שד"ל על שמות י״ג

1 קדש לי: בפה כלומר אמור לבני ישראל שהבכורות קדושים לי כמו וטהרו הכהן וטמאו הכהן יפת הקראי הביאו ראב"ע.

2 פטר כל רחם: ל' פתיחה כפי כל המפרשים ושלוח והוצאה, כמו פוטר מים משלי י"ז י"ד, יפטירו בשפה תהלים כ"ב ח', וכן ויפטר מפני שאול ש"א י"ט י' שענינו ויצא, וכן נפטר בל"ח, ואתפטר בלשון לתרגום וסורי. והקשה בושארט כי כתוב פטר שור ושה, פטר חמור שמות ל"ד י"ט וכ' בלא מלת רחם, ודעתו כי המלה מל' ערבית, כי אלפטר ענינו בערבי התחלה וראשון; ואין זה כלום, כי גם שרש פתח נאמר ובפרט בל"ח על כל התחלה, וכן יתכן שעשו הערביים, ושמשו בשרש פטר על כל התחלה, וכן בלה"ק השמיטו מלת רחם ואמרו פטר על כל בכור לא על כל התחלה; ובל"ח שמשו בשרש פטר על ההשלמה מפטיר וגם זה איננו זז מל' יציאה, וכן ברומי exitus שענינו יציאה ענינו ג"כ סוף, ודע כי לא השמיטו מלת רחם אלא כשהיא כתובה קודם לכן, כי כן למטה פסוק י"ב והעברת כל פטר רחם לה', ואח"כ בפסוק י"ג וכל פטר חמור תפדה בשה, וכן למטה ל"ד י"ט כל פטר רחם לי, ואח"כ פטר שור ושה, ופטר חמור תפדה בשה.

3 לי הוא: הוא מאמר בפני עצמו, והוא נתינת טעם לקדש לי כל בכור, וכמו שכתב רש"י לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים ואת בכורי ישראל הצלתי.

4 ויאמר משה אל העם וגו': משה קודם שיאמר לישראל מצות הבכורות אמר להם מצות חג המצות שנאמרה לו קודם צאתם ולא אמרה להם עד אחר צאתם עיין למעלה י"ב י"ד וכ"א.

5 זכור את היום הזה: בכל שנה ושנה.

6 האביב: תחלת בשול התבואות, כמו השעורה אביב למעלה ט' ל"א, אביב קלוי באש ויקרא ב' י"ד, ונראה כי השעורה נקראת בתחלת בשולה אביב, והחטה כרמל, ואין שום ענין ויחס למלת אביב עם מלת אב, כמו שחשב ראב"ע שכתב: ופירוש אביב כמו בכור, כי הוא מגזרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד. וטעם אחריו רד"ק שפירש בשרש אבב באבי הנחל, בעצי הנחל, וכתב השבולת עם הקנה שלה תקרא אביב ע"ש הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד הענפים; וכל זה שבוש, כי מעולם לא מצאנו אביב על העץ ולא על הקנה ולא על השבלת, אלא בפרט על השבולת בתחלת בשולה; ועיין נימוקי ר' אליה. ומצאנו שם אב לראות באבי הנחל, שיר ו' י', עודנו באבו איוב ח' י"ב שענינו צמח הצומח, שלא נגמר בשולו; ונראה כי שני הבי"תין אשר באביב מבדילין בינו ובין אב, ומורים על תוספת הצמיחה שכבר הגיעה לבישול; ודוגמת זה סבוני גם סבבוני השני חזק מן הראשון ובל' ארמית מצאנו פעל אבב על האילן כשמוציא פירות: כביכורה בתאנה בראשיתה הושע ט' י' תרגם יונתן כביכורה בתינתא די באוול מאבבא אך נ"ל שאין זה מן אביב, אלא מן אִנְבֹּא שהוא תרגום פרי, וכן אתה רואה שלא הספיק ליונתן לומר מאבבא, אלא הוסיף באוול שענינו בתחלה, א"כ מאבבא אין ענינו אלא מוציאה פירות, וכן מצאנו ירח בול מ"א ו' ל"ז תרגם יונתן ירח מיסף אבביא, א"כ אבב בארמית אינו אלא פרי כי ירח בול הוא מרחשון, ואין בו לא בכורים ולא אביב ומלת אביא ענינה שוה לאִבָּא ואִנְבָא כי שתי הגזרות האלה מתחלפות וקרובות, כמו שמצאנו קִנְצֵי במקום קִצֵי איוב י"ח כ'. בר"י כ"י שבידי וכי לא היו לא: היינו, יודעים, ונכון.

7 ארץ זבת חלב ודבש: מצאנו כמליצה הזאת גם במשוררי העמים הקדמונים כגון אובידיוס Metamorf. I. III..

8 Flumina jam lactis, jam flumina nectaris ibant

9 Flavaque de viridi stillabant ilice mella.

10 ולפניו TeocritusIdillio 5 וז"ל בתרגום איטלקי.

11 Latte per acqua Imera corra, e Crati

12 Di rivi rosseggi ........

13 Corra anche mel la Sibarite e favi

14 Doman per acqua la donzella attinga

15 וכן Euripide בשירתו הנקראת Baccantes כתב: הארץ זבה חלב, זבה יין, בה דבש דבורים, וכן בנביאים יטפ: ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב יואל ד' י"ח, והנה היא מליצה שיריית ודרך הפלגה.

16 שבעת ימים תאכל מצות: השומרונים הגיהו וכן מתורגם בתרגום יוני המיוחס לע' זקנים ששת ימים תאכל מצות, לפי מה שכתוב בדברים י"ו ח' ששת ימים תאכל מצות, ולא ראו כי קודם שיאמר במשנה תורה י"ו י"ח ששת ימים תאכל מצות, כבר אמר י"ו ג' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, ואחר שאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, אמר ששת ימים תאכל מצות, כלומר מלבד היום הראשון, ואח"כ הוסיף שהאחרון שבהם שהוא יום השביעי יהיה עצרת, וכאן שלא דבר בפרטות על היום הראשון אמר שבעת ימים תאכל מצות, ואח"כ הוסיף כי האחרון שבאותם השבעה ימים יהיה חג.

17 והגדת לבנך: תפרש לו טעם מה שאתה עושה, מל' מגידי החידה שופטי' י"ד י"ט שענינו מפרשי החידה.

18 בעבור זה עשה ה' לי: אני עושה החג הזה ואני אוכל מצות בעבור מה שעשה ה' לי רשב"ם ורמב"ן. זֶה וזוּ ענינם אשר, עם זו יצרתי לי ישעיה מ"ג כ"א, עם זו גאלת, עם זו קנית, בארח זו אהלך תהלים קמ"ב ג', הר ציון זה שכנת בו שם ע"ד ב', אל מקום זה יסדת להם שם ק"ד ח', וזה אהבתי נהפכו בי איוב י"ט י"ט; מלת זו נגזרת מן דִי שענינו בארמית אשר, כמו שמלת זה נגזרת מן דֹא ודֵין, וכל בל' אשכנז so נאמר להוראת אשר; והרמבמ"ן כתב כי הטעמים מסכימים יותר עם פירוש רש"י וראב"ע בעבור שאקיים מצותיו עשה ה' לי ואין הדבר כן כי גם מלת זו בעם זו גאלת, עם זו קנית, עם זו יצרתי לי, בארח זו אהלך היא בטעם מפסיק, ודבוקה למלה שלפניה, כמו מלת זה במליצה בעבור זה עשה ה' לי.

19 והיה לך לאות וגו': שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, וזה למען תהיה תורת ה' בפיך רמב"ן, זהו הנכון בפשט הכתוב הזה, ופסוק י"ו ראיה לפירוש זה, והקראים אומרים שהוא משל, ויפה טען עליהם הראב"ע. גם רשב"ם נטה בזה לדעת הקראים וכתב: יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כענין שימני כחותם על לבך. בין עיניך, כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי, עכ"ל, ובדורנו גם הכורם קיים דעת הקראים; ואין ספק שאם היה משל היל"ל כאות על ידך וכזכרון בין עיניך, לא לאות ולזכרון, מאחר שהמצות אינן משל ושיר כמו נבואות ישעיה שאמר הן על כפים חקותיך אלא מליצה פשוטה, והכורם התחכם להסיר מעליו קושיית הלמ"דים הללו לאות ולזכרון, ופירש שהאב יאמר לבנו: החג ע"י שחיטת הפסח ואפיית המצות יהיה לך לאות על ידך, שהם דברים הנעשים בידים, ולזכרון בין עיניך שאתה רואה מצה ומרור מונחים לפניך, וזה עוות הכתוב כי הבן איננו עושה אלא האב, ואיך יאמר על ידך? על כן אני זובח לה' כל פטר רחם, והיה לאות על ידכה, ועוד איך יאמר האב לבנו הוציאך ולא הוציאני או הוציאנו? ובפרט אחר שאמר בעבור זה עשה ה' לי, מלבד כי האות הוא סימן קיים, לא מעשה הנעשה לשעתו, ואיך ימשך מן המעשים ההם הנעשים פעם אחת בשנה שתהיה תורת ה' בפינו כלומר תמיד כטעם כי לא תשכח מפי זרעו? ועוד מה יאמרו על וקשרתם אותם לאות על ידך? והקראים שהביא ראב"ע אמרו שהוא כמו קשרם על לבך תמיד משלי ו' כ"א, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך שם ג' ג' קשרם על אצבעותיך, כתבם על לוח לבך שם ז' ג' ולא הבינו כי כל זה דרך מליצת השיר, והעד כתבם על לוח לבך שא"א לפרשו כמשמעו, ואם היה כתוב בתורה וכתבתם על לוח לבך היינו אומרים שהוא משל, כמו ומלתם את ערלת לבבכם, אבל התורה אמרה שנקשור על היד ובין העינים ונכתוב על מזוזת הבית, ומי יאמר לנו שכל זה משל? ומי יאמר לנו איזו מן המצות כמשמעה ואיזו מהן למשל? ואם היה הדבר צריך חיזוק הייתי מוסיף כי ידענו כי כן היה מנהג הקדמונים, וכן הוא עד היום בארצות המזרח להיות על גופם סימנים לעבודת אלהיהם, שהרי כתוב וכתבת קעקע לא תתנו בכם ויקרא י"ט כ"ח, וכן עד היום הישמעאלים כותבים פסוקים מס' תורתם על מזוזות פתחיהם ובשערי עריהם; ויש אומרים כי היה מנהג העמים הקדמונים לכתוב על בשרם ועל ניירות ולוחות שהיו נושאים על מצחם כתיבות של כשפים וכעין קמיעין, וה' רצה להרחיק את ישראל מן המנהגים ההם, וצוה אותנו לשאת על בשרנו קצת מדברי תורתו למען תהיה תורת ה' בפינו תמיד, לא תמוש מפינו ומפי זרענו. ולפי פשט הכתוב עיקר הכתיבה הוא המלות האלה: ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים, שהוא עיקר כל התורה כלה הכולל שני עיקרי אמונתנו שהם שכר ועונש, כלומר שהאל משגיח על מעשה בני אדם לתת לאיש כדרכיו; וברית עולם, כלומר כי יעקב בחר לו יה. ומוהר"ר יא"א מוסיף כי כמו שהכהן הגדול היה על מצחו נזר הקדש, כתוב עליו קדש לה', ככה להיות כל העדה כלם קדושים וממלכת כהנים, צוה ה' שיהיה להם אות על גופם; וכמו שמלות קדש לה' היו סימן גדולה וחשיבות לכהן גדול על כל ישראל, כן מלות ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים הן פאר לישראל על כל האומות ויצחק פארדו משיב כי ציץ הכה"ג היה להודיע קדושתו לכל רואין אבל התפילין לא היו לתפארת לנו מן האדם, אלא למען תהיה תורת ה' בפינו; והוא אומר כי תפלה של יד היא לסימן אל המניח אותה, שהוא רואה אותה וזוכר כי בחוזק יד וגו', ושל ראש היא לסימן ליהודי אחיו הרואה אותו, כי כל יהודי כשיראה יהודי אחר עם תפלה על מצחו יזכור כי בחוזק יד וגו'.

20 ושמרת את החקה הזאת למועדה: דבק לתחלת מה שאמר משה לישראל למעלה פסוק ג' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים.

21 מימים ימימה: משנה לשנה, כמו ימים תהיה גאולתו ויקרא כ"ה כ"ט, ואח"ך מפורש ואך לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקודם לכן אמר והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו. והנה ממלות עד תם שנת ממכרו היה אפשר להבין עד ראש השנה, אף אם לא עברו י"ב חדש מיום המכירה, לכך הוסיף ימים תהיה גאלתו, ואח"כ אמר ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, והנה ימים ושנה תמימה דבר אחד הם, וקראו לשנה תמימה ימים כי היא כוללת כל מיני הימים, הארוכים והקצרים, וקראוה שנה כי הימים והזמנים זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחרף חוזרים פעם שניה מדי שנה בשנה, וכל זה הוא בשנה הטבעית שהיא ש"סה ימים, ותחלתה בכל זמן שיהיה, כי המוכר ביתו ימכרהו בכל יום שירצה, ומקץ שס"ה ימים נשלמה שנה תמימה הנקראת ג"כ ימים, וענין העיבור לא נזכר בתורה ורנה"ו ע"ה בויקרא כ"ה ואחריו יש"ר כאן בקש להבדיל בין שנה לימים ואמר כי שנה היא שנה ממש של שס"ה ימים, וימים היא שנה על פי קביעות המחזור, שהיא לפעמים של שנ"ד ימים; וזה הבל, כי הנה במוכר ביתו, וכן בבת יפתח שופטים י"א מ' נזכרו שני השמות ימים ושנה, ולא יתכן שיהיה ביניהם שום חילוק, כי איך יתכן לפרש והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו שס"ה יום, ימים תהיה גאלתו שנ"ד או שפ"ד יום, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה שס"ה ימים? והנכון כדברי רש"י שם בויקרא ימי שנה שלימה קרויים ימים.

22 והעברת: לשון הפרשה רש"י.

23 וכל פטר: כאן פורט מה שאמר תחלה דרך כלל והעברת כל פטר רחם לה, כלו' כל פטר שגר בהמה הזכרים תעביר לה', וכל פטר חמור תפדה בשה, וכל בכור אדם תפדה:

24 שגר: שִגֵר בארמית ל' שלוח מה שהבהמה מְשַלַחַת מבטנה, והוא כולל כל ולדותיה בלי חילוק, כמו שגר אלפיך, ופטר נאמר על הבכור, שפותח הרחם.

25 וערפתו: מל' ערֶף, כריתת הערף, ואמר כן כדי שלא ישחטהו כדרך הזבחים, כי אין זבח מבהמה טמאה; וענין הפדיון שוה לכל בהמה טמאה במדבר י"ח ט"ו, אלא שדבר בהווה כי החמור היה מצוי אצלם הרבה. אבל במכילתא אמרו שאין פודין שאר בהמה טמאה אלא חמור בלבד.

26 הקשה לשלחנו: היה משלח בקושי, כמו ותקש בלדתה, בהמה המקשה לילד, הקשה פעל משמש במקום תאר הפעל, כמו היטבת לראות, והטעם כי תחלה אמר לשלחם כשתסור המכה, ואח"כ חזר בו, ואח"כ אמר שיניחו הטף, ואח"כ אמר שיניחו צאנם ובקרם, ורק אחר מכת בכורות שלחם כלם; וכן המקשה לילד, כל חבל שיבוא לה מסייע הלידה, ובבוא לה החבל האחרון היא יולדת.

27 והיה לאות וגו': אינם דברי האב, אלא התורה חותמת הענין, וחוזרת ומזכרת מצות התפילין, אם להוסיף עליה זירוז לרוב חשיבותה, ואם לפרש איך נכתוב בהם, כי למעלה אמר הוציאך, וכאן אמר הוצאינו, כי כן ממש נכתוב: ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים.

28 ולטוטפות: משרש טוף, ומשפטו טפטפות, כמו בבל שמשפטו בלבל; ושרש טוף מורה בל' ערבי סבוב, ונקרא טוטפת עדי המקיף הן הראש הן היד, ואצעדה אשר על זרועו ת"י וטוטפתא דעל דרעיה Fullerus וראז' וגיז'.

29 ויהי בשלח פרעה: לא אמר כשלח ר"ל אחר ששלח אלא בשלח ר"ל בשעה ששלח, כי ה' לא חשב מחשבתו אחרי צאתם.

30 ולא נחם וגו': ה' לא ישַנה פתאום לבות בני אדם, אך יתנהג עם כל איש ואיש לאט לאט על פי מדותיו וטבעו, והנה ישראל בצאתם מבית עבדים לא היה אפשר שיהיו בעלי גבורה ואמץ לב עיין ראב"ע י"ד י"ג לבא מיד להלחם בשבעה עממים ולרשת את הארץ, וגם אם היה ה' נותנה בידם באותות ובמופתים, לא יהיו כדאי להיות אומה בפני עצמה המתנהגת מאליה בדעת ובתבונה, כי עבדים הפורקים מעל צוארם עול שעבוד כבד פתאום, או ישאר בלבם מורך, או יתהפכו אל הקצה האחר וישתקעו בהפקר ולא תכון בידם ההנהגה המדינית, להעדר הגבורה והתבונה הצריכות לקיום חברה חפשית; ע"כ לא רצה ה' להביאם מיד אל הארץ ואל המלחמות, כי למך לבבם בראותם מלחמה יבחרו בעבודה וישובו מצרימה, ונחה אותם דרך המדבר לשיתעכבו שם זמן מה ויתחנכו מעט מעט ויקנו המדות הצריכות להם להתנהג מעצמם על אדמתם, ועוד טעם אחר היה לו בזה, והוא כי במדבר הגדול היה אפשר להם לקבל תורה ומצות כלם כאחד ולהתלמד ביראת ה' ובידיעת דרכיו ולהתחנך בבטחון בו תחת הנהגת האל ומשה עבדו, שאם היו באים מיד לרשת את הארץ היו מתפרדים איש לנחלתו, ולא היה אפשר ללמדם ולהורותם כלם כאחד. ואף אם לא היו מתעכבים במדבר מ' שנה מפני המרגלים, מ"מ היו מתעכבים שם קצת חדשים עד שיקבלו התורה והמצות בהיותם כלם סביבות הר סיני ובהיותם אוכלים המן ובלתי טרודים בעבודת האדמה.

31 כי קרוב הוא: הדרך ההוא.

32 וחמושים: מזויינים, כי כמו שאמרו חלוצים מן חֲלָצַיִם, כן יאמרו חמושים מן חמֶש ש"ב כ' ז' מקום חגירת החרב, והודיע זה לומר כי לא להעדר כלי זיין אמר ה' פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם.

33 וה' הולך לפניהם וגו': Johannis Tolandus בספרו Tetradymus London 1720 ואחרים רבים מן המכחישים האחרונים אמרו שהיה אהרן או איש אחר מוליך האש לפני העם כמו שהיו הפרסיים עושים כמו שכתב Curtius L. 3. C. 7.: Ordo autem agminis erat talis: ignis quem ipsi sacrum et aeternum vocabant, argenteis altaribus preferebatur, ויאמר כי האש ביום הוא נראה מרחוק מצד העשן העולה ממנו ובלילה האש מאיר ונראה, וכן קורציוס עצמו מגיד כי אלכסנדר היה משיא משואות בנסוע המחנה ואמר: Observatur ignis noctu: fumus interdiu. גם הביאו מה שאמר Pitts האנגלי כי הישמעאלים ההולכים במדברות בשיירה מאירים להם בלילה באש שנותנים בספל של ברזל הנתון על נס גבוה, והנכון כדברי I. C. Faber בספרו קדמוניות העברים, שכתב כי האל עשה האות והמופת על פי מה שהיה נהוג אצל העמים בימים ההם ובארצות ההן ואולי יאמר אדם שאין הכתוב הזה מחייב בהכרח שהיה העמוד הזה מעשה נסים כי כיוצא בזה מצאנו וארון ברית ה' נוסע לפניהם לתור להם מנוחה במדבר י' כ"ג, וידענו כי הארון לא היה נוסע דרך נס, אלא היו הלוים נושאים אותו, ופעמים רבות מצאנו שליח ה' גם אם יהיה בן אדם נקרא בשם שולחו, והיה א"כ אפשר לפרש וה' הולך לפניהם, איש נבחר וקדוש ההולך במצות ה', אמנם אומר אני כי מה שמצאנו למטה י"ד י"ט וכ' ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו', ויסע עמוד הענן, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, וכן שם כ"ד וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים, כל זה מוכיח כי מעשה נסים היה הדבר; גם מאמר משה במדבר י"ד י"ד שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן וגו' מורה שהיה הענין נס גלוי לכל העמים שהיו גם הגוים מכירים שהיה למעלה מן הטבע, וכן המשורר הזכיר בין הנפלאות פרש ענן למסך ואש להאיר לילה תהלים ק"ה ל"ט, וכן נחמיה ט' י"ב אחר שאמר והים בקעת לפניהם, אמר ובעמוד ענן הנחיתם יומם וגו'.

34 לא ימיש: פועל עומד, בנין הקל משרש מיש, כמו לא ימיש מתוך האהל למטה ל"ג י"א, ולא ימיש מעשות פרי ירמיה י"ז ח'.

35 לפני העם: משפטו מלפני והושמטה המ"ם, כמו השמרו לכם עלות בהר. ויש אומרים ששיעור הכתוב לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש אשר היה לפני העם, וכן מתורגם בתרגום ירושלמי, דמדברא קדם עמא, ר"ל שהיה הולך. מלת משלים בדבור רש"י הוא ענין מסירה כמו בעזרא ז' י"ט, ותלמידי מוהר"ר מ"כף אומר כי כן אנשי המלחמה העומדים במשמרת ממתינים במקומם עד שיבואו חילופיהם, ואז מוסרים להם בדיבור מה שעליהם לשמור, וזה נקרא מסירה; ורש"י בשבת כ"ג פירש משלים אורו ואיננו מדוקדק, ולמטה י"ד י"ט רש"י בעצמו כתב והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, וזה ממש כפירוש מכ"ף שהשומר מוסר לחברו מה שיש לו לשמור.