל אדם מודה בהם; אבל הדינים האמורים בפרשה הזאת הם ענפים אשר יפול בהם חלוק הדעות, ובהם בני אדם צריכים לשופט שיחתוך הדין, לכך נקראים משפטים. ולהיות כי כן דרך השופט לגזור מי חייב למי, והוא מודיע מי ראוי שיתן ומי ראוי שיקבל, מזה נמשכו לקרוא בשם משפט לכל מה שהוא ראוי לאיש פלוני, או לדבר פלוני, אם לטוב, כגון כמשפט הבנות כלמטה פסוק ט', משפט הכהנים דברים י"ח ג', משפט הבכורה שם כ"א י"ז, אם לרע, כמו משפט מות לאיש הזה ירמיה כ"ו י"א, ובדברים שאין בהם רוח חיים, כגון את המשכן כמשפטו למטה כ"ו ל', כחקת הפסח וכמשפטו במדבר ט' י"ד, ונסכיהם כמשפטם שם כ"ט ו', כלם ענינם מה שראוי לאותו דבר, מה שהוא jus לאותו דבר. גם האל יש לו משפט, והם הדברים שרצונו שנעשה אותם לעבדותו, כטעם את משפט אלהי הארץ מלכים ב' י"ז כ"ו; וכן בפרשה הזאת כשהשלים המשפטים שבין אדם לחברו, הזכיר גם משפט אלהי הארץ, והוא ששת ימים תעשה מעשיך, שלש רגלים תחג לי, ושאר הענין למטה כ"ג י"ב-י"ט; ואמנם שרש שפט אשר איננו לא בל' ארמית ולא בל' ערבית נ"ל נגזר מן שֵבֶט, כי ראש המשפחה נקרא שבט, וראש המשפחה הוא היה קצין שוטר ומושל בבני משפחתו, ע"כ נקראו הנשיאים והקצינים שבטים, כטעם דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל; ומי שהעם בוחרים בו לעשות מעשי שבט, לגזור אומר ויקום, וכלם נשמעים אליו כאילו הוא ראש המשפחה, נקרא בחילוף בי"ת בפ"א שופט.

2 אשר תשים לפניהם: עיין למעלה י"ט ז'.

3 כי תקנה וגו': התורה אשר דרכיה דרכי נועם ורחמים פתחה משפטיה במשפט העבד והאמה אשר בימי קדם היו נחשבים כבהמה, ולא היה השופט דן דינם ורב ריבם נגד אדוניהם.

4 עבד עברי: ישראלי, ע' רש"י וראב"ע.

5 כי תקנה עבד עברי: בכל אופן שיהיה, בין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב"ד, בין כך ובין כך יוצא בשש, כן נראה פשט הכתוב, כי אחר שלא פרט לך איך תהיה הקנייה הזאת משמע כי בכל אופן שתהיה קנייתו עבד עברי יוצא בשש. ובבריתא קדושין י"ד נחלקו בזה, ולדעת תנא קמא, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אינו נרצע וכו'; והרמב"ם הל' עבדים פסק כתנא קמא, ואין כן דעת רש"י, כי בויקרא כ"ה מ' כתב עד שנת היובל יעבוד עמך אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו, ושם מדבר במוכר עצמו מפני עניו עיין פירושי בפסוק שאחר ה אשר לדעת ת"ק אין לו משפט שש, כי יכול למכור עצמו ליתר על שש. גם דברי ריב"ז לפי מה שהם בקידושין כ"ב ובתוספתא דבבא קמא פרק ז' מוכיחים שגם מוכר עצמו נרצע; אבל לפי מה שהם במכילתא הם כדעת תנא קמא; ורש"י למטה פסוק ו' הכניס בדברי ריב"ז שתי הסברות. ואמנם מה שפירש רש"י כאן כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו, אין כוונתו לומר שהמוכר עצמו אינו בדי ים אלו, אך כוונתו ליישב יתור המקראות, שלא תהיה פרשת וכי ימוך אחיך מיותרת. והנה כאן לא הזכיר כלל ענין שנת היובל, ואחר זמן נאמרה פרשת היובל ויקרא כ"ה ושם כתוב עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ואחר שניתנה תורת היובל היא פוסלת בצד מה כל תורה שלפניה, שאם פגע בו יובל בתוך שש יוצא ביובל; ואעפ"כ אין תורת שש בטלה, ולא מפני שכתוב עד שנת היובל יעבוד עמך יתחייב העבד לעבוד אחר שש שנים, שהרי מצינו ירמיה מוכיח בני דורו על זה ואומר להם ל"ד י"ג י"ד כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם וגו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לא ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך; א"כ מה שכתוב עד שנת היובל יעבוד עמך אינו אלא בעבד נרצע שלא רצה לצאת בשש, ויש בכללו ג"כ שאם פגע בו יובל בתוך שש יוצא לחרות.

6 חפשי: שם נקבה, ע"ד ל' ארמית, כמו נְוָלִי דניאל ב' ה', ועל מנהג לה"ק היה משפטו בת"ו בסוף חפשית, כמו מרבית ותרבית.

7 אם בגפו יבא: גף, כף, ח, מוריס כסוי, ומזה בתוספת נו"ן כנף מורה כסוי ישעיה ל' כ', וכן בל' ערבי, ומזה כנפים, ובארמית גפין, ע"ש שמכסין העוף, והנה בגפו כמו בכסותו, כלומר לבדו בבגדו כפי' רש"י, ע"ד כי במקלי עברי את הירדן הזה ברא' ל"ב י"א.

8 אם בעל אשה הוא: לפי הפשט גם אשתו באה עמו בבית האדון, ומשרתת בבית, וזה יצדק במוכר עצמו, שהוא יכול להמכר עם אשתו, אבל לדעת רש"י וקצת מרז"ל שפירשו פרשה זו במכרוהו ב"ד לא יצדק זה שתהיה האשה נמכרת בעון בעלה שגנב, ולפיכך אמרו וכי מי הכניסה שתצא? אבל מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב המזונות אשתו ובניו, וכל זה להרבות מדת החסד והרחמים בישראל, וגם במוכר עצמו לא התירו חכמים שתבא האשה לבית האדון, אבל חייבו את האדון לפרנס אותה ואת בניה והיא יושבת בביתה ומעשה ידיה לעצמה ולא לאדון, כן פסק הרמב"ם אך להרמב"ן האדון לוקח מעשה ידי האשה והבנים, אלא שהיא ברשות עצמה ולא תבא אל ביתו לעבוד עבודתו, ולפיכך על פסוק ויצא מעמך הוא ובניו עמו ויקרא כ"ה מ"א שהוא בלא ספק במוכר עצמו מפני עניו, אמר ר' שמעון והביאו רש"י אם הוא נמכר בניו מי מכרן. אבל התורה כמו שהתירה שיהיה האב מוכר את בתו הקטנה, כן נראה שהתירה שימכור עצמו ואת אשתו ואת בניו הקטנים, והנה ידוע כי בימי קדם היה האב שליט על בני ביתו וחייהם בידו כנראה מדברי יהודה הוציאוה ותשרף, והתורה נטלה ממנו השלטון הזה ולא התירה מיתת בן סורר ומורה אלא על ידי גזרת השופטים; וכן מכירת האשה והבנים הותרה בתורה שבכתב ונאסרה בתורה שבעל פה. ועוד הוסיפו קדושין כ' כי אין האדון מוסר לו שפחה כנענית אא"כ יש לו כבר אשה ובנים, וזה כדברי תלמידי משה כהן פורטו כי אין ראוי שיוליד עבדים לאדוניו קודם שיקיים מצות פריה ורביה, ויעמיד בנים להקים שמו בישראל.

9 אשה: שפחה כנענית, ע' רש"י.

10 אל האלהים: אל השופטים, כמו למטה כ"ב ח', והטעם שצריך שילך אל השופטים ויעשה הרציעה לפניהם, כדי שאם העבד ינחם אח"כ ויקוץ בעבדות, לא יוכל להכחיש כי ברצונו נתעכב אצלו, ולא יוכל ללכת אל השופטים ולהתרעם על אדוניו הכובש אותו לעבד אחר שש שנים.

11 ועבדו לעולם: כמשמעו, אלא שאח"כ נאמרה פרשת היובל, ופסלה במקצת מה שנאמר קודם לכן, ע' למעלה ב'; והנה מנהג רציעת האזנים מצאוהו הולכי מרחקי ארץ נוהג גם בין הפרסיים וההודיים שרוצעים אזני הילדים לקדשם לעבודת אליליהם, והילדים הם נקראים בל' הודו Dasa או Dasaia, כלו' עבד ראז'; ואולי לכך רצה ה' שתהיה רציעת האזנים סימן עבדות וגנאי כדי להרחיק את ישראל מאותו מנהג ע"ז. ולדעת הכורם ר' הערץ האמבערג הרציעה היא לאות שאינו עובד מצד חיוב, אלא בבחירה ורצון.

12 לא תצא כצאת העבדים: כעבד עברי שאינו יוצא אלא אחר עבודת שש שנים, אבל הנערה אם קודם תשלום שש שנים תהיה רואי להנשא, יקחנה האדון לאשה כמו שמפרש והולך; ואין זה סותר כלל מה שנאמר במשנה תורה ט"ו י"ב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, כי שם אינו מדבר בקטנה שמכרה אביה אלא בגדולה המוכרת עצמה, ואין בה תורת ייעוד. והנה הדבר מובן מאליו שלא בא הכתוב להחמיר על הבת אלא להקל ושאם נשלמו שש שנים קודם שתביא סימנים היא יוצאה בשש.

13 אשר לא יעדה: שאינו רוצה ליעדה לו לאשה רשב"ם. והנה העיקר לא באל"ף כמו שהוא כתוב אלא שהמקרא קצר, ושיעורו אשר לא יעדה לו, וכן תרגמו עקילס סומכוס ותיאודוציאון אשר לא יעדה באלף, וכן בתרגום סורי ושומרוני, וגם אונקלס אפשר שתרגם די לא יקיימינה ליה, והסופרים השמיטו מלת לא, לפי הקרי; אח"כ מצאתי בתרגום כ"י משנת קע"א ואולי הוא יותר קדמון דלא קיימה ליה. ורש"י פירש לפי הקרי שהיה לו ליעדה, וראב"ע ורמב"ן ג"כ לפי הקרי פירשו שלא מצאה חן בעיניו אחר שקנה אותה שישאנה לאשה, כי הקונה בת ישראל, לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם.

14 והפדה: אביה, כי אסור לו להניחה עוד ביד האדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה; גם לא יוכל למכרה לעם נכרי בבואו לבגוד בה, כי זאת בגידה שימכור אדם בתו למי שלא יוכל לישא אותה רמב"ן, ושלא יניחנה לצאת בשש תלמידי מוהר"ר מרדכי מורטארה. ומפני שהנכרי שיה משעבדה לעולם היה יכול להרבות כסף מקנתה יותר מהעברי שלא היה משעבדה יותר משש, לכך הוצרכה התורה להזהיר על האב, לבלתי יאמר אמכרנה לנכרי שישלם אותה יותר יח"ף ז"ל. ורש"י פירש הוראת ההפעיל שהאדון יתן לה מקום להפדות ולצאת, והוא כדחזקיה קדושין י"א ב', וראב"ע פירש שהאדון יבקש פדיונה ויקבלנו.

15 לעם נכרי לא ימשול למכרה: אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לגוי מכילתא, כלומר שלא יניחו לאב שימכרנה לגוי, אולי אחרי ראותוח שאינה יפה למצוא חן בעיני אדוניה ליעדה, תעלה בדעתו למכרה לנכרי תלמידי מוהר"ר שש"א. והיום ג' אדר תקצ"ט נ"ל פירוש והפדה שישתדל האדון אצל קרוביה שיפדו אותה, או דודה או בן דודה יגאלנה או א' מכל בני משפחתה ומכל בני שבטה יגאלנה; ופירוש לעם נכרי לא ימשול למכרה, שאינו רשאי למכרה לאיש משבט אחר שאין לו קוּרְבָה, שאם יקנה אותה ישתעבד בה, לא כן איש ממשפחתה אם יפדה אותה יוציאנה לחרות, או יקחה לו לאשה, וכבר מצאנו מלת עם שענינו שבט, כגון לקהל עמים ברא' כ"ח ג', ומ"ח ד', גם הוא יהיה לעם שם מ"ח י"ט, עמים הר יקראו דברים ל"ג י"ט, נדיבי עמים נאספו תהלים מ"ז י'; ומצאנו נכרי שענינו זר אעפ"י שהוא מישראל, כגון כי איש נכרי יאכלנו קהלת ו' ב', ועצביך בבית נכרי משלי ה' י', נכרי ואל שפתיך שם כ"ז ב', וכן כל נכריה שבס' משלי. ובימי קדם שהיו להם ספרי היוחסין היו כל בני שבט א' מכירים קורבתם זה עם זה, וכל מי שהיה מאותו שבט יתכן שיגאל את בת שבטו, אבל בני שני שבטים לא היו נחשבים כקרובים, אלא זרים היו זה לזה, ואח"כ במשך הדורות נשכחה הקרובה שבין אנשי שבט א', והיו גם בני שבט א' זרים ונכרים זה לזה, ולא היה אדם שיפדה כי אם שארו הקרוב אליו; לפיכך הוצרכו רז"ל לפרש לעם נכרי לגבר אוחרן, כי ידעו כי כל איש מישראל אף אם הוא מאותו שבט, נכרי הוא לה, ולא יפדנה להוציאה לחרות, אלא אם יקנה אותה ישעבדנה לו לשפחה.

16 בבגדו בה: שאם ימכרנה לאיש נכרי שאיננו ממשפחתה, זאת תהיה בגידה בה.

17 כמשפט הבנות יעשה לה: הבן הלוקח אותה יתנהג עמה כמשפט עם בנות ישראל, והוא שארה כסותה ועונתה רש"י על פי המכילתא ולא תהיה קלה ובזויה בעיניו כשפחה.

18 אם אחרת יקח לו: אם יקחה האדון, אבל יקח עוד אשה אחרת זולתה.

19 שארה: אלו מזונותיה, מל' וימטר עליהם כעפר שאר תהלים ע"ח כ"ז מכילתא ורוב המפרשים וראז' וגיז', וראב"ע פירש שנקרא המזון שאר מפני שמעמיד הבשר.

20 וענתה: זו דרך ארץ, דברי ר' יאשיה ואחריו רוב המפרשים; והנה ר' יאשיה במכילתא מפרש מלת ענתה מל' וישכב אותה ויענה, וזה רחוק מאד; וראב"ע כתב: ופירוש וענתה על המשכב שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, עכ"ל; וכן כתב רד"ק שרש עון ועונתה, עת הקבוע לתשמיש, כמו שאמרו רז"ל עונה של ת"ח מע"ש לע"ש וכו' ע"ש, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שהתורה תְכַנֶה ביאת אדם אל אשתו בשם עת קבוע, מלבד שאין בכל התורה שום לוח הקביעות לענין זה. ואשר אני אחזה לי הוא כי צדקו דברי ראב"ע שהמלה מלשון עת, ומלת עת חסרה נו"ן, וכן מצאנו שאומרים בל' ארמית כְעַן, כְעֶנֶת בנו"ן, וּכְעֶת בלא נו"ן; אמנם נ"ל כי מלת עת אין תחלת הוראתה על הזמן, אך תחלת הוראתה כהוראת השרש אשר ממנו לוקחה; והנה שרש ענה הונח תחלה על הדבור המתיחס לדבור זולתנו, ומורה ג"כ זמרת ב' כתות בני אדם שמזמרין אלו כנגד אלו, ומורה ג"כ עשיית בקשת זולתנו ומלוי שאלתו; ומן השרש הזה מלת יַעַן המורה על יחס המסובב בהצטרפות אל סבתו, גם מלת לְמַעַן המורה על יחס המעשה המורה על יחס המעשה בהצטרפות אל התכלית המבוקשת על ידו; וכן מלת כְעַן אין עיקר הוראתה על הזמן, אך היא מלה קושרת הנמשך מן המדובר עם הקודם, כטעם אם כן אפוא, כגון איתי גבר במלכותך וכו' וכו' כען דניאל יתקרי ופשרא יהחוה דניאל ה' י"א-י"ב, וכן ואנא שמעת עליך די תכול פשרין למפשר וקטרין למשרא כען הן תכול כתבא למקרא שם שם י"ו, וכן אתיעטו כל סרכי מלכותא וגו' כען מלכא תקים אסרא שם ו' ח' ט', וכן כען ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבנא עזרא ד' י"ג, כען כל קבל די מלח היכלא מלחנא וגו' על דנא שלחנא והודענא למלכא שם שם י"ד, וכן כען שימו טעם שם שם כ"א; וכיוצא בזה מלת עתה, כגון אתה עתה ברוך ה' ברא' כ"ו כ"ט, ועתה ארור אתה שם ד' י"א, וזולתם רבים; וכן מלת וּכְעֶנֶת או וּכְעֶת עזרא ד' י' י"א וי"ז, וז' י"ב נ"ל הוראתה כמו כְעַן או וְעַתָה, והיתה שגורה בפי הארמיים בתחלת אגרותיהם, אחרי דרישת השלום והנה הזמן להיותו מן הציורים היותר מופשטים לא הונח שם עצמי אליו בבחינת מה שהוא בעצמו, אבל קראו שמו עֶנֶת, ענָה ועֵת, והכוונה על התנאים הראויים לכל דבר ודבר לפי מה שהוא, אשר בהתאמתם יכון הדבר ההוא לענין מה, כטעם עת לאהוב ועת לשנוא, ושאר עתים שבקהלת ג', וכן ושריך בעת יאכלו שם י' י"ו בתנאים הראויים, וכן והנה עתך עת דודים יחזקאל י"ו ח', היו בך התנאים הראויים שדים נכונו ושערך צמח למשכב דודים, וכן ודבר בעתו מה טוב משלי ט"ו כ"ג; וכן מלת עונה בל"ח, ענינה התנאים הראויים בדבר המכשירים אותו לדבר מה, כגון המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת מעשרות פיאה פ"ד מ"ח, חלה פ"ג מ"ד פירש הרע"ב במס' חלה כל א' כמשפט המפורש בפרק קמא דמעשרות, עכ"ל; ובמעשרות פ"א מ"ב מפורש: מאימתי הפירות חייבות במעשרות, התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משיבאישו וכו' וכו'. ואח"כ הושאלה מלת עונה להורות על הזמן בכלל, כמו שהושאלה מלת עת, עיין בערוך, ערך ע"ן, ששי; ואחרי הדברים והאמת האלה אומר אני כי וענתה הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח את אמתו לאשה, שאף אם יקח לו עוד אשה אחרת אינו רשאי לגרוע חקה של זו, ולא מפני שאביה עני עד שהוכרח למכרה לו לאמה, תהיה קלה בעיניו מהאחרת שאביה עשיר, אך ראוי לו שיזכור תמיד כי כשלקח הראשונה השתעבד לה בכל ממונו ובכל כחותיו, וקודם שיקח השניה צריך שיראה אם ממונו וכחותיו כדאי לשתי נשים, ואם לאו אין לו ליקח אשה שניה. וכל זה אמרה תורה במי שנשא את אמתו, וקל וחומר במי שנשא בת חורין, שהוא חייב בלא ספק בשארה כסותה ועונתה, לפי שיעור ממונו וכחותיו, והתורה לא נכנסה בפרטי הדברים שאין להם סוף, ורז"ל עשו כמו שעשו בכל שאר חלקי התורה, והגבילו השיעורים שאם יפחות הבעל מהשיעור המוגבל לו לפי מה שהוא אדם, תוכל אשתו לבא לצעוק חמס לפני ב"ד והם יחקרו אם פושע הוא או אנוס הוא; ואם פושע הוא יצוו עליו לתת לה חקה או ישלחנה מביתו. והנה חז"ל בחכמתם ובצדקתם ראו כי האשה איננה כלי, ולא נבראת לתועלת האיש ולהנאתו בלבד, אבל איש ואשתו שני שותפים, התחברו ברצונם לעזור איש את רעהו באהבה ואחוה, ולא לבד השגיחו שלא יהיה האיש גורע חק אשתו, אבל השגיחו גם על הפרטים היותר קלים, לבלתי יהיה האיש גורע הנאת אשתו, כגון אם אמר הוא בבגדו והיא בבגדה; ומה נכבד מאמרם בשכר שמשהין עצמן נדה ל"א, והפך מזה מצד אחד דרכי הנבלים, שאינם מבקשים רק הנאת עצמם והם משוטטים תמיד לבקש זמה, ונשיהם נמאסות בעיניהם ויושבות עונות אלמנות חיות, והפך מזה מצד אחר דרכי המתחכמים, אשר האשה היא להם כשפחה לשרתם, וּכְסַם לשמירת בריאותם לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר וכו' וכו', הלכות דעות פרק ד'. אבל מי שתורתו היא תורת משה והמשנה והתלמוד, הוא אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ועליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך יבמות ס"ב. ורשב"ם ואחרים פירשו עונתה מלשון מעון, כלומר בית דירא; וראז' וגיז' פירשו ג"כ מל' מעון ופירשו cohabitation והוא כנוי לתשמיש; ור' יונתן במכילתא אומר שארה כסותה, כסות שהיא נופלת לשארה, אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה, אם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה, ושלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים ולא של ימות גשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה, ולרמב"ן דעת אחרת, ורחוקה היא מאד.

21 ואם שלש אלה: אחת משלש אלה כמו אם יגע טמא נפש בכל אלה, חגי ב' י"ג שיקחנה הוא או בנו, או שיתן מקום לפדותה רז"ל ורוב המפרשים. ורבים חשבו לפי עדות ראב"ע שהכוונה על שארה כסותה ועונתה, וכן דעת החזקוני, גם דון יצחק נוטה לפירוש זה ; ונ"ל כי הפירוש הזה לא יתכן, שאם כבר לקחה לו הרי היא אשת איש, ואיך תצא ממנו בלא ספר כריתות שתהיה מותרת לכל אדם? ומליצת ויצאה חנם אין כסף תצדק באמה ולא באשת איש. ואם תאמר כופין אותו ליתן לה גט, א"כ העיקר חסר, וא"ת הנה במקום אחר דברים ט"ו י"ב כתוב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים א"כ אף הנערה מחוייבת לעבוד שש שנים ואינה יוצאה בהבאת סימנים, דע כי לפי הפשט שם מדבר במוכרת עצמה, ואינה קטנה, וכבר הביאה סימנים, ואז היא צריכה לעבוד שש שנים, אבל כאן מדבר בקטנה שמכרה אביה וכשתגדיל ולא ירצה האדון לקחתה לו לאשה או לתתה לבנו או לפדותה, היא יוצאה לחפשי בלא פדיון.

22 מכה איש: בכל דבר שיהיה אפי' בידו, וזה בין שעשה בו חבורה, בין שלא עשה בו חבורה, כי לשון הכה עיקר הוראתו הקיש גופף על גוף, ואח"כ הושאל על ההריגה, כגון וה' הכה כל בכור.

23 ומת: בין מיד בין לאחר זמן כי לא אמר ומת תחת ידו כמו בעבד למטה כ', וכמו שלמדנו למטה י"ח וי"ט ממ"ש שגם המכה מתוך מריבה ולא ימות ונפל למשכב לא ינקה אא"כ יקום המוכה והתהלך בחוץ; ומה שביאר זה למטה רחוק מכאן, אינו אלא מפני העבד שאם יעמוד יום או יומים לא יוקם: והנה לפי הפשט גם אם לא נתכוון להמית כשהכה בדעת ובכוונה להכות, יומת אם מת מחמת המכרה ולא מחמת דבר אחר שנוסף עליו במקרה; וזה אמנם יתחלק לפרטים אין להם מספר, והתורה הניחה המשפט לשופטים, ורז"ל נטו בזה להקל ולא להחמיר, ע' סנהדרין פ' ט'.

24 מות יומת: ע"י ב"ד, ואם יש לנהרג גואל רשאי לנקום דמו, כי זה נלמד ממה שאומר מיד ואשר לא צדה וגו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה כלומר שינוס מן הגואל וכמפורש בס' במדבר ל"ה י"ב למקלט מגואל שאל"כ למה ינוס? הלא א"ס כי השופטים לא ימיתוהו בלא דרישה וחקירה אם הרג בשוגג או במזיד, והיה די שיאמר: רק אשר לא צדה והאלהים אנה לידו לא יומת; ובמכילתא אמרו בהפך: מות יומת, בב"ד, או אינו אלא שלא בב"ד, ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, עכ"ד; אך נ"ל ברור שאם היתה כוונת התורה לאסור גאולת הדם בהחלט מה צורך לערי מקלט? והנה כוונת התורה להרחיק גאולת הדם, אך לא אסרה אותה, ואם הרג גואל הדם את הרוצח חוץ מערי מקלט אין לו דמים; ואמנם לא כל אדם יש לו גואל, ולא כל גואל ירצה להסתכן כדי להמית הרוצח, ועוד בכמה ענינים אחרים נאמרה המליצה הזאת מות יומת, שאין ספק שהמכוון יומת ע"י ב"ד; והנה השופטים לא יתכן שישפטו אלא ע"פ עדות; ובמקום אחר מפורש שצריך שיהיו שני עדם; ורז"ל הוסיפו ההתראה כדי להבחין בין שוגג למזיד, וגם זה להקל.

25 מות יומת: בסייף, או אינו אלא וכו', ת"ל שופך דם האדם באדם דמו ישפך, עדיין אני אומר יקיז לו דם משני איברים וימות, ת"ל וערפו שם את העגלה בנחל ואתה תבער הדם הנקי, הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש, אף כל שופכי דמים בהתזת הראש מכילתא, וגם זה להקל למהר מיתתו, על פי מאמרם ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, ועיין למטה פסוק ט"ו.

26 צדה: קרוב לשרש צוד, וענינו ארב ובקש להזיק, כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה ש"א כ"ד י"ב, בצדיה במדבר ל"ה כ', בלא צדיה שם שם כ"ב, וכן הצייד אורב לב"ח ומשתדל להמיתם או לתפשם.

27 והאלהים אנה לידו: אך האל הקרה לו מקרה רע, שיהיה הורג את רעהו בבלי דעת; כל מה שאין אדם עושה בכוונה ורצון מיוחס לאל סבת הסבות, כי מה שהוא בערכנו מקרה, בגזרת האל הוא.

28 ושמתי לך מקום: אקבע לכם ערים למקלט כשתבואו אל הארץ וכן דעת רשב"ם.

29 אשר ינוס שמה: מפני הגואל, ע' בפסוק שלמעלה.

30 מעם מזבחי: המקדשות והמזבחות היו מקומות מקלט אצל הקדמונים, ע"כ אחר שאמר ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, הוסיף כי אין מקלט למזיד, ואפילו יתפוש בקרנות המזבח יקחוהו משם וימיתוהו.

31 ומכה אביו: אפי׳ לא מת בה, וגם זה יתפרד לפרטים אין מספר, כי רחוק הוא שיומת על הכאה כל שהיא, ורז״ל מכילתא משפטים ה׳ פירשו בעושה חבורה.

32 ואמו: או אמו, וראב״ע וכן האפודי במעשה אפוד שלו מפרשים ומכה אביו ומכה אמו, וכן נראה דעת בעל הטעמים.

33 מות יומת: בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת זו מדה האמורה בתורה, כל מיתה שנאמרה בתורה סתם אין אתה רשאי לדורשה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, דברי ר׳ יאשיה מכילתא משפטים ה׳.

34 וגונב וגו' ומכרו ונמצא בידו: לפנים פירשתי כדעת הכורם ומכרו או נמצא בידו, וכן פירשתי והתעמר בו ומכרו דברים כ"ד ז' או מכרו; ועתה ד' סיון תרי"ט נ"ל שאין זה משפט צדק, שיומת הגנב אם רק הביא בן חורין לביתו והעביד אותו, אבל אם ימכרהו לאחרים, אז נגמר המעשה הרע, ואבדה חרות האיש ההוא לצמיתות כי מי שקנה אותו קנה אותו בדמים וחושב שבדין הוא משתעבד בו, כי כספו הוא. והנה פירוש ונמצא בידו בשעת המכירה, אם יש עדים שיודעים שהוא בן חורין, וראוהו בידו והוא מוכר אותו לאחרים, אז הוא חייב מיתה, ורז"ל החמירו עוד יותר קודם שיהיה אדם חייב מיתה והצריכו גם עדים שגנבו, כי סוף סוף אף אם הם מכירין אותו שהוא בן חורין, יתכן שאחרים גנבוהו ומכרוהו לו.

35 ומקלל אביו וגו': בימי קדם היה האב שליט בביתו לענוש ולהמית כמו שידוע מד"ה של האומות, וכן בתורה מצאנו יהודה אומר הוציאוה ותשרף בראשית ל"ד כ"ד, והנה התורה נטלה השלטון הזה מן האב ונתנתו לב"ד, ולפיכך החמירה על הבנים כי כבר היו מורגלים בכך; אמנם השופטים אין ספק שהיו נוטים להקל, ע"פ מה שמסר להם משה בע"פ, וכן מצאנו רז"ל מצריכים שתהיה הקללה בשם המפורש; ודוגמת זה בן סורר ומורה, וגם שם הצריכו רז"ל תנאים רבים, עד שמיתתו קרוב לנמנע; וזה אמנם כלל גדול, הרבה משפטים צריכים להאמר דרך גזום ואיום, מבלי שיצדק להוציאם לפעל אלא בתנאים שיאן מציאותם קרובה; ודברים אלו צריך שיהיו נמסרים לשופטים בסתר, ולפיכך נצטוינו לשמוע תמיד אל השופט אשר יהיה בכל דור ודור. ולענין סמיכת הפרשיות נ"ל שהכתוב הולך מן הקשה אל הקל, פתח ברוצח מכה איש ומת, ופירש פרטיו שוגג ומזיד, אח"כ הזכיר מכה אביו בלא מיתה, ואח"כ גונב איש שאינו ממיתו אך משעבדו כעבד, אח"כ הזכיר מקלל אביו, שהוא דבור בעלמא, ומ"מ הוא במיתה; אח"כ הזכיר המכה בתוך מריבה שהוא קל מכלם, כי לפעמים פטור ממיתה.

36 וכי יריבון וגו': במקצת ספרים מלת אנשים בטעם רביע, אך א"ס שהנכון בזקף.

37 על משענתו: על מקלו, מיד ינקה המכה, אף אם אח"כ ימות המוכה, כי יש לתלות שהוא גרם לעצמו שלא נשמר כשהתחיל להבריא, ור' ישמעאל במכילתא דורש כמין משל על משענתו, על בוריו, וה חמרא.

38 רק שבתו יתן: ישלם לו שכרו שהיה משתכר בימי חוליו שבטל ממלאכה, והמלה יתכן שתהיה משרש שבת, ויותר קרוב היותה מן ישב, כלומר ישיבתו בבית, והוא הפך והתהלך בחוץ ראב"ע.

39 ורפא ירפא: לחבוש מכתו, וכיוצא ברפואות חיצוניות, וזה אם ע"י עצמו ואם ע"י רופא. והנה המקרא הזה אינו מדבר אם קטע ידו או רגלו, אלא שהביאו לידי חולי הנרפא, ולפיכך פירשתי רק שבתו יתן על מה שבטל ממלאכה בימי חוליו, לא מה שיבטל כל ימיו מחמת המכה ההיא; ורז"ל דברו גם על אם קטע ידו או רגלו, ופירשו רק שבתו יתן על בטול מלאכתו משם ואילך כל ימי חייו, וע' למטה פסוק כ "ד. ודע כי גם בדתי הרומיים הקדמונים נמצא דין תשלומי רפוי נזק ושבת, וזה לשונם fr. 7. Dig. IX. 3. De his qui effud. Cum liberi hominis corpus ex eo, quod dejectum effusumve quid cret, laesum fuerit, judex computat Mercedes medicis praestitas, ceteraque impendia, quae in curatione facta sunt: practerea operarum quibus caruit, aut cariturus est ob id quod inutilis factus est. Cicatricium autem, aut deformitatis, nulla fit aestimatio: quia liberum corpus nulla recipit aestimationem. וכאן ראוי להתבונן כי רז"ל חייבו החובל בחברו לשלם גם הצער והבושת, אבל לפי תורת הרומיים החובל חייב בתשלומי רפוי ושבת ונזק. ואינו חייב בתשלומי צער ובושת, כי לפי דבריה מי שהוא בן חורין אין לגופו תשלומין. ראה כמה רחקו מדרך האמת קצת מחכמי הדור שכתבו כי חכמי המשנה למדו הדינים מתורות הרומיים.

40 את עבדו וגו': עבד כנעני, ע' רש"י וראב"ע; והנה ידוע כי היה האדון שליט בעבדיו להמיתם, והתורה נטולה ממנו השלטון הזה, ואם מת תחת ידו באופן שיש לחשוב שנתכוון להמיתו, יומת האדון, אך אם יום או יומים יעמוד באופן שיש לתלות שנתכוון ליסרו ולא נתכוון להמיתו, לא יוקם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב', וז"ל: יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, ולא בהכאת רציחה.

41 נקם ינקם: מיתת סיףף, עיין רש"י וראב"ע. והנה אצל הרומיים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם בכל מיתה משונה, ולאיזו סבה שתהיה, ונמשך ה עד זמן הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס, אשר רחמו עליהם ואסרו הריגתם קלער'. וכאן ראוי להזכיר דברי רז"ל במכילתא הביא דבריה רש"י כאן והובאו גם בילקוט, וז"ל: והרי היה עבד כנעני בכלל מכה איש ומת! אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים. הרי מבואר כי גם לדעת התנאים, גם העבדים הכנעניים נכללים בתורת מכה איש ומת, וישראל ההורג אותם חייב מיתה. ואעפ"כ צריך עיון, כי מהמשך דברי המכילתא נראה כי תנא קמא האומר: "והרי היה בכלל מכה איש ומת" היה מפרש הכתוב בעבד עברי.

42 אך אם יום או יומים: אמר בלשון זה כי יום לפעמים כולל היום והלילה, ולפעמים היום לבדו, ובאמרו יום או יומים משמע זמן שהוא קרוב ליום וקרוב ליומים, א"כ איננו היום לבדו, אלא לכל הפחות יום ולילה, כלומר מעת לעת, כדברי רבותינו.

43 כי כספו הוא: ורשאי הוא ליסרו, גם רחוק הוא שנתכוון להמיתו שהרי מפסיד ממונו.

44 וכי ינצו: בידים, והוא קשה מל' ריב, כענין שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך שמות ב' י"ג, בהצותו את ארם נהרים תהלים ס' ב'; והושאל על מריבה קשה אעפ"י שלא תהיה בידים, כגון אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' במדבר כ"ו ט'.

45 ונגפו: יכו בבטנה במקרה, ולא בכוונה, כגון שבאה להפריד ביניהם.

46 ונגפו: אחד מהם, ע"ד באש ישרפו אותו ואתהן, אחת מהן ראב"ע.

47 ולא יהיה אסון: מיתה משונה ע"י מקרה רע, כמו פן יקראנו אסון בראשית מ"ב, ד, והטעם שלא תמות האשה, כי העובר מסתמא ימות.

48 ענוש יענש: ממון, כמו וענשו אותו מאה כסף דברים כ"ב י"ט.

49 ונתן בפלילים: הנענש ישלם קנסו בהסכמת השופטים, שלא יניחו לבעל האשה להכביד עליו הקנס יותר מן הראוי; וכן אמרו במכילתא: כאשר ישית עליו, שומע אני כל שירצה, ת"ל ונתן בפלילים, מגיד שאינו משלם אלא ע"פ הדיינים; וקרובה לזה דעת הרמב"ן, אלא שהוא מפרש ונתן על בעל האשה שישית עליו הקנס בפלילים, שלא יתן עליו עונש גדול יותר מכדי דמיהן.

50 ואם אסון יהיה: באשה. ונתתה נפש תחת נפש: יומת המכה, אע"פ שלא נתכוון להכות את האשה; ורבותינו חולקין בדבר סנהדרין ע"ט; ע' רש"י.

51 עין תחת עין: אינו ענין למכה אשה הרה דוקא, אלא הואיל ואמר נפש תחת נפש סמך לו גם עין תחת עין וגו', לומר שכל חובל בחברו כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, בין נתכוון לחבול בו, בין לא נתכוון לחבול בו, אלא בחברו, כמו שהוא הענין בנגיפת האשה, ורז"ל פירשו שמשלם ממון ב"ק דף פ"ג. והנה ממה שכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת במדבר ל"ה ל"א ראיה ברורה שהתירה התורה לקחת כופר ממון בשאר חבילות שאין בהן מיתה, וכן למטה כ"ט ול' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וגו' וגם בעליו יומת, אם כפר יושת עליו וגו', התירה התורה לקחת כפר ממי שלא המית בידיו, רק פשע בשמירת שורו; וזה מן הדברים שהניחה התורה ביד השופטים, כי אמנם אם ימצא איש עשיר שלא יחוש לאבוד ממונו וימצא קורת רוח בהזיקו לבני אדם, יוכלו השופטים לעשות בו משפט כתוב עין תחת עין, ובתורות רומי Tab. XII כתוב: Si membrum rupit, ni cum eo pacit, talio est.

52 פצע: חתוך; שרש פצע קרוב לשרש בצע, בזע בארמית, בקע, פוץ, פצץ, נפץ, כלם ענינם חתוך, קריעה ושבירה; ורש"י פירש בלעז נברדור navradure, והוא מן הפעל העתיק navrer שענינו blesser.

53 חבורה: מכה בלא פֵרוּק חִבּוּר, אלא הדם נצרר, ומראית הבשר משתנה, והוא מענין נמר חברבורותיו ירמיה י"ג כ"ג, וכן בל' ערבי שרש חבר נאמר על מה שהוא מנומר בגוונים שונים; ורש"י תרגם בלעז טקא tache והוא כֶתֶם; ור' סעדיה פירש פצע שבירת עצם, וחבורה מכת דם.

54 את עין עבדו: הכנעני.

55 לחפשי ישלחנו תחת עינו: וזה יהיה סבה שימנע מהכות את עבדו מכת אכזרי, שאם ישחית א' מאבריו, ואפי' שנו, יצא לחרות, ונמצא האדון מפסיד כספו ראב"ע; ורז"ל אמרו בכ"ד איברים אחרים העבד יוצא לחרות, והם כ' אצבעות, וב' אזנים, והחוטם וראש הגויה; ונראה שאם השחית ידו או רגלו כל שכן שיוצא לחרות, ולא הוצרכו רז"ל להזכירם, כי בְהִשָחֵת היד או הרגל תִשָחֵתְנָה גם האצבעות.

56 וכי יגח: אין נגיחה אלא בקרן, וכן הוא אומר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ' באלה תנגח את ארם מ"א כ"ב י"א, ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו דברים, ל"ג י"ז ב"ק דף ב' ע"ב, והנה השרשים נגח, נגע, נגף, נקף, נכה, נקש, יקש, כלם קרובים זה לזה בהוראת ההכאה, ונפרדים באופן ההכאה.

57 סקול יסקל: בזריקת אבנים עליו, וכן הוא אומר וסקלתו באבנים דברים י"ג י"א, וסקלתם באבנים שם י"ז ה', וסקלתם אותם באבנים שם כ"ב כ"ד, וכן מצאנו כי איזבל כתבה והוציאוהו וסקלוהו מ"א כ"א י' ובמעשה כתוב ויוציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים שם שם י"ג, וכן ראיה ממה שכתוב למעלה י"ט י"ג לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה ע' פירוש שם, ורז"ל הקלו באדם לקרב מיתתו ע' סנהדרין פרק ו' משנה ד'; והנה הריגת השור איננה עונש לשור אלא לבעליו, כדי שישמור בהמותיו; וכבר היה אפשר שילקח ממנו שורו מבלי שיסקל, אלא שסקילתו תעשה רושם בכל העם, וכל העם יראו וישמעו וייראו, ועוד כי עי"ז תתחזק בלב העם שנאת הרציחה, ויתרשם בלבם כי שופך דם האדם, יהיה השופך מי שיהיה, באדם דמו ישפך, וכענין שנאמר בראשית ט' ה' מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.

58 ולא יאכל את בשרו: כי עדיין לא צוה על הנבלה, וגם יש במשמע כפירוש רשב"ם לא לנכרי ולא לכלב, כלומר שהוא אסור בהנאה; ורז"ל אמרו שאפי' שחטו קודם שיסקל לאחר שנגמר דינו לסקילה אסור בהנאה והדין דין אמת, אע"פ שאינו פשוטו של מקרא.

59 ובעל השור נקי: ממיתה ושאר עונשין.

60 נגח: רגיל בכך, ע"ד גַנָב, דַיָן.

61 מתמול שלשום: מליצה היא, וענינה קודם לכן, כמו כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום דברים י"ט ו', כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום יהושע ג' ד', וכן כתמול שלשום ענינו כמלפנים, כקודם לכן, כגון וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום יהושע ד' י"ח, וכן תמול שלשום, כגון ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום רות ב' י"א; והנה לא פירשה תורה בכמה פעמים תהיה חזקת השור שהוא נגח, ואמרו רז"ל איזהו מועד? כל שהעידו בו ג"פ, כלומר שנגח שלש פעמים קודם לכן.

62 והועד בבעליו: לשון התראה ואזהרה, כגון העד העיד בנו האיש בראשית מ"ג ג', רד העם בעם שמות י"ט כ"א.

63 ולא ישמרנו: אחר שהוזהר.

64 וגם בעליו יומת: לפי הפשט יומת בב"ד, אלא שהתירה התורה לקחת כפרו הואיל ולא הרג בידים, והניחה ביד השופטים לשפוט לפי ענין האיש ולפי ענין המאורע, אם ראוי הוא למיתה, ואם ראוי להנצל בכופר, ומה יהיה שיעור הכופר; ורז"ל אמרו יומת בידי שמים.

65 אם כופר יושת עליו: אם יראו הדיינים שהוא ראוי להנצל ממיתה, ויקבעו עליו כופר; ולדעת אח"ם אם הקרובים יתפייסו בכופר.

66 פדיון נפשו: כסף תחת נפשו, לפי מה שישפטו הדיינים לפי עשרו, ולפי מה שפשע הרבה או מעט בשמירת שורו; ואין נראה שתהיה הכוונה דמי שוויו לא של מזיק ולא של ניזק, שא"כ היל"ל ערך נפשו, ועוד לא היה לו להוסיף ככל אשר יושת עליו, אלא כאשר יעריכוהו.

67 או בן יגח או בת יגח: קטנים, ואע"פ שפשע אביהם שלא שמרם, ואולי הם גירו בעצמם חמת השור, מכל מקום כמשפט זה יעשה לו.

68 אם עבד: עבד כנעני.

69 כסף שלשים שקלים: אין זה פדיון נפשו, אלא דמי הנזק שגרם לאדוניו משלם לו, ומלבד זה מפסיד שורו.

70 שקלים: האחרונים שקלו השקלים הנמצאים עד היום מימי החשמונאים, ומצאו משקלם רט"ו עד רכ"ט גרגירים grana במשקל מוכרי רפואות, מששים לדרהם drachma, ואין ספק שנתמעט משקלם קצת במשך אלפַים שנה שעברו משעה שנעשו.

71 כי יפתח איש בור: שהיה מכוסה וגלהו רש"י.

72 או כי יכרה: או אפילו כי יכרה איש בור ולא יכסנו בכל יום לעת ערב בצאתו ממלאכתו, לפי שעדיין למחר צריך ליכנס בו ולחפור עוד, וטורח הוא לו לכסותו בכל יום, אעפי"כ חייב הוא בעל הבור הפותח או הכורה רשב"ם. והנה הבור הזה עשוי במקום מרעה הבהמות, והוא רשות הרבים, אלא שהבור ומימיו הם למי שחפר אותו; וזה אמנם היה בימי אברהם ובימי משה קודם כבוש א"י וחלוקה; אך אחר שנחלקה הארץ לכל שבט ולכל משפחה, היו מקומות המרעה גם הם רשות היחיד, ואז לא יתכן שיהיה בעל הבור חייב בנזקי בורו שהוא ברשותו, כי מי הִרְשָה את שור רעהו לבוא שם? ולפיכך פירשו רז"ל שהבור ברשות הרבים, ומפני שהיה קשה אצלם איך יאמר הכתוב בעל הבור, אמרו אעפ"י ש'אין הבור שלו עשאו הכתוב כאילו הוא בעליו להתחייב עליו בנזקיו.

73 והמת יהיה לו: למזיק, מאחר ששלם כל דמיו רשב"ם, ורז"ל הקלו על המזיק, ואמרו שאינו חייב לשלם לו כסף ממש, ויכול לשלם לו בכל דבר, ואפי' סובין, ולפיכך מניח לו הנבלה ומשלם לו כל מה שהחי שוה יותר מן הנבלה, וע' למטה ל"ו.

74 וכי יגף: בין בקרניו ובין בגופו, שאין נגיפה אלא ל' הכאה.

75 ומכרו את השור החי וגו': בשוין הכתוב מדבר, ע' רש"י, הוא משלם חצי הנזק.

76 או נודע: אמנם אם נודע.

77 שלם ישלם שור תחת השור: משמע שיתן לו ממש שור אחר תחת שורו, ולפי זה ברור הדבר שהמת יהיה לו: ורז"ל הקלו ופירשו כמו למעלה ל"ד.

78 כי יגנוב איש שור או שה וגו': החמיר הכתוב בעונש הגונב שור ושה יותר מבשאר גנבים שאינם משלמים אלא שנים. מפני שהבהמות הרועות בשדה נקל הוא לְגָנְבָן, וקשה הוא שתתגלה הגנבה אחר שיטבחֶהָ או ימכרנה; והעונש ראוי שיהיה חמור בערך שהמעשה המגונה קל להעשות, וכמו שכתב רמב"ם מורה ח"ג פמ"א: ודע כי כל אשר יהיה מהעבירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להעשות, ראוי שיהיה ענשו יותר קשה, כדי שימנעו ממנו, והענין שאינו נמצא רק מעט ענשו יותר קל; ומפני זה היה תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלים, רוצה לומר תשלומי ארבעה, ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר, או ששחטם, מפני שמנהגם הוא על הרוב תמיד להיותם בשדות ואי אפשר לשמרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה, ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יוָדעו אִתם, או לשחוט אותם בעבור שתשתנה צורתם, ומפני זה היה עונש הענין הנמצא יותר גדול, ותשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד מפני שגנבתו קלה יותר, כי הצאן ירעו מקובצים ואפשר הרועה לשמרם, ויותר מה שאפשר לגנבם הוא בלילה, אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד, וא"א לרועה לשמרם ותרבה בהם הגנבה; וכיוצא בזה כתב החכם המפורסם Cesare Beccaria בספרו היקר Dei delitti e delle pene, וז"ל: Più forti debbono essere gli ostacoli, che risospingono gli uomini dai delitti, a misura che sono contrarj al ben pubblico, ed a misura delle spinte che gli portano ai delitti. ור' מאיר אומר שור חמשה מפני שביטלו מימלאכתו כלומר שגרם לו נזק לאותו יום או יומים שלא היה שור אצלו לחרוש חרישו; וכן דעת ר' סעדיה.