שד"ל על שמות כ״ב

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

« שד"ל על שמות כ״א:ל״ז שד"ל על שמות כ״ג:א׳ »

1 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. הָיָה בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית, אִם יֵשׁ לוֹ דָּמִים – חַיָּיב, אִם אֵין לוֹ דָּמִים – פָּטוּר.

2 רש"י על סנהדרין פתח ↗

ה"ג ת"ר אין לו דמים אם זרחה וגו' אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו וכו' - אין לו דמים וסמיך ליה אם זרחה השמש ודרשינן סמוכין אימתי מותר להורגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא אם תעמוד כנגדו אבל מספק אל תהרגהו:

4 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא: וּמָה אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אֲכַל – לָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא כְּחוּשָׁה; הַשְׁתָּא, דְּלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל, מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!

14 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה דִּינִין שֶׁלָּהֶן. שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁנִּגְנַב הַפִּקָּדוֹן מִמֶּנּוּ אוֹ אָבַד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נֶאֱנַס הַפִּקָּדוֹן אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבֵּית הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁשָּׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וּפָטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' שמות כב ז "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים". הַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם הַכּל בֵּין שֶׁאָבַד דָּבָר הַשָּׁאוּל אוֹ נִגְנַב בֵּין שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה הַבְּהֵמָה הַשְּׁאוּלָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית שֶׁכָּךְ כָּתוּב בְּשׁוֹאֵל שמות כב יג "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". נוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ הַשּׂוֹכֵר שְׁנֵיהֶם דִּין אֶחָד יֵשׁ לָהֶן אִם נִגְנַב אוֹ אָבַד הַדָּבָר הַשָּׂכוּר אוֹ שֶׁנָּטַל שָׂכָר עַל שְׁמִירָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּמִים. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בְּהֵמָה וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ נִטְרְפָה הֲרֵי אֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁנֶּאֶנְסָה וּפְטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ט "וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה" שמות כב י "שְׁבֻעַת ה'" וְגוֹ' וּכְתִיב שמות כב יא "אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו" וְגוֹ'. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכּל. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכּל חוּץ מִן הַמֵּתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר מְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה וְנִשְׁבָּעִין עַל הָאֳנָסִין הַגְּדוֹלִים כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּשְׁבוּיָה וּמֵתָה וּטְרֵפָה. אוֹ שֶׁאָבַד הַדָּבָר בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם אוֹ נִלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִשְּׁאָר אֳנָסִין הַגְּדוֹלִים:

17 סנהדרין פתח ↗

וְאִי לָא קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – לָא כְּלוּם הוּא. אֶלָּא לָאו, מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה? וְרָבָא אָמַר לָךְ: לָא, בְּאוֹמֵר מוּתָּר. אוֹמֵר מוּתָּר, הַיְינוּ הֶעְלֵם דָּבָר! בְּאוֹמֵר מוּתָּר לִגְמָרֵי. הֶעְלֵם דָּבָר – קִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת. תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: זִיבַּח, וְקִיטֵּר, וְנִיסֵּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָא דְּאָמַר רַבִּי זַכַּאי מַחְלוֹקֶת רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק יָצָאת. לְמַאן דְּאָמַר הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, הִשְׁתַּחֲוָאָה נָמֵי לְלָאו יָצָאת. לְמַאן דְּאָמַר הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת, הִשְׁתַּחֲוָאָה נָמֵי לְחַלֵּק יָצָאת. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דְּנָפְקָא לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מֵ״אַחַת מֵהֵנָּה״? דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, ״וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה״ – פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב ״וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה״. ״אַחַת״, ״מֵאַחַת״. ״הֵנָּה״, ״מֵהֵנָּה״. אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה, וְהֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת. ״אַחַת״ – ״שִׁמְעוֹן״, ״מֵאַחַת״ – ״שֵׁם״ מִ״שִּׁמְעוֹן״. ״הֵנָּה״ – אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ – תּוֹלָדוֹת. ״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״: שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. אֲבָל הָכָא, דְּלָא נָפְקָא לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מִדּוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הִשְׁתַּחֲוָאָה לְחַלֵּק יָצָאת. חִילּוּק מְלָאכוֹת דַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי תִּיפּוֹק לֵיהּ מֵ״אַחַת מֵהֵנָּה״? ״אַחַת״ – זְבִיחָה, ״מֵאַחַת״ – סִימָן אֶחָד. ״הֵנָּה״ – אָבוֹת: זִיבּוּחַ, קִיטּוּר, נִיסּוּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָאָה. ״מֵהֵנָּה״ – תּוֹלָדוֹת: שָׁבַר מַקֵּל לְפָנֶיהָ. ״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״: זְדוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְשִׁגְגַת עֲבוֹדוֹת. ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״: שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה וּזְדוֹן עֲבוֹדוֹת. הַאי שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי קָסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אֶלָּא דַּחֲזָא אִנְדְּרָטָא וּסְגֵיד לֵיהּ. אִי קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ – מֵזִיד הוּא, אִי לָא קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ – לָא כְּלוּם הוּא. אֶלָּא מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה. הָנִיחָא לְאַבַּיֵּי, דְּאָמַר חַיָּיב; אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר פָּטוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״מוּתָּר״. תִּפְשׁוֹט דִּבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הֶעְלֵם זֶה וָזֶה בְּיָדוֹ, מַהוּ? תִּיפְשׁוֹט, דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. הָא לָא קַשְׁיָא, וְתִפְשׁוֹט. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לְהָנֵי קְרָאֵי בַּעֲבוֹדָה זָרָה? דְּאִילּוּ הָכָא, כְּתִיב: בְּמָשִׁיחַ – פַּר, וּבְנָשִׂיא – שָׂעִיר, וּבְיָחִיד – כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. וְאִילּוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה תְּנַן: וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד. וְתוּ לָא מִידֵּי. כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: הָכִי תְּנָא קַמֵּיהּ: חוֹמֶר בַּשַּׁבָּת מִשְּׁאָר מִצְוֹת, חוֹמֶר בִּשְׁאָר מִצְוֹת מִבַּשַּׁבָּת. חוֹמֶר בַּשַּׁבָּת – שֶׁהַשַּׁבָּת עָשָׂה שְׁתַּיִם בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִצְוֹת. חוֹמֶר בִּשְׁאָר מִצְוֹת – שֶׁבִּשְׁאָר מִצְוֹת שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין חַיָּיב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשַּׁבָּת. אָמַר מָר: חוֹמֶר בַּשַּׁבָּת, שֶׁהַשַּׁבָּת עָשָׂה שְׁתַּיִם כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דַּעֲבַד קְצִירָה וּטְחִינָה, דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שְׁאָר מִצְוֹת – דַּאֲכַל חֵלֶב וָדָם. הָכָא תַּרְתֵּי מִיחַיַּיב, וְהָכָא תַּרְתֵּי מִיחַיַּיב! אֶלָּא, גַּבֵּי שְׁאָר מִצְוֹת דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, הֵיכִי דָּמֵי? דַּאֲכַל חֵלֶב וָחֵלֶב. דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שַׁבָּת, דַּעֲבַד קְצִירָה וּקְצִירָה. הָכָא חֲדָא מִיחַיַּיב, וְהָכָא חֲדָא מִיחַיַּיב. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פּוֹק תְּנִי לְבָרָא!״ מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ דַּעֲבַד קְצִירָה וּטְחִינָה, ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִצְוֹת״ אֲתָאן לַעֲבוֹדָה זָרָה כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: זִיבַּח וְקִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּהֶעְלֵם אֶחָד – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. לָא מִיתּוֹקְמָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: חוֹמֶר בִּשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁבִּשְׁאָר מִצְוֹת שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין – חַיָּיב. שׁוֹגֵג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אֶלָּא דַּחֲזָא אִנְדְּרָטָא וּסְגֵיד לֵיהּ. אִי קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – מֵזִיד הוּא, וְאִי לָא קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ – לֹא כְּלוּם הִיא. אֶלָּא מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה. הָנִיחָא לְאַבַּיֵּי, דְּאָמַר חַיָּיב. אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר פָּטוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא בְּאוֹמֵר מוּתָּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשַּׁבָּת דְּפָטוּר לִגְמָרֵי. עַד כָּאן לָא בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן הֶעְלֵם זֶה וָזֶה – אֶלָּא אִי לְחַיּוֹבֵי חֲדָא, אִי לְחַיּוֹבֵי תַּרְתֵּי. פָּטוּר לִגְמָרֵי – לֵיכָּא לְמַאן דְּאָמַר. מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: רֵישָׁא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְסֵיפָא בִּשְׁאָר מִצְוֹת. וְשָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, דְּקָסָבַר רוֹק הוּא וּבְלָעוֹ. מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּשַּׁבָּת, דְּפָטוּר. שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר – פָּטוּר. וְכִדְרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הַמִּתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וּבַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה; הַמִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת – פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּלָא מוֹקֵים מַתְנִיתָא רֵישָׁא בְּחַד טַעְמָא וְסֵיפָא בְּחַד טַעְמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי חָבִית אַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא, מוֹבֵילְנָא מָאנֵיהּ בָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא. גּוּפָא,

20 בבא מציעא פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר! הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.

1 אם במחתרת: כשהיה חותר את הבית ובוקע בקיר להכנס, וזה בלילה, כי ביום לא יחתור, והכתוב הבא אחריו לעד ראב"ע.

2 אין לו דמים: ימים רבים פירשתי כראב"ע, המכה אותו אין לו עון רציחה, וכן נדפס בפירושי לפרשת משפטים בס' בן גרני אמשטרדם, תרי"א, ועתה ערב שבועות תרי"ט רואה אני כי נושא המאמר בפסוק הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית, והנה טעם אין לו דמים שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל הוא נחשב כמת, ומי שהרגו גברא קטילה קטל, וכן היא דעת רש"י, שכתב: אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו; דמים לו כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. וראב"ע כתב: ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים, א"כ מה הוא איש דמים, דמיו בו? וטענתו בטלה, כי בודאי דמים כמו חיים, כי הדם הוא הנפש, ואיש דמים היא מליצה קצרה, וענינו שופך דמים, וכן דמיו בו היא מליצה קצרה, והכוונה שפיכת דמו ומיתתו אינה תלויה אלא בו, וכן ולא תשים דמים בביתך דברים כ"ב ח' הכוונה שפיכות דמים. אבל אין לו דמים איננה מליצה קצרה, אך היא כמשמעה, וסיוע לזה הלמ"ד המשמשת אין לו דמים, דמים לו, וכן במדבר ל"ה כ"ו כ"ז ואם יצוא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וכו' אין לו דם, הכוונה הרוצח נחשב כמת; אבל והיה עליך דמים דברים י"ט י' הכוונה עון שפיכות דמים, לפיכך הוא נקשר במלת על, ואמרתי כי זה סיוע ולא ראיה גמורה, מפני שמצאנו אין לנערה חטא מות שגם העון נקשר עם למ"ד; וכן חכמי המשנה הבינו מליצת אין לו דמים חוזרת לגנב ולא לבעל הבית, כי אמרו סנהדרין ע"ב הבא במחתרת וכו' אם יש לו דמים חייב, אם אין לו דמים פטור. והנה הפקירה התורה אם דם החותר בלילה מאחר שאין שם עדים, ובעל הבית הרוצה להציל את שלו מוכרח להתקומם נגדו, ואם לא יותַּר לו להרגו אז הגנב ימיתהו, או יצטרך בעל הבית, לראות ושתוק; ויפה למדו רז"ל הבא להרגך השכם להרגו; וקרובין לזה דברי רבא סנהדרין ע"ב. והנה מאחר שמליצת אין לו דמים חוזרת לגנב, שהוא נחשב כמת, אם כן לא בעל הבית לבדו, אך גם כל אדם רשאי להרגו, וכן פסק הרמב"ם הלכולת גנבה פרק ט', ואעפ"י שלמדו מכאן הבא להרגך השכם להרגו, הריגתו מותרת גם לשאר כל אדם, מפני שכל אדם חייב להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף. והנה גם ראב"ע באמרו אין על הורגו שפיכות דמים, נראה שהוא מסכים שהריגתו מותרת לכל אדם, ואולי גם הוא הבין כי מלת לו חוזרת לגנב, ותהיה הכוונה אין בעבורו עון שפיכות דמים וכמו שתרגם רמבמ"ן אבל גם ראב"ע וגם רמבמ"ן היה קשה להם הלשון הזה המושאל והשיריי, שמי שהוא חי וקיים יהיה נחשב כמת וכאילו אין לו דם, ונדחקו לפרש שלא יהיה בעבורו עון שפיכות דם. אבל רש"י היה לו חך טועם הדבור העברי, והבין הדבר על בוריו. והיירונימוס גם קלעריקוס גם גיזיניוס ואחרים פירשו על ההורג, שלא יהיה לו עון שפיכת דמים. רק גוסיציוס הבין כי נושא המאמר הוא הגנב, ולא ההורגו, אך לא הבין שיהיה נחשב כמת, ופירש גם הוא בלשון מושאל, אך בדוחק גדול, ואמר שדם ההרוג ניתז על הרוצח ומביא עליו עון רציחה והתורה אומרת כאן כי הבא במחתרת אין דמו ניתז על הרוצח ואיננו מביא עליו חטא; וכמה זה רחוק מלהתקבל על הדעת! ברוך שבחר ברש"י ונתן ליראיו עין רואה ואזן שומעת. והיום ה' אדר שני תרכ"ד הראני תלמידי יוסף ירא כי ראב"ע בפירושו הקצר גלה דעתו בהדיא, שאין לו דמים חוזר לגנב, וז"ל: והטעם אין מי שיבקש דמו לגאול.

3 אם זרחה השמש עליו: אם בעוד שהיה חותר אחר שהתחיל בלילה זרחה השמש, אסור להרגו, ולקחת הגנבה מידו בחזקה ובמכת אכזרי שיש בה סכנה, כי אז אפשר להעמיד עליו עדים ולהביאו לבית דין, ואז שלם ישלם, ואם אין לן לשלם, ימכרוהו בעבור גנבתו; ולפי זה תרגם אנקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, פירש אמתת הענין, כי לכך הותר לבעל הבית להרוג החותר, מפני שאינו מוצא עדים, אך אם הוא בזמן ובמקום שעין בני אדם שולטת בו לראותו ויוכל להעמיד עליו עדים, אין ליחיד לעשות משפטו בידו בזולת הכרח עצום, כי לכך נוסדו בתי דינים, ולפי זה אף אם הוא ביום, אלא שאין שם אדם, רשאי בעל הבית להמיתו וכן הוא במכילתא, וכן פסק הרמב"ם הל' גנבה פ' ט' ואין כן דעת הראב"ד ורבניו חננאל הביאו בעל מגיד משנה שם; ורז"ל דרשו בזה אם ברור לך הדבר כשמש שאינו בא על עסקי נפשות ע' רש"י וסנהדרין ע"ב, ומשפט אמת הוא, רק איננו פשט הכתוב רק אסמכתא.

4 שלם ישלם: הגנב הנמלט והגנבה בידו, ובעל הבית והעדים רואים אותו, ישלם; לפיכך אסור להרגו וההורגו חייב עליו. וכן מתורגם בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל ואין ישתזיב מידיה.

5 אם המצא וגו': חוזר למעלה כ"א ל"ז אם גנב וטבח או מכר, ישלם חמשה בקר תחת השור וגו', ואם נמצא בידו שלא מכר ובחיים שלא טבח לא ישלם אלא שנים; וזה יהיה סבה שלא ימהר לטבוח ולמכור, ועי"ז תתגלה הגנבה.

6 חיים: חוזר לשור וחמור ושה, כתרגומו.

7 שנים ישלם: כמשפט כל גנב למטה ו', והוא מדה כנגד מדה, ישיב מה שגנב, ויפסיד מביתו אחר כמוהו.

8 כי יבער איש: נ"ל ל' בעור והשחתה. מה שכתוב בפירוש ראב"ע והוא מהבנין הדגוש, אינו אלא ט"ס, וראוי להגיה כמו שכתוב ביאור הקצר: מהבנין הכבד הנוסף; ובער מהדגוש. אח"כ בדקתי בשני ראב"ע כ"י, ומצאתי בא' מהם כתיבת ר' דניאל יע"ל כתוב כך: ויבער מל' ואנחנו ובעירנו מבנין הכבד, ובער בשדה אחר כמהו; רק הוא מהבנין הדגוש; וכמהו ואתם בערתם הכרם; ובאחר הכתוב בשנת קס"א מצאתי: ואמרו כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו והוא מהבנין הכבד, וטעם ובער בשדה אחר בגליון נוסף: אדם אחר כמהו רק הוא מהבנין הדגוש וכמהו ואתם בערתם הכרם.

9 ושלח: הוא פירוש הכלל.

10 את בעירה: אמר בעירו להיותו לשון הנופל על לשון כי יַבְער ועל ל' ובִעֵר, והמשפטים נאמרו קצת ע"ד השיר, כדי שיתרשמו בזכרון ההמון, וכן למטה כ"ג ה' וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו.

11 מיטב שדהו וגו': של ניזק, דברי ר' ישמעאל, וכן פירש רשב"ם, וכן אמר ר' אידי בר אבין ב"ק ד"ו ע"ב כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, דמשלם שמנה; ונ"ל כי הבהמה השחיתה מעט או הרבה בכל הערוגות שעברה עליהן, והתורה נתנה יד המזיק על התחתונה, וחיבתו לשלם כאילו בהמתו השחיתה כל המיטב; ורבא הקשה שם והלא המוציא מחברו עליו הראיה; והכלל הזה אמנם יצדק כשלא הוחזק זה שהזיק לזה, אבל אחר שהוחזק למזיק איננו רחוק שתקנסהו התורה שישלם כאילו הוא המיטב; ודעת ר' עקיבא שלא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, כלומר שאם בא ליתן לו קרקע בשביל מה שהזיק יתן לו מן המיטב.

12 כי תצא אש: אפי' מעצמה רש"י, או ע"י רוח מצויה. נוהגים בקצת מקומות קודם בוא זמן הגשמים שורפים באש את העשב היבש על פני השדה וזה נקרא בל' איטלקי debbiare, וקרוב הוא שתהיה האש עוברת משדה לשדה וגורמת נזק רב; וכתב Chandler במסעותיו באסיאה הקטנה כי פעם א' בא אצלו איש טורקי והיה מְדַשֵן קְנֵה שאיפת הטבאק שלו, ונפל ניצוץ ארצה, והצית א בעשב היבש מחום השמש, ונשבה בו הרוח, ונהיתה עי"ז בערה גדולה בעצי יער, ורק אחר איה שעות וברוב עמל ויגיע עלה בידם לכבות הדלקה.

13 גדיש: כך נקראת התבואה אחר שנקצרה, כשהיא צבורה בגורן רד"ק, והוא משרש גדש שאיננו נמצא במקרא ונשאר בל"ח, שאומרים מדה גדושה כשהיא מלאה למעלה משפחתה, כמין גל וחמר; ומזה נקראה הקובה שהיו עושים על הקבר גדיש איוב כ"א ל"ב רד"ק בשם רב האי, והקבר עצמו נקרא כן בל' ערבי גיז' ע"ש אותה קובה, וכן בל' רומי tumulus ענינו גל וקבר.

14 הקמה: תבואה המחוברת לקרקע ע"ש שזקופה בקומתה.

15 כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור: מטלטלים הם, ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנם לו, לפיכך אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרם כשמירת חפציו, אבל פרשה שניה שכתוב בה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם, על מנת לשמרם מגנבים הפקידם לו, ולפיכך אם נגנבו חייב רשב"ם; ורז"ל פירשו פרשה זו בשומר חנם, ופרש שניה בשור שכר; ואמת כי כסף או כלים שאינם זזים ממקומם, דרך לשמור אותם בחנם; אבל בעלי חיים שמירתם קשה, ודרך ליטול עליה שכר. ואמנם אין זה מוכרח, כי יתכן שיקבל עליו אדם לשמור בהמת רעהו עם שאר בהמותיו בחנם, ואעפ"י שרשאי היה שלא לקבל שמירתה, הנה אחר שקבלה חייב בפשיעה אם נגנבה, אעפ"י שאיננו נוטל שכר; רז"ל הקלו כמשפטם, ואמרו שאינו חייב בפשיעה אם אינו נוטל שכר.

16 וגנב מבית האיש: לפי דבריו רש"י, כי גם אפשר שלא נגנב מביתו, והוא עצמו גנבו לעצמו, ואז השופטים יחקרו וישפטו לפי ראות עיניהם, כמפורש למטה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו.

17 אם לא שלח ידו: רש"י, רמבמ"ן וראז' פירשו ישבע שלא שלח ידו, וכן למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו; והנה רמבמ"ן וראז' אומרים כי אם לא הוא ל' שבועה, וטעות גדולה טעו שהרי כל אם לא שאצל שבועה ענינם לחייב ולא לשלול, כגון אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם במדבר י"ד כ"ח, אם לא כאשר דמיתי כן היתה ישעיה י"ד כ"ד, אם לא אשיתך מדבר ירמיה כ"ב ו', כה יעשה לי אלהים וכה יוסי אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב ש"ב י"ט י"ד, וכן הוא בהכרח, כי כל האומר אם לא כוונתו כך וכך יבא לי אם לא עשיתי או אם לא אעשה כך וכך, והכוונה בלא ספק לומר שבאמת עשה או יעשה כך וכך, ובהפך כשהכוונה לשלול ואומרים אם בלא מלת לא, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך בראשית י"ד כ"ג שלא אקח, אם תשקור לי שם כ"א כ"ג שלא תשקור לי, ורבים כאלה. והנה באמרו אם לא שלח ידו אם היתה הכוונה לשון שבועה תהיה הכוונה שישבע שבאמת שלח ידו במלאכת רעהו; לפיכך אומר אני כי אין אם לא האמור כאן ל' שבועה, אלא כמשמעו; אלא שהמקרא קצר, ושיעורו ונקרב בעל הבית אל האלהים למען יתברר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, והבירור הזה לא יהיה ע"י שבועה, אלא בחקירת השופטים ולפי ראות עינם; ואם הם ישפטו ששלח ידו שהוא הגנב, אז ישלם שנים כאמור בפסוק שאחר זה.

18 שלח ידו במלאכת רעהו: שולח יד בדבר נקרא הנוגע בו בשלטון לעשות בו כרצונו, כמו ובבזה לא שלחו את ידם, וכן כאן אם שלח ידו במלאכת רעהו אם לא גנב אותה; ולדברי רז"ל השולח יד בפקדון להשתמש בו להנאתו חייב באחריותו.

19 על כל דבר פשע: אחר שדבר במכחש בפקדון ואומר שנגנב ממנו, דבר במכחש באבדה ובכל דבר שלא הופקד אצלו, אלא שראובן אומר לשמעון דבר זה שבידך שלי הוא ואתה גנבת אותו, או מצאת אותו, אז יקרבו שניהם לפני ב"ד, ומי שירשיעוהו השופטים בין תובע בין נתבע, ישלם שנים כגנב, ואע"פ שאם התובע הוא חייב הנה הוא לא גנב אלא בא על רעהו בעלילה, הנה ישלם כגנב על אשר זמם לעשות לאחיו, שבקש לחייבו כגנב.

20 על כל אבדה: על כל דבר שראובן אומר שנאבד ממנו ואומר כי הוא זה הנמצא בבית שמעון; ורז"ל הקלו כדרכם, עיין פירושם ברש"י. והנה המקרא הדה איננו בשומר, ואין כאן מקומו, אך מפני שיש בו עד האלהים יבא דבר שניהם, כמו במקרא שלפניו ונקרב בעל הבית אל האלהים, לפיכך נכתב כאן יא"א.

21 כי יתן איש אל רעהו חמור וגו': עיין למעלה פסוק ו'.

22 או נשבה: אין לשון שביה נופל רק על בני אדם, וכאן אמר כן כדי לומר לשון הנופל על לשון או נשבר.

23 שבועת ה' תהיה בין שניהם: לברר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו; כאן תועיל לו השבועה, כי הבהמה לפנינו היא, מתה או שבורה, לא כן למעלה שהיה טוען שגנב החפץ מביתו; וגם כשאין הבהמה לפנינו והוא טוען טענת נשבה, הנה זה ענין יותר מצוי ממה שיהיה החפץ נגנב מתוך ביתו, כי הבהמות רועות שדה, וקרוב היה הדבר בימיהם שיפשוט גדוד בחוץ וְיִשְבֶה שבי ביד חזקה.

24 אם לא שלח ידו וגו': להשתמש בה, כי כשמתה הבהמה או נשברה יש לוש שמא העביד אותה לצרכו ועל ידי כך מתה.

25 ולקח בעליו: בעל הבהמה יקחנה כמות שהיא, מתה או שבורה, והשומר לא ישלם דון יצחק, ורז"ל אמו יקח השבועה, והענין אחד, אלא כשטוען טענת נִשְבָה אז אין לו מה יקח, ע"כ אמרו יקח השבועה.

26 ואם גנב יגנב מעמו: אע"פ שאיננו שומר בשכר, כיון שקבל עליו לשמור ב"ח שדרכם ללכת כה וכה, וקל הוא לגנבם, פוש הוא וחייב; ורז"ל הקלו, עיין למעלה פסוק ו'.

27 יביאהו עד: יביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ולראיה שנטרפה, כמ"ש כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן עמוס ג' י"ב רשב"ם וראב"ע, וכענין שאמר יעקב טרפה לא הבאתי אליך, וכן הוא בתרגום ירושלמי בא' מנסחאותיו ייתי ליה מן אברוהי סמיד, ובנוסחא האחרת המיוחסת ליב"ע פירוש מורכב משתי קריאות עֵד ועַד מייתי ליה סהדין ל' עַד או ימטיניה עד גופא לשון עֵד, ונ"ל שצ"ל גובא, יביא הבעלים אצל גב הבהמה הטורפת, ואין צורך לומר שמלת הטרפה חוזרת לפניה ולאחריה, יביאהו עד הטרפה, והטרפה לא ישלם, כמו שפירש המפרש התרגום ההוא; ומכאן ראיה שעדיין לא נתקן הנקוד כשנעשה התרגום ההוא, וכן היא ג"כ דעת צונץ עמוד 76. הערה C.

28 יביאהו: יביא אליו, או כדעת יח"ף יביא הנטרף להיות לו עד, ע"ד טרפה לא הבאתי אליך, ואם נשאר שום חלק מהטרפה, אלא החיה הביאה אותה שְלֵמָה לחור שלה, הרי דינו כדין נשבה וישבע. אח"ם.

29 יביאהו עד: יביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ולראיה שנטרפה, כמ"ש כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן עמוס ג' י"ב רשב"ם וראב"ע, וכענין שאמר יעקב טרפה לא הבאתי אליך, וכן הוא בתרגום ירושלמי בא' מנסחאותיו ייתי ליה מן אברוהי סמיד, ובנוסחא האחרת המיוחסת ליב"ע פירוש מורכב משתי קריאות עֵד ועַד מייתי ליה סהדין ל' עַד או ימטיניה עד גופא לשון עֵד, ונ"ל שצ"ל גובא, יביא הבעלים אצל גב הבהמה הטורפת, ואין צורך לומר שמלת הטרפה חוזרת לפניה ולאחריה, יביאהו עד הטרפה, והטרפה לא ישלם, כמו שפירש המפרש התרגום ההוא; ומכאן ראיה שעדיין לא נתקן הנקוד כשנעשה התרגום ההוא, וכן היא ג"כ דעת צונץ עמוד 76. הערה C.

30 יביאהו: יביא אליו, או כדעת יח"ף יביא הנטרף להיות לו עד, ע"ד טרפה לא הבאתי אליך, ואם נשאר שום חלק מהטרפה, אלא החיה הביאה אותה שְלֵמָה לחור שלה, הרי דינו כדין נשבה וישבע. אח"ם.

31 אם שכיר הוא בא בשכרו: אבל אם השור, או החמור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש בו, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין רש"י, ואז לא ישלם אם נשבר או מת, מאחר שהשור הזה לא בא אצלו חנם אין כסף, אבל בא אצלו בשכרו, בשביל השכר שזה נותן לו, ובעל השור על מנת כן מקבל השכר, שאם ימות או ישבר יהיה הנזק שלו, וכמו שכתב ראב"ע, על זה קבל שכרו; אלא שבביאורו הקצר כתב: בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח; נראה שלדעתו מלת בא חוזרת אל הנזק, וכן דעת תרגום ירושלמי המיוחס ליב"ע, וכן דעת רמבמ"ן והחכם יש"ר; ולדעתי נכון יותר כפירוש רש"י בא השור בשכרו, בלי שנצטרך להסב פעל בא לנושא בלתי נזכר, והוא הרע או הנזק. והנה השוכר פטור מן האונסין, כלומר אם נשבר או מת אינו משלם, אבל אם כגנב או אבד חייב לשלם, וכן הוא סתם משנה שבועות פרק ח' נושא שכר והשוכר כשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבדה ואת הגנבה, וכן פסק הרמב"ם הל' שכירות פ' א', וכן הדעת נותנת, כי המשכיר בהמתו יודע שאין הבהמה עושה מלאכה אם אין אדם עומד על גבה, וכשמסר אותה לשוכר על מנת כן מסרה לו, שיעמוד על גבה, לא שיעזבנה באופן שתאבד או שיגנבוה, לפיכך אם נגנבה או אבדה חייב לשלם, אבל בבריתא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה מציעא צ"ג וצ"ה ורש"י הביא מחלקותם. ורמבמ"ן שכתב כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב בשוכר מעניני התשלומין דבר, טעות היא בידו, כי לדברי רש"י בא בשכרו מלמדנו שאין השוכר משלם אם נשבר או מת כי אינו חייב באונסין, ורמבמ"ן עצמו בסוף דבריו סותר תחלתם באמרו כי לשון בא בשכרו מוסב על ביאת השור ליד השוכר, לתת טעם מדוע דין השוכר אינו כדין השואל, הרי הוא מודה כי לדברי רש"י בא בשכרו משמע שאין דין השוכר כדין השואל כלומר שאין השוכר משלם אם נשבר או מת, כמו שמשלם השואל; ואיך יאמר כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב מעניני התשלומין דבר? ואמנם מה שכתב רש"י ולא פירש כל פרטי דיניו, כלומר לא פירש מה דינו בגנבה ואבדה ולפיכך נחלקו בזה חכמי ישראל, והנה לפי זה מלת שכיר הכתובה כאן היא תאר לשור ולחמור, וכבר מצאנו בישעיה ז' כ' תאר שכיר מושאל על בלתי בן אדם, וגם על בלתי בעל חיים, בתער השכירה. ובשנת תקצ"ו היה נ"ל שאין הכוונה על הבהמה אלא על האדם, וכך הייתי מפרש: אם בעל הבהמה היה שכיר אצל השואל לעשות אצלו מלאכה אחרת, ולא להיות אצל בהמתו אז לא היה יכול להשגיח על בהמתו כי בא בשכרו, וצריך לעבוד עבודתו, ולכך אין השואל פטור מלשלם בטענה שהיה בעליו עמו; ורז"ל הקלו על השואל, ואמרו אם בעליו עמו בין שהוא מאותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת. ועתה בשנת תר"ד נ"ל שאין להכחיש שיהיה שכיר תאר לשור שאל"כ לא נזכר בתורה כלל דין השוכר. ועתה סיון תרי"ט מצאתי כי גם ר"י בכור שור והחזקוני פירשו כמו שפירשתי בשנת תקצ"ו, והנני חוזר ומקיים פירושי הראשון, ומה שהיה קשה לי שלא נזכר בתורה דין השוכר, אינו כלום, כי בימי משה לא היו נוהגים להשכיר בהמות, אבל כל אחד עשה מלאכתו בבהמות שלו; ואם לפעמים היה צריך ליותר ממה שיש לו היה שואל מחברו, והיו משאילים זה לזה בחנם, היום אתה משאיל לי ומחר אני משאיל לך, ובכל המקרא לא מצאנו זכר ורמז לשכירות בהמות, רק בימי גלות בבל זכריה ח' י' מצינו ושכר הבהמה; וגם שם אין שום ראיה שתהיה הכוונה על שכירות הבהמות, אבל הכוונה על כל מיני תועלת שאדם מקבל מבהמותיו, כלומר הוולדות והחלב והגיזה והעבודה.

32 וכי יפתה איש: על הרוב אין אדם מפתה נערה בתולה הראויה כפי כבודו להנשא לו, כי אם היה כן היה שואל אותה לנשואין; אבל הנכבדים בעיניהם בראותם את בנות האדם כי טובות הנה ויתאוו להן, יפתו אותן לשכב עמהן, וידרו להן נדרים ללקחם לנשים, ובזה תתרצה הנערה הבתולה כדי להנשא לאיש נכבד, והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, אלא למלאות בה תאוותו ולעזבה; ע"כ צותה התורה שהמפתה מָהֹר ימהרנה לו לאשה ויקחה בנשואין, אעפ"י שלא תהיה בת גילו; אך אם יקרה הדבר בהפך שתהיה הנערה נכבדת מן המפתה אותה, ולכן מאן ימאן אביה לתתה לו לאשה, אז כסף ישקול האיש לאביה כמוהר הבתולות לפי שפסל אותה בעיני הבחורים דון יצחק.

33 מָהֹר ימהרנה לו לאשה: יקחנה לו לאשה, ויתן לאביה כמוהר הבתולות, מה שהיו אחרים נותנים לאביה לקחת את בתו אם היתה בתולה, והמוהר הוא לדעת רז"ל חמשים כסף האמורים באונס דברים כ"ב כ"ט. ורש"י פירש יכתוב לה כתובה, אבל הכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה.

34 כסף ישקול כמהר הבתולות: כי פסלה בעיני הבחורים, וקשה הוא לאביה למצוא מי שיקחנה ויתן לו מוהר ומתן בגללה, ע"כ יתן לו המפתה מה שהפסידו. והנה חסה התורה על האב, שיוכל למאן לתתה לו בלתי שיפסיד המוהר, שלולא כן, היה איש עני מפתה בתו של עשיר, והיה נושא בתו בלא מוהר על אפו ועל חמתו של האב.

35 מכשפה לא תחיה: לא תניח לה שתחיה, אלא חקור אחריה להרגה, כי דרך המכשפות לעשות מעשיהן בסתר רשב"ם, והזכיר מכשפה נקבה, וה"ה לזכר, אלא שדבר הכתוב בהווה, כי הנשים היו רגילות בכך סנהדרין ס"ב, ורש"י וראב"ע, וכן מצאנו עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים מ"ב ט' כ"ב, מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה וממלכות בכשפיה נחום ג' ד', עמדי נא בחבריך וברב כשפיך ישעיה מ"ז י"ב; וכן העיד הרמב"ם מורה ח"ג פל"ז לפי מה שמצא בספרי הצאבה, כי רוב מעשי הכשוף צריך עכ"פ שיהיו נעשים ע"י נשים; והמלה נגזרת לדעתי כמלת אַשָּף מן שוף שענינו ג"כ כסוי והסתר, כמו אך חשך ישופני תהלים קל"ט י"א, וכטעם בלטיהם שמות ז' כ"ב artes occultac מעשים הנעשים בסתר ובהעלם; וטעם התחייב המכשף, כי כל מכשף הוא עובד ע"ז כדברי הרמב"ם במורה שם, ויותר מזה שהוא מביא את הרבים להאמין בע"ז וביכלתה.

36 כל שוכב עם בהמה: נ"ל כי גם זה היה ממנהגי ע"ז והוא ע"ד כל מיני כלאים, שגם הם היו חקים לע"ז כמו שהעיד הרמב"ם, וכן דעת דון יצחק ובעל העקדה, והביאו סמך ממה שאמרו רז"ל על בלעם שהיה שוכב עם אתונו, ולכך נכתב בין המכשפה והזובח לאלהים אחרים, וידענו כי בקצת מקומות מארץ מצרים היו עובדים השעירים, וגם היו הנשים נרבעות להם.

37 זובח לאלהים יחרם: לא מצאנו ל' חרם באחד מהרוגי ב"ד; ורמב"ן אמר שיתכן שיכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם; ובתרגום ירושלמי יתקטל בסייפא ונכסוי יתגמרון. וכן נ"ל פשוטו של מקרא, יחרם הוא ורכושו, וכמו שהיו עושים בעיר הנדחת, ושם נאמר דברים י"ג י"ח ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכמו שעשו בעכן.

38 בלתי לה' לבדו: שיעורו לא תזבחו בלתי וגו'.

39 זובח לאלהים: כמו אין כמוך בָאלהים ה' תהלים פ"ו ח' הכוונה שאר אלהים, אלהים אחרים, ומענינו הוא לָמֵד; והכותים הגיהו זובח לאלהים אחרים.

40 וגר לא תונה: ענין עושק שהחזק עושק את החלש, שיודע שאין רב ריבו ומחזיק בידו, והוא בדברים שבממון, ככתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ויקרא כ"א י"ד, ולא יונו עוד נשיאי את עמי יחזקאל מ"ה ח', ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחזתם שם מ"ו י"ח, וכן ההונאה שבל"ח גם היא בממון, אלא שאומרים ג"כ הונאת דברים על כל מאמר המכאיב את שומעו, ופירשו ב"מ דף נ"ח לא תונה האמור כאן בהונאת דברים, מפני שכבר נצטוינו שלא להונות את אחינו בממון בפסוק וכי תמכרו ממכר וגו'. אעפ"י שאין מכאן שום ראיה לפירוש הכתוב, שהרי כמה פעמים נכפלה האזהרה על הגר; והנכון כמו שאמרו במשנה שם כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים, כלו' שעיקר ההונאה הוא במקח וממכר, אבל גם הונאת דברים היא דבר מכוער וראוי להזהר ממנה; והנה דבר הכתוב בהווה, כי הגר אין לו קרובים שיחזיקו בידו, וכמו שאמר אח"כ כל אלמנה ויתום לא תענון.

41 ולא תלחצנו: כל שאר מיני לחיצה חוץ מעשֶק וגזלת ממון, כמו למעלה ג' ט' את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ושרש לחץ קרוב לשרש אלץ ואיץ.

42 כי גרים הייתם בארץ מצרים: כן הוא בתולדת נפש האדם, שֶיִכָּמְרוּ רחמיו בראותו את רעהו במכאוב שהרגיש הוא בעצמו לשעבר רמבמ"ן, והנה זה כטעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים למטה כ"ג ט', התורה עשתה סמוכין למצותיה שני דברים, והם: הגמול האלהי שכר ועונש, והרגשת הרחמים, אשר היא טבעית באדם, אלא שההרגל יכול להוסיף כחה או להמעיטו; והנה הרגשת הרחמים היא באמת היסוד היותר נכון ועומד לתורת האדם ולמעלות המדות, ובלעדיה לא יעשה אדם טובה לזולתו אם לא לתועלת עצמו, והנה התורה מצד אחד, סומכת מצותיה על ההרגשה הזאת, ומצד אחר עשתה להרגשה זו סמוכין כדי להוסיף כחה, ולשמרה שלא תתמעט, וזה ע"י מצות הרבה שאינן מכוונות לעצמן, כ"א לתכלית זאת, כגון אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וזולתה.

43 לא תענון: בל' רבים, צווי לכלל האומה, כלומר לשופטים שיעשו משפטם, ולא יניחו לשום יחיד שיענה אלמנה ויתום בלי שיהיה נענש; ולפיכך בא העונש על כלל האומה, והרגתי אתכם בחרב.

44 אם ענה תענה אותו: דבק למטה וחרה אפי, ומאמר כי אם צעוק יצעק אלי וגו' הוא מאמר מוסגר, והטעם אל תאמר אין לו מושיעים, כי אמנם גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך, כי אני אבי יתומים ודיין אלמנות, ואם אין לו למי יצעק ולמי ישמיע טענותיו, אנכי, אנכי אשמע צעקתו.

45 וחרה אפי וגו': אעשה כמעשה הגואל, אשר יחם לבבו לנקום דם קרובו.

46 והיו נשיכם אלמנות וגו': ע"ד כי גרים הייתם למעלה כ', סמך על הרגשת הלב, וצייר לפניהם אפשרות היות נשיהם אלמנות ובניהם יתומים, וע"י כן יכמרו רחמיהם על היתום והאלמנה.

47 אם כסף תלוה את עמי: את ישראל, כי ההלואה בלא שום רבית איננה מחוייבת לפי משפט השכל, ולכך המנהג בכל האומות שמקבלים נשך זה מזה בשכר מה שהיה בעל הכסף יכול להשתכר במעותיו אלמלא הלוה אותן; ואולם התורה צותה לישראל שינהגו זה עם זה לא במשפט לבד, אלא בחסד וברחמים ובאחוה.

48 את העני עמך: הוא פירוש הקודם, לא אמרתי אלא לעני הלוה מפני דוחקו, לא לעשיר הלוה לעשות סחורה ולהשתכר.

49 עמך: מקרב אחיך.

50 לא תהיה לו כנושה: אם לא יוכל לשלם למועד הקצוב, ויבקש ממך שתאריך לו הזמן, אל תעשה כדרך הנושים שאינם מאריכים הזמן אלא ברבית וכיוצא בזה כתב רשב"ם: לא תשימון עליו נשך, למען הרחיב את זמנו, נשא בל' ערבי ענינו האריך הזמן לַלוֶה ראז', ואח"כ הושאל על כל מלוֶה, ואח"כ קראו נֶשִי גם לחוב עצמו, כגון ושלמי את נִשְיֵךּ מ"ב ד' ז'; ופירש ואמר לא תשימון עליו נשך, ואמר תשימון ל' רבים, לכלל האומה, כלומר לב"ד, שלא יניחו את המלוה לתבוע ממנו נשך.

51 שך: ע"ש שנושך, וכן Lucanus אמר I. 171. usura vorax גיז'.

52 שלמת רעך: השלמה היא בגד מרובע או קרוב לרובע, בלא בתי ידים, והוא נוהג עד היום בין הערביים הנקראים Beduins, ומהם באה גם בינינו ונקראת Bèduine ומתכסים בה על בגדיהם בצאתם, וגם מתכסים בה בלילה על מטותם.

53 תשיבנו: חוזר לחבול, שהוא בכח הפעל חבול תחבול ראב"ע, והנה לא הזכיר הכתוב שיחזור ויטלנה בבקר, ונראה לפי הפשט כי אחר שהוא עני כ"כ שאין לו מה יתן במשכון רק שמלתו, התירה התורה לקחת ממנו שמלתו ליום אחד באופן שיצטרך להתבזות ולצאת בלא שמלה או להיות כלוא בבית; ואם בכל זאת לא ישלם, האמינתו התורה שאין ידו משגת לשלם, וחייבה את הנושה להשיב לו שמלתו, ולהרפות ידיו ממנו; וזה אמנם בחובל, שהוא הלוקח משכון בחזקה, כי כל ל' חבלה אינו משכון הניתן ברצון בשעת הלואה, אך הוא מה שלוקחין מן הלוֶה כשמגיע הזמן ואינו פורע עיין רש"י, אבל אם הלוה נותן משכון בשעת הלואה, אינו בדין זה, כי כבר גלה דעתו כדברי רלב"ג שאפשר לו לעמוד בזולת הכסות ההיא. ורז"ל אמרו במכילתא ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה; הקלו על המלוה, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין; ומ"מ מה הועיל המלוה, מאחר שהוא צריך להחזיר המשכון בכל יום? השיב רבנו סעדיה כי לקיחת המשכון תועיל לו כדי שלא ילך הלווה וילוה מעות מאיש אחר ויתן לו המשכון. ותלמידי מוהר"ר שש"א אומר כי הלווה בהיותו מוכרח ללכת בכל ערב או בכל בקר לקחת שמלתו ישתדל לשלם חובו.

54 כי היא כסותו לבדה וגו': הכל לעורר החמלה, לעשות לפנים משורת הדין.

55 אלהים לא תקלל וגו': לשון קללה תלת הנחתו על המקלל אדם בפניו, כי זה יהיה קלון ובזוי אל המקולל, ולשון ארירה נופל על המקלל חברו שלא בפניו ואומר ארור פלוני, וכשאומר ארור אתה אז יקרא מקלל תלמידי מוהר"ר יוסף שבתי באזיבי. אמר באברהם ומקללך אאר ברא' י"ב ג', מי שיקלל או יַקְלֶה את אברהם בפניו, ה' יגזור עליו אריאה שלא בפניו, כי לא יתגלה ה' אל הרשע ההואלומר לו ארור אתה. והנה כל מקום שנזכר פעל ארר הוא קללה שלא בפניו, כגון ארו מרוז, ארו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', וכן לכה נא ארה לי את העם הזה, ואשר תאור יואר, ואעפ"י שבלעם היה רואה את ישראל כשהיה עומד לקללם, מ"מ הם לא היו רואים אותו, ולא שומעים את דבריו, ולא היה מגיע אליהם קלון ובושת אם היה מקלל אותם. אמנם אח"כ בדרך העברה אמרו ל' קללה גם על הארירה שלא בפניו ואמרו על בלעם לקללך דברים כ"ג ה', לקלל אתכם יהושע כ"ד ט', לקללו נחמיה י"ג ב', וכן ויקללו את אבימלך שופטים ט' כ"ז, ויקלל את יומו איוב ג' א', ובקרבם יקללו תהלים ס"ב ה', גם במדעך מלך אל תקלל קהלת י' כ'; והנה בנשיא אמר לא תאור, כי רחוק הוא שיזיד איש לקללו בפניו, ובשופטים אמר לא תקלל, שהוא לשון כולל כל מיני קללה וגדוף, בין בפניו בין שלא בפניו.

56 ונשיא בעמך: כל מין נשיא, אף נשיא שבט, כי גם השבט יקרא עם: ורז"ל עשו אלהים לא תקלל אזהרה לברכת ה' ולקללת דיין; ואן ספק כי ברכת ה' היא באה בק"ו מקללת הדיינים, כי אין גדולת הדיינים אלא מפני שהם עומדים על המשפט שהוא לאלהים, ודבריהם כדברי אלהים, ולפיכך נקראו בשם אלהים, והנה אזהרת קללת הדיין יש בכללה בק"ו ברכת השם גם כי לדעת רז"ל אזהרה מן הדין, כלומר בק"ו, אינה אזהרה; וידידיה האלכסנדרי ויוסף פלאויוס פירשו אלהי העמים לא תקלל, ואין זה אלא להחניף לאומות.

57 מלאתך ודמעך: מענינו הוא למד, כי אמר אחריו בכור בניך תתן לי, גם כן תעשה לשורך לצאנך שמדבר בבכור, אף כאן מדבר בתרומת ראשית התבואה החדשה והיא לכהן, כמו הבכור שפדיונו לכהן, וכן בכור הבהמה נאכל לכהנים; ונראין דברי רבנו סעדיה שהמלאה כוללת תבואת הדגן כלשון פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע, דברים כ"ב ט', גם התירוש כלשון וכמלאה מן היקב, במדבר י"ח כ"ז, והדמע הוא היצהר שהוא יורד טיפין טיפין כמו הדמעה.

58 כן תעשה לשורך לצאנך: שתקדש מהם הבכורות.

59 ביום השמיני תתנו לי: במדבר היו יכולים להקריבו בו ביום, אבל משבאו לארץ לא היה אפשר תמיד להעלותו לירושלם ביום השמיני דוקא, לפיכך פירשו במכילתא מיום השמיני ולהלן תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי ע"ה.

60 ואנשי קדש תהיון לי: שלא תאכלו דבר טמא, כגון טרפה, וכן כתוב לא תאכלו כל נבלה וכו', כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דברים י"ד כ"א רשב"ם, וכן הוא אומר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ויקרא י"א מ"ג מ"ד רמב"ן.

61 ובשר בשדה טרפה: נ"ל שיעורו, בשר הנמצא בשדה, כלומר טרפה, שטרפה חיה את הבהמה, ונשארו ממנה איברים על פני השדה, וטעם האיסור לדעת ר' משה הכהן הביאו ראב"ע ורמב"ם מורה ח"ג פמ"ח ורלב"ג הוא מפני שהוא מזון רע; ודון יצחק אמר בשטת רמב"ן שהוא מוליד מזג רע ומושחת; ונ"ל כי אכילת המאכלות הפחותים, כגון בשר הנשאר ממה שטרפה החיה, וכן אכילת הנבלה והשרצים, לא תפרד מתכונה נפשית פחותה ושפלה, ואדם האוכל מאכלות כאלה שלא ע"ד ההכרח הוא אדם פחות וגרוע, הבלתי מרגיש במעלת האדם, והוא קרוב לנפול בכל מיני פחיתיות ומעשים רעים; ובהפך אדם המכיר מעלתו איננו קרוב כ"כ להתגאל במעשים מכוערים; על הכוונה הזאת נ"ל שצותה התורה להיותנו אנשי קדש, ושלא נשקץ נפשותנו במאכלים הגרועים, ולכך הוסיפה לכלב תשליכון אותו, כלו' אל תשוה עצמך לכלב, כי הטרפה והנבלה הן מאכל הכלב, לא מאכל אדם; וביותר היתה התורה צריכה לרומם את נפש בני ישראל, כי עד אותה שעה היו בתכלית השפלות והשעבוד, ואין ספק כי גם מעלת נפשם ירדה מטה מטה; ועוד כי היה מכוונת התורה ג"כ להבדיל את ישראל משאר אומות, לבלתי ילמדו ממעשיהם; והנה היתה צריכה לרשום בלבם רוממות מעלתם על שאר גוים, כדי שלא יתערבו בהם, ואיסור המאכלות גרועים גם הוא מועיל לזה, ולפיכך קראה התורה להתרחקות ממאכלות כאלה קדושה, ותלתה הדבר בהיותנו אנשי קדש ועם קדוש, הכל לרומם נפש ישראל, ולהרחיקם עי"ז מהתערב בגוים, ומהכשל בפחיתיות.

« שד"ל על שמות כ״א:ל״ז שד"ל על שמות כ״ג:א׳ »