שד"ל על שמות י״ח

1 וישמע יתרו: למטה כ"ו כתוב וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, ובחומש הפקודים י' כ"ט בשנה השנית כתוב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה, א"כ עדיין היה במחנה ישראל; ואם יאמר אדם כי רעואל ולא חובב הוא חותן משה, כבר מצינו בס' שופטים ד' י"א מבני חובב חותן משה. וכבר נחלקו בזה בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי זבחים קי"ו חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר אחר מתן תורה היה, ולפינהם גם חכמי המשנה אמרו מה שמוע שמע יתרו? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ולא מתן תורה, כי קודם מתן תורה בא, ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע. וכבר היו מן החכמים שבחרו לכרות הקשר הזה אשר היה קשה להם להתירו, ואמרו כי חובב איננו יתרו. הראשון אשר הלך בדרך הזאת הוא המדקדק הנכבד ר' יונה בן גנאח שאמר כי חובב הוא בן ליתרו ואח לצפורה, ואמר כי גם אחי האשה יקרא לבעלה חותן הביא דבריו רד"ק בשרש חתן, ודחה אותם. ואחריו החזיק בפירוש מלת חותן רמבמ"ן, אלא שהוא אומר בפרשת בהעלותך כי יתרו וחובב היו שני אחים לצפורה, ושלשתם בני רעואל. גם ראב"ע, אעפ"י שהוא מודה כי חובב הוא יתרו, הוא אומר שהיה אחי צפורה, ולא אביה. והדעת הזאת בענין מלת חותן רחוקה מאד, כי לא מצאנו בשום מקום חותן וחותנת להוראה זו, ובהפך מצאנו דברים כ"ז כ"ג ארור שוכב עם חותנתו, והנה אחות האשה מותרת היא במות אחותה, ואיך תבוא קללה בלשון הנשמע לשני פנים, שמשפטיהם שונים זה מזה, האחד אסור בכל זמן, והאחר אסור בזמן מה ומותר בזמן אחר? ואמנם רוב החכמים חדשים גם ישנים מישראל ומשאר האומות, רחקו מעל דרכו של ר' יונה, והסכימו בדעת רז"ל כי חובב הוא יתרו, ורעואל אבי יתרו, ואבי אביה של צפורה. ואמר הרמב"ן כי חובב הוא שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל כי זה דרך כל המתגייר, כי לעבדיו יקרא שם אחר, ואיננו רחוק שיהיה חובב שם חדש שקראו ישראל ליתרו, אם מלשון חביבות, ואם מגזרה אחרת בלתי ידועה היום. אך מה שהרמב"ן ואחרים אומרים כי יתרו נתגייר, זה אינו נ"ל, שהרי אם נתגייר איך השיב למשה לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך? ואין ספק כי משמעות המלות האלה הוא הליכה לחלוטין לא הליכה על מנת לגייר בני ביתו ולחזור. וגם אחר הדור ההוא אנו מוצאים כי חבר הקיני אע"פ שהיה יושב בארץ ישראל היה בשלום עם יבין צורר ישראל, ואינני אומר שהיה בית חבר הקיני אוהב את יבין, כי מעשה יעל מעיד הפך מזה, אבל יבין היה בשלום עם בית חבר, וסיסרא בטח ביעל, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, אם היו הקינים קרי צדק והיו מעורבים עם בני ישראל מכמה זמן קודם לכן. ורבה מזאת הנה בימי שאול היה הקיני בתוך עמלק, היתכן לגרי צדק שיקבעו דירתם בקרב העם המתועב, אשר צוה ה' למחות את זכרו? ועוד הנה שאול אמר אל הקיני ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ולא אמר ואתה שומר תורת ה' ואלהיך אלהי. ומה שהטעה את המפרשים הוא ענין משפחת הרכבים שהיתה בקרב ישראל ירמיהו ל״ה:ב׳, ובד"ה א' ב' נ"ה כתוב המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, ורז"ל בספרי פרשת בהעלותך, ובסוטה י"א וסנהדרין ק"ד, למען הראות מעלת הגרים, שאין ראוי לבזותם חלילה, ושהם שוים לישראל בכל דבר, וראויים לישב אפילו בסנהדרין, אמרו כי הקינים שבד"ה הם הם בני קיני חותן משה, וזה אמנם דרך דרש ואסמכתא, ואשרי השומע אל המוסר הטוב היוצא ממנו, ואולם בדרך הפשט נראה כי הקינים שבד"ה והרכבים שבירמיה, מבני יהודה היו, ואין להם שום התיחסות עם בני קיני חותן משה; ואולי נקראו גם הרכבים קינים מפני שהיו יושבי אהלים ונעים ממקום למקום כמוהם; ואם תרצה אמור כי אלה ואלה נקראו קינים ע"ש קין שהיה נע ונד בארץ, והנה בא מקרא אחד נראה כמסייע את האומרים שבני קיני חותן משה נתגיירו, והוא מה שכתוב בשופטים א' י"ו ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ואמנם אחרי כל מה שראינו למעלה לא יתכן לנו ללמוד מן המקרא הזה שהיו גרי צדק, אלא שהיו גרים תושבים; אך באמת מפקפק אני מאד בענין הכתוב הזה אם הוא כמחשבת המפרשים, כלומר אם ענינו שבני קיני ישבו עם בני יהודה, כי לא מצאתי להם פירוש מספיק ומדוייק על לשון המקרא, ואולי המכוון בו הפך מה שחבו, ותהיה משמעות הכתוב הזה כי בני קיני היושבים באהלים ונעים ממקום למקום, היו אז במקרה שרויים אצל עיר התמרים, וכשראו כי בני יהודה יוצאים למלחמה על הכנעני, הם שהיו אנשי שלום ולפיכך נקראו בארמית שלמאה התרחקו ממקומות המלחמה, ועלו משם והלכו למדבר יהודה אשר בנגב ערד, והלכו וישבו עם העם, כלומר עם העמלקי והכנעני יושבי הארץ, ומלות עלו מעיר התמרים את בני יהודה ענינן מאת בני יהודה, ומ"ם מעיר התמרים מושכת אחרת עמה, ויתכן ג"כ לפרש עלו מעיר התמרים אשר היו שם את אנשי יהודה, שקודם לכן היו עם בני יהודה. ואשובה אל ענין הפרשה ואומר כי אחרי ההודאה שחובב הוא יתרו נחלקו המפרשים בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך. ודעת הרמב"ן ואחריו החזיק רבנו בחיי גם ראז' כי יתרו בא אצל ישראל שתי פעמים, אחת קודם מתן תורה והיא הנזכרת כאן, והלך לו, וחזר אחר מתן תורה, והחזרה הזאת לא נזכרה בתורה, רק נזכר בחומש הפקודים שאמר לו משה נוסעים אנחנו, לכה אתנו, והוא השיב לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והפציר בו משה אל נא תעזוב אותנו, והוא לדעת הרמב"ן נתרצה לו ונשאר עם ישראל, ולפירוש זה יקשה מאד שלא נזכרה חזרת יתרו אחר שכבר סופרה למטה כ"ז הליכתו אל ארצו. ורשב"ם וראב"ע ורד"ק בתחלת ס' שופטים אמרו כי יתרו לא בא רק פעם אחת, והיא אחר מתן תורה, ושאמנם בא הספור הזה כאן חוץ למקומו, לסבות פרטיות ע' רשב"ם למטה י"ג וראב"ע כאן, אשר אין כח בהן להוציא מן הלב התמיהה הגדולה על כתיבת הספור במקום הזה, כי על כל אלה מפרשים אחרים הסכימו כי ביאת יתרו לא היתה אלא קודם מתן תורה, ושחזרתו לארצו לא היתה עכשו, אלא בשנה השנית, ואמנם הפסוק האחרון הכולל הליכת יתרו אל ארצו, או גם שלשה מקראות שלפניו הכוללים מנוי השופטים, הם חוץ למקומם, ונכתבו כאן להשלמת הספור, והם כאן דרך כלל, ובמקום אחר בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים הם מפורשים דרך פרט, זאת דעת רלב"ג ודון יצחק אברבנאל ור' יצחק ערמאה ור' עובדיה ספורנו וניקולאוס דלירא בפרשה הזאת, לא כן בפרשת בהעלותך, וקלעריקוס וידידי החכם יש"ר בפרשה הזאת, ולא בפרשה בהעלותך; ור' וואלף מאיר בעל המעמר הוסיף חיזוק לפירוש הזה ואמר: הלא ידענו כי כך היא דרכה של תורה להשלים הספורים על דרך כלל במקום אחד, ולהגיד אחרית דבר בראשיתו, כמו ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת לעיל ט"ו ל"ג, שבא הצווי הזה בשנה השניה אחרי שהוקם המשכן, והזכירו הכתוב כאן, וכן ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה שם ל"ה ועוד הרבה כמוהו עכ"ל, הן אמת כי אין הנדון דומה לראיה מכל צדדיו, כי צווי הצנצנת ומשך זמן ירידת המן לא חזרו ונכתבו בתורה במקום אחר, כענין הליכת יתרו אל ארצו שכתוב כאן וכתוב פעם שנית בפרשת הפקודים, וכן מנוי השופטים שחזר ונכתב בפרשת דברים, ואמנם הכפילה הזאת היא המדה הי"ג ממדות ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, וז"ל: מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד ויברא אלהים את האדם בצלמו זה הכלל, ואח"כ פרט מעשיו, שנ' וייצר ה' אלהים את האדם, ויפל תרדמה, ויבן את הצלע, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואיו אלא פרטו של ראשון, ע"כ והדעת הזאת היא נכונה בעיני בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך, גם רבנו סעדיה גאון אמר כי יתרו קודם מתן תורה בא, ואנחנו לא נדע אם דעתו כדעתנו, או דעתו שהלך וחזר, כדעת הרמב"ן: כי לא ידענו מדברי הגאון אלא המעט שהביא מהם הראב"ע. ואמנם רש"י ז"ל לא רצה להכריע בדבר שנחלקו בו חכמי המשנה והתלמוד, ורק אמר למטה י"ג שאף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד שנה שניה.

2 אחר שלוחיה: ע' למעלה ד' כ"ג.

3 אל המדבר: אם היה בטעם זקף היה דינו בפשטא זקף אל-ה֨מדב֔ר, וכן הוא בחומש כ"י על קלף שבידי, לא בזקף גדול; אמנם אין ספק שאין זה אלא טעות סופר, וצ"ל בטעם רביע שהוא מפסיק פחות מן הטפחא שתחת שָם, אל המדבר אשר הוא חונה שם, כלומר אל הר האלהים; וכך בתנ"ך כ"י על קלף משנת רמ"ט שהיה ביד רמבמ"ן אל המדבר בטעם רביע, וכתוב בגליון כ"ה רביע, כלומר כן הוא דווקא, וכן צריך להיות ברביע עיין תקון סופרים למהרש"ד, וכן הוא בתנ"ך מפואר כ"י ביד ר"י ספיר בירושלם.

4 הר האלהים: עיין למעלה ג' א'.

5 ויאמר: ע"י שליח רש"י.

6 אשר הציל אתכם: משה ואהרן רשב"ם, דון יצחק וספורנו.

7 כי בדבר וגו': כי לחזוק.

8 בדבר אשר זדו עליהם: ממה שהרבו המצרים להתנשא על ישראל ולהסתולל בהם בלי מורא עד שהגיעו למרר את חייהם בכל מיני עינוי ולהשליך בניהם היאורה ולמנוע מהם גם התבן ללבון הלבנים, נודע בבירור שלא היה אפשר לישראל להנצל מידם בדרך טבע, זולתי ע"י האלהים, שהרי אם לא היו ישראל בתכלית החולשה והשפלות לא היו המצרים זדים עליהם עד שהשיעור ההוא, כי היה להם לְפַחֵד פן יתקוממו נגדם; והנה אלהי ישראל אשר גברה ידו להציל עם עני וחלש מיד עם תקיף ועצום כמצרים, ואלהי מצרים לא עמדו לפניו, גדול הוא מכל האלהים.

9 בדבר: ענין אופן ושיעור, כמו וזה הדבר אשר מל יהושע ה' ד'.

10 וזבחים: שלמים.

11 ויבא אהרן: ומשה לא הוצרך להזכר, כי האהל שלו הוא רשב"ם.

12 לפני האלהים: לשון נופל על אכילת קדשים.

13 מדוע אתה יושב ושופט לבדך. וכל העם: ולפיכך כל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, רשב"ם.

14 לדרוש אלהים: כלל שאחריו פרט, כי יהיה להם דבר וגו', והם דיני ממונות וכל מיני ריבות, וכל עניני הנהגת הצבור; והנה מוכרח אני לשפוט לבדי, כי הם באים אלי לדרוש אלהים, כלומר לשמוע ממני מענה אלהים, ואין אדם אחר מבלעדי שיוכל לתת להם מענה אלהים.

15 בא אלי: הדבר כמו וריב אלמנה לא יבא אליהם ישעיה א' כ"ג והכוונה כשיהיה להם איזה ריב אז יובא הדבר לפני לא כפירוש רש"י ולא כפירוש רמבמ"ן.

16 את חקי האלהים וגו': מה שהיה האל אומר לו להוראת שעה לצורך הנהגתם, ואין הכוונה על המצות לדורות, ואין ללמוד מכאן שאחר מתן תורה בא יתרו, כי המצות היה אומר אותן לכל העם בקהל, לא לכל יחיד ויחיד, ולא היה צריך לישב לפניהם כל היום; הן אמת כי מלת חק לא תפול על הודעת המשפט בדין פרטי, אך ענינו משפט כללי קיים לדורות; אך הכוונה שהוא היה דן הדינים הפרטיים לפי המשפטים הכלליים שהיה האל מודיעו.

17 נבל תבל: עיין רש"י.

18 ויהי אלהים עמך: ויעזרך האל, דרך חבה, כמליצת ירחמך האל, וזולתה.

19 לעם: בשביל העם.

20 מול האלהים: אצל האלהים, כמו וקרבת מול בני עמון דברים ב' י"ט, אל ירעו אל מול ההר ההוא שמות ל"ד ג', ויסוב מאצלו אל מול אחר ש"א י"ז ל' והטעם הנח לך כל מה שיש בו צורך לנבואה מאת ה', והשאר תתן ביד אחרים.

21 את החקים ואת התורות; את הדרך; ואת המעשה וגו': כל השייך להנהגת העם בצבור וביחיד, כל זה תאמר להם דרך מצוה לדורות, וקדם שיבא מעשה לידך.

22 שונאי בצע: פעל בצע הקרוב לשרש בקע הונח תחלה על בקיעת דבר לשנים, והוא שגור בלשון ארמית, ומזה אצל רז"ל בציעת הפת, והושאל אח"כ על מה ששני בני אדם חולקים ביניהם ממה שלקחו מזולתם בעקבה, וזה טעם כל בוצע שבמקרא, וכן כל בצע הוא שכר ששנים או יותר חולקים ביניהם, וכן כאן שונאי בצע ששונאים לחלוק עם גנב, כלומר להשתתף עם החייב כדי להצדיק רשע ולהרשיע צדיק; גם כי אולי אח"כ הושאל שם בצע לכל מין שכר שיהיה.

23 שרי אלפים וגו': לדעת רז"ל כל עשרה מישראל היה להם שר אחד, וכל חמשה מהשרים ההם היה עליהם שר חמשים אחד, וכן על זה הדרך; ותמה על זה ראב"ע, שא"כ יצטרך שיהיו שמינית הקהל כלם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, מה שהוא רחוק הרבה ממנהגו של עולם, והוא פירש בלשון הנשמע לשני פנים, ורלב"ג ודון יצחק השיגו עליו, ואולי אין כוונתו כמו שהבינו הם, אך כוונתו כאחד מן הפירושים שאמר דון יצחק בפסוק הזה, והוא שנקראו שרי אלפים אותם שרים שהעם או המלך נתן להם אלף איש שומרים אותו וסריס אל משמעתו, וכן על הדרך הזה שרי המאות וזולתם; ודון יצחק אמר עוד פירוש אחר בפסוק הזה, והוא כי טעם שרי אלפים עצה ובית דין גדול של אלף איש, וכן ב"ד של מאה, וכן על הדרך הזה. ורלב"ג פירש שרי אלפים שתחתם אלפים הרבה, ואינם רק אחד לכל שבט, ושרי מאות שתחתם מאות הרבה, וכן שרי החמשים והרי העשרות, היו תחתם חמשים הרבה ועשרות הרבה, ולזה דעתי נוטה. ואני מוסיף כי תחלת הנחת השמות האלה היתה באמת להורות מי שתחתיו עשרה, חמשים, מאה, ואלף, כדעת רז"ל, וראיה לזה שר חמשים וחמשיו מלכים ב' א' ט', ואחריו הוא אומר תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעיניך, אך אמרו גם כן שר אלפים למי שתחתיו אלפים הרבה, ושר מאות למי שתחתיו מאות הרבה, אך פחות מאלף, ושר חמשים למי שתחתיו יותר מחמשים ופחות ממאה, ושר עשרות למי שתחתיו יותר מעשרה ופחות מחמשים, אך בזאת לא אסכים עם רלב"ג במה שאמר כי שרי האלפים לא היו רק אחד לכל שבט, ונ"ל כי נשיאי המטות לחוד, ושרי האלפים לחוד, ושרי האלפים היו על אלפים הרבה, אך לא על השבט כלו, גם לא על קצת אלפים משבט זה וקצת אלפים משבט אחר. ואח"ם מוסיף כי נראה שהשרים האלה לא היו משועבדים אלה לאלה, כי לא אמר ששרי העשרות יביאו הדבר הקשה אל שר החמשים, אלא כלם ישפטו הם או יביאו אל משה, רק לפי חכמתם ומעלת מדותיהם הופקדו על אנשים רבים או על מעט. וראב"ע בביאורו הקצר קרב מה שרחק בפירושו הארוך, וקיים ששמינית מחנה ישראל היו חכמים.

24 והקל: ע"י כן הם יקלו מעליך; והקל מקור, ויש בכחו הזמן והגוף המצויינים בפעל שלפניו, כי לאהבת הקצור ישמטו מה שנודע כבר, וכמוהו ויקראו לפניו אברך ונתון בראשית מ"א מ"ג, החריבו מלכי אשור את כל הארצות ונתון ישעיה ל"ז י"ח י"ט, ויתקעו בשופרות ונָפוץ שופטים ז' י"ט, כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב ירמיה י"ד ה', העברתי מעליך עוניך והלבש זכריה ג' ד', כי צמתם וספוד שם ז' ה', שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים ירמיה ל"ב מ"ד, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור דברים י"ד כ"א.

25 ויכלת עמוד: תוכל לעמוד במה שיצַוְּךֹ מכאן ולהבא, שאם אתה דן יחידי, לא תוכל להשלים מה שיצוך מרוב הטרדות.

26 על מקומו יבא בשלום: לא יצטרכו לבא כלם אליך, אך ילך כל אחד אצל השר הקרוב אליו, והנה כל אחד בא על מקומו הקרוב אליו, וביאתם אל המשפט תהיה בשלום ובלא ערבוביא, כי לא רבים ילכו אצל שר אחד.

27 וישמע משה לקול חתנו: אין ספק שאם היה מתחיל הנהגתו דרך שררה, ולא היה מתראה אל העם ושומע דבריהם כקטון כגדול לא היה לב העם נוטה אליו, ולא היו מקבלים תורתו ומצותיו; לפיכך לא אמר לו ה' שיעשה הדבר הזה, רק הניח לו שיעשהו אחר שכבר נסו העם את לבבו ואת דרכיו ודבקו בו.

28 ישפוטו: בשורק במקום שוא, וכן לא תעבורי מזה רות ב' ח', ולדעת ראב"ע השורק במקום חולם, כאילו המלה בסוף הואיל ואין אחריה רק מלה זעירה הם, ודוגמת זה תהתלו בו איוב י"ג ט' בצירי מפני ההפסק; וזה לא יצדק במלת תעבורי שאין אחריה מלה זעירה, וגם תהתלו אין הצירי בו מפני ההפסק, אלא מפני שהמלה מן הכפולים מל' חוכא ואטלולא. והנה רש"י ז"ל העיר בצדק כי ושפטו, יביאו, ישפטו שבפסוק כ"ב הם לשון עתיד ממש, והכוונה בהם דרך צווי מה צריך שיעשו, אבל ושפטו, יביאון, ישפוטו, שבפסוק זה הכוונה בהם להגיד מה שהיו עושים, וראב"ע בפחזותו לא הבין, וחשב כי כוונת רש"י להבדיל בין ישפטו לישפוטו, וכתב: ורבנו שלמה רצה להפריד ביניהם ולא עלתה בידו, וזה שקר שאין לו רגלים.