שד"ל על שמות ד׳

1 והן: ואם כמו בל' ארמית עזרא ה' י"ז וכען הן על מלכא טב וכו' הן איתי די מן כורש מלכא שים טעם, וכמוהו במקרא וראו הן היתה כזאת ירמיה ב' י', הן אעזור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ ואם אשלח דבר בעמי דברי הימים ב' ז' י"ג, וכן במקום ה"א השאלה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו שמות ח' כ"ב, וממלת הן נגזרה ה"א שאלה והתימה.

2 מזה בידך: כאדם האומר לחברו מודה אתה שזו לפניך אבן? הוא אומר לו הן, אומר לו הריני עושה אותה עץ רש"י.

3 למען יאמינו: מקרא קצר, ויאמר ה', תעשה האות הזה לפניהם, למען יאמינו, ויקצר הכתוב בזה, כי ידוע שעל מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו יראנו נפלאות רמב"ן ורמבמ"ן.

4 מצרעת כשלג: מצרעת ולבנה כשלג, והצרעת הלבנה ביותר הנקראת Leuce קשה להרפא עד מאד, בעדות הרופא הקדמון Celsus קלעריקוס וראז' ולפניהם רע"ס.

5 ולא ישמעו לקול האות: שמיעה לקול מליצה היא המורה שימת לב על דבר, כמו אשר לא ישמע לקול מלחשים תהלים נ"ח ו', ושמע לקול יריבי ירמיה י"ח י"ט, וטעם הכתוב אם לא יאמינו לך אחר האות הראשון, וזה לא יהיה אלא מצד שלא ישגיחו עליו לבדקו כראוי כי מקוצר רוח ומעבודה קשה לא תהיה דעתם צלולה לחקור היטב מה שיראו, ועי"כ לא יכירו גדולת הפלא ואמתתו, אז יאמינו אחרי האות השני; לא ששני אותות מבררים שליחות הנביא יותר מאחד כי אם הראשון אין בו דופי וחשש, הרי הוא עד נאמן כמאה, אבל הרואים אשר אולי לא ישגיחו בראשון מפני טרדת רוחם, ישגיחו בשני, ועי"כ יאמינו. ומה שאמר והיה אם לא יאמינו, הכוונה אותם שלא יאמינו לראשון יאמינו לשני.

6 והאמינו לקול: אמר לקול אחר לשון האמנה, לזווגו עם ולא ישמעו לקול שאמר תחלה.

7 האות האחרון: האות שאחריו, לא אחרון ממש, אלא כמו ואת לאה וילדיה אחרונים.

8 לא איש דברים אנכי וגו': כבר התקומם רשב"ם נגד הסברה שמשה היה עלג ואמר: "ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים" והוא אומר שלא היה משה בקי בלשון מצרים; וגם זה באמת לא יתכן, אחר שנתגדל במצרים ובבית המלך, והראב"ע קיים שהיה עלג, ופירש והוריתיך אשר תדבר שישים בפיו מלות שאין בהם האותיות הכבדות עליו, אם כן יַראה נא לנו הראב"ע מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גדוף כלפי מעלה שיבחר ה' לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המלות שיוכל לבטא אותן. והאמת כי לא היה משה איש דברים, בעל כח הדבור מרחיב פה ומאריך לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים למה שכתוב עליו והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה הנה לא ידעתי דַבֵר, אלא שירמיה היה יכול להוסיף כי נער אנכי, ומשה היה זקן, ויותר היה ענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן, ללכת לפני מלך גדול ולריב עמו, והנה ה' השיבו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' כלומר הלא בידי להסיר ממך כבדות לשונך, ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר, אשים הדברים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדבור; אבל השנוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאום, אלא מעט מעט כי לא יהיה שנוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב, ע"כ לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שנוי בעצמו, וע"כ חזר ואמר שלח נא ביד תשלח. והנה לנו עוד ראיה על מעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' פסוק י"ט לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ואם היה משה עלג לא ימלט שה' רפאו או לא רפאו, ואם רפאו היה משה מרגיש בעצמו השנוי הזה מיד ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו יהיה מאמר מי שם פה לאדם מאמר שחוק והתול ח"ו; ויש מפרשים ידעתי שאתה עלג, כי אני בכוונה עשיתיך עלג ואעפ"כ אני מצוך ללכת; ומי לא יראה שאין זו תשובה הגונה לפייסו שילך כי הלא יאמר משה בלבו, אם רצונו שאלך בשליחותו, ירפה תחילה את מומי. גם מה שאמור למטה הלא אהרן אחיך הלוי נראה ברור שטעמו ידעתי כי לא יסרב כמוך אבל יקבל עליו לדבר; ואם היתה הכוונה הלא אהרן איננו עלג כמוך והוא ידבר, היל"ל הוא ידבר בלא מלת ידעתי.

9 מי שם פה לאדם: מי הוא שנתן לאדם הכחות והשלמיות, ומי הוא העושה אותו בעל מום מתחלת יצירתו וחסר באחד מכחותיו? מי הוא שנתן פה לאדם, ומי שעושה קצתם אלם משעת לידתו או חרש מלידה ומבטן ועל ידי כן נשאר אלם ולא יוכל לדבר כי לא שמע אחרים מדברים; וכן מי עשה פקח ומי עשה עור, מי נתן לאדם כח הראות, ומי עשה קצת חסר הכח הזה? הלא אנכי ה' - והנה אלם וחרש שניהם נזכרו כאן כנגד מי שם פה כי שניהם חסרים כח הדבור, ואח"כ הזכיר פקח ועור, כלומר כח הראות והעדר הכח ההוא. ותאלמנה שפתי שקר האומרים כי צריך לקרוא או פתח או עור, כי אין כוונת הכתוב לייחס לאל המומים לבדם, אך לומר כי האל הוא הנותן הכחות והשלמיות, ומאתו ג"כ המומים והעדר הכחות, שהרי בתחלת דבריו אמר מי שם פה לאדם.

10 ביד תשלח: ביד כל מי שתרצה לשלוח חוץ ממני רשב"ם ורמבמ"ן. דרך לה"ק לכפול הפעל כשהכוונה לומר מי שיהיה או מה שיהיה, כגון ושמע אישה ביום שמעו, וביום פקדי ופקדתי, ושמע השומע.

11 הלוי: נראה שהיו אנשי לוי מלומדים יותר משאר השבטים ודוברי צחות, וע"כ היו מוכני לכהונה יותר משאר העם, והנה אמר לו אהרן עם היותו אחיך הוא לוי בתכונתו, כי אתה כאילו אינך לוי, שאתה מסרב כ"כ ללכת בשליחותי.

12 וגם הנה הוא יוצא וגו': כי אני אדבר אליו, ככתוב למטה פסוק כ"ז. ואמנם חרון אף ה' הנאמר כאן נראה לפי הפשט שלא עשה שום רושם, אלא דברה תורה כלשון בני אדם, כי דבר אליו כאדם האומר לחברו לא כן אוחילה לפניך, אם אתה לא תרצה לעשות שליחותי אשר היתה לך לכבוד, אני אכבד בה איש אחר אשר ידעתי כי לא יסרב.

13 ודבר הוא לך אל העם: רש"י בסוף הדבור כתוב לשון עליהם, וצ"ל לשון על הם, כלומר כל לי ולו ולהם הסמוכים דבור ענינם על ובשביל.

14 לך שוב וגו': ואל תתעכב מפחד המלך ושריו שהיו מבקשים את נפשך על דבר הריגת המצרי, כי כבר מתו; וזה הוסיף לו לחזק את לבו שידע שהיה מְפַחֵד.

15 את מטה האלהים: נקרא כן ע"ש שהיה עושה בו את האותות אשר היו בכח אלהי.

16 ראה כל המופתים: ראה כי כל המופתים אשר שמתי בידך אתה תעשם לפני פרעה אבל הוא לא ישמע בקולך, כי אני אחזק וגו': והודיעו זה כדי שלא תרפינה ידיו ראותו שלא ישמע אליו; וכיוצא בזה בישעיה ו'. ע' שם פירושי.

17 בני בכורי ישראל: אעפ"י שלקץ הימים אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, מ"מ ישראל נכבד אצלי מכלם מצד מה שהיה הראשון בעבודתי בתעות כל האומות מעלי רע"ס, וע' רש"י בירמיה ג' י"ח.

18 הנה אנכי הורג את בנך בכורך: יקשה כי הנה זאת היא האחרונה שבמכות, ומשה לא הזכירה לפרעה אלא לבסוף, ולמה יזכירה לו כאן? ואשר אני אחזה לי כי הנה משה אמר ליתרו ואראה העודם חיים, מוכח מזה שלא הגיד לו דבר משליחות ה', רק אמר כי נכסף לראות בית אביו, א"כ בהוליכו עמו את אשתו ואת בניו שלא ידעו דבר מענין השליחות, אין ספק כי אשתו ובנו גדול כשיראו שילך לפני מלך מצרים לדבר לו לשלח את ישראל, יניאו את לבו ועכבוהו מעשות שליחותו, מיראתם שמא פרעה ימיתהו, וה' ידע זאת ורע בעיניו על שהוליך אשתו ובניו עמו, ובפרט כי משה כבר נפתה אחר עצת אשתו והיה שומע לעצתה יותר מן הראוי, כי אֵחַר מילת בנו, אחר עבור שמונת ימים, שאם היה בתוך שמנת ימים ללידתו לא יתכן שיצא אשתו עמו לדרך, א"כ נראה ששמע בקולה למול אותו בן י"ג שנה כמשפט הישמעאלים והמדינים וכמו שהעיר Deyling ולפניו גוסעציוס; על כן אמר לו ה' כדבר הזה, למען יבין כי גם הוא אם לא יעשה שליחותו באופן שיהיה סבה לעכוב יציאת ישראל ממצרים, גם הוא כך יהיה ענשו, שיהרוג ה' את בנו בכורו, וכן היה כי בהיותם במלון, והיה רע בעיני ה' כי הולך הוא עם אשתו ובניו, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אומר אני שהכוונה להמית את בנו בכורו, הנזכר למעלה שתי פעמים; ואז אמר משה לצפורה שאירע להם זה על שאחרו למול את בנם הקטון, ואז צפורה חשה ולא התמהמהה ומלה את ערלה בנה, לא הבן החולה הנרמז בכנוי המיתו ובכנוי ויפגשהו, שהוא היה הבן הגדול שכבר נימו, אלא מלה את הקטון שלא הגיע לי"ג שנה ולא מלוהו, ותגע לרגליו של משה, ותאמר כנגד משה חתן דמים אתה לי, בַּעֲוֹנך ולא בעֲוֹני בננו הגדול חולה, ואתה סבת מיתתו, אולי חשבה כי טורח הדרך היה סבת חליו; וכשראתה כי מיד רפא החולי ממנו, אמרה חתן דמים למולות. ולהיות כי עדיין קרובים היו למדין חזרה צפורה עם בניה לבית אביה, ומשה הלך לבדו, וזה היה רצון האל, כדי שלא יהיה למשה מעכב לעשות שליחותו. וזה טעם אחר שלוחיה למטה י"ח ב', כי כאן שִׁלְּחָהּ והלכה אל בית אביה.

19 במלון: במקום שנסתרו שם בלילה, ולא מלון כאשר אתנו היום, אלא אולי נקרת הצור וכיוצא.

20 ויפגשהו ה': הפגיע בו חולי בתאומי כבד מאד.

21 ויפגשהו: לדעתי הכנוי מוסב על הבן הבכור למשה, והוא גרשום, כי אמר בני בכורי ישראל, הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכן כאן ויפגשהו ה' את בנו בכורו של משה, כמו שפרשתי בפסוק הקודם. והמפרשים פירשו על משה; ורבנו חננאל הביאו רבנו בחיי פירש על הנער, כי לדעתו משה לא היה שם במלון כי הרכיבם על החמור ושלחם לפניו, וזה רחוק. ותלמידי מוהר"ר משה כהן פורטו מפרש כרבנו חננאל ויפגשהו על הבן הקטן, ולדעתו בא לו חולי באיברי ההולדה, וזה הביא את צפורה לחשוב שזה בעון שלא מלוהו, ואז מיהרה למול אותו: ורשב"ם והפרחון גם כי פירשו גם הם על משה, מ"מ פירשו טעם החולי: כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו.

22 צור: אבן חדה, וכן עד היום מנהג קצת מן הכושים למול באבן חדה Ludolf. Hist. Aethiop. 3.1.21. וכן תרגם אנקלוס טינרא, וכן כתב הירודוט כי המצרים כשהיו חותכים המתים להסיר מעיהם לחנוט אותם, היו חותכים באבן כושית; וכן פליניוס Hist. Nat. 35. 12 כתב כי כהני Cybele היו מסרסים עצמם באבן קלער' וראז'.

23 ותכרות את ערלת בנה: ולא אמר את ערלתו, כי הבן החולה היה גרשם, ואותו שמלה היה אליעזר, וכמו שפרשתי למעלה.

24 ותגע לרגליו: על דרך והגעתם אל המשקוף למטה י"ב כ"ב, הגיעה דם המילה לרגלי משה.

25 וירף ממנו: ואז ה' רפה מן הנער, כלו' רפתה ידו מעליו ונתרפא, ואז אמרה אינך חתן דמים לי ממש רק חתן דמים למולות, לענין המילה בלבד. ודעת גוסיציוס גם Deyling שאמרה למולות בל' רבים להורות על שתי מילות, מילת העברים לשמונה ימים, ומלת הישמעאלים לי"ג שנה, שלכך היה נראה לה משה כאיש דמים על שהיה רוצה למול את בניו לשמונה ימים כשהם רכים ביותר, ואפשר ג"כ שאמרה לַמוּלָת, ע"ד עֶזְרָת מצר.

26 את כל דברי ה' אשר שלחו: את כל המאמרים ששלחו ה' לדבר אל העם ואל פרעה; וכמו שמפורש אח"כ וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם.