שד"ל על שמות י״ב

1 ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו': שיהיה אייר נקרא החדש השני, וכן כלם, אעפ"י שתחלת השנה כבר היתה אצלם בתשרי, וכן נשארה אח"כ, שנאמר וחג האסיף בצאת השנה שמות כ"ג י"ו, וכן שנת היובל מתחלת בעשור לחדש השביעי; וזה אמנם לזכר לגאולתם ממצרים; ודבר זה לא צוה אותם שיאמרו לישראל, אלא הודיע למשה ואהרן כי בחדש ההוא יגאלו, ואמר להם שאחרי צאתם מבית עבדים יעשו זכר לחדש גאולתם ע"י שיקראוהו החדש הראשון.

2 דברו אל כל עדת ישראל לאמר: הקשה תלמידי יוסף ירא כי מלת לאמר מיותרת כי ויקחו אליך הוא שלא לנכח, ונ"ל כי לכך נכתב לאמר כדי שלא יובן שיהיה הדבור בעשירי לחדש דברו אל כל עדת ישראל בעשור לחדש הזה. ובעלי הטעמים ראו כי אין לאמר מתישב עם ויקחו, לפיכך נתנו האתנח במלת הזה, ויהיה פירוש הכתוב דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם המלות האלה בעשור לחדש הזה, ואח"כ הפסיק הדבור ולא אמר המלות שיאמרו להם דוקא, אבל אמר להם הענין, והוא שיקחו להם וכו', וכל הפרשה הזאת היא מעורבת, קצתה לנכח וקצתה שלא לנכח כ"ו תמוז תרכ"ג.

3 ויקחו להם איש שה לבית אבות: שיעורו ויקחו להם שה לבית אבות, אך לא יקחו מן הצבור, אלא איש, כל אחד לעצמו.

4 במכסת: משרש כסה, והוא כמו מֶכֶס במדבר ל"א כ"ח משאש כסס, אשר ממנו תָכֹסּוּ כמר מֶמֶר משלי י"ז כ"ה מן מרר ונ"ל; כי מזה יום הַכֶּסֶא עיין אוהב גר עמוד 116.

5 מן הכבשים ומן העזים: כי שה אינו אלא שם ליחיד ממין הצאן, ומין הצאן כולל כשב ועז, וכן מצאנו שה כשבים ושה עזים. דברים י"ד ד'.

6 בין הערבים: אין ספק כי הוא בין השמשות כדעת הקראים וראב"ע, כי כתוב בין הערבים תאכלו בשר למטה י"ו י"ט, וכתוב ויהי בערב ותעל השלו, וכן תרגם אונקלוס בין שמשיא. ודעת רבותינו כי זמן שחיטת הפסח מתחיל מאחר חצי יום הוא אמת ג"כ, כי בפסח דורות היו חייבים לשחטו כלם בעזרה ולזרוק דמו על המזבח, ולא היה אפשר להשלים ענין זה בזמן בין השמשות, והיו מתחילים אחר צהרים; אבל בפסח מצרים היה כל אחד שוחטו בביתו, כל ישראל בשעה אחת.

7 המשקוף: שרש שקף נראה לתחלת הוראתו כמו בלשון ערבי מתח דבר על דבר גיז'.

8 המזוזות: מה שכתב רש"י הזקופות ואיננו במכילתא נראה שהוא לקוח מלשון לעז, כי כן בלשון ויניציאה קורין למזוזות erte, שענינו זקופות.

9 נא: בערבי חי, ובלתי מבושל כל צרכו רש"י ראב"ע וראז' וגיז'.

10 ובשל מבושל במים: נ"ל נגד הטעמים כי בשל הוא שם התאר, ומבשל במים הוא פירושו, וכן פירש רמבמ"ן.

11 ועברתי: להיות המגפה הזאת משונה מכל שאר המגפות במה שלא מתו אלא הבכורות לבדם, וגם במה שמבכורות ישראל לא מת אחד, לפיכך היא מיוחסת אל האל ית' כאילו היה הוא עובר מבית לבית ומבחין בין בכור לשאינו בכור ובין מצרי לישראל, ומכל מקום אין התורה מציירת את האל כאילו הוא עצמו מַכֶּה, אלא האל היה עובר ועמו המלאך המשחית, והאל היה אומר למשחית את זה תכה, והוא היה מַכֶּה; וכן משמע ממה שכתוב למטה כ"ג ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף; ומה שאמרו רז"ל אני ולא מלאך וכו' הכוונה שלא נמסר הענין לשום מלאך שיכה בלא צווי פרטי מהאל, כי הוא לבדו יודע תעלומות ומבחין בין בכור לשאינו בכור.

12 ולא יהיה בכם נגף למשחית: הנגף לא יהיה משחית בכם. למ"ד למשחית מורה על הפרעדיקאט, שאין משחית תאר לנגף, אלא נשוּא שלו, כמו והיה הדם לכם לאות, וכן והיו לטוטפות, והיה לכם לציצית.

13 והיה היום הזה לכם לזכרון: לדורות, אבל בשנת יציאתם ממצרים לא נצטוו לעשות חג המצות ולא נאסר להם החמץ, ולא חגגו לא ביום הראשון ולא ביום השביעי, וע' למטה פסוק כ"א.

14 ביום הראשון תשביתו: תעשו שלא יהיה בבתיכם שאור ביום הראשון שכאשר יכנס היום הראשון כבר יהיה השאור נשבת מהבתים ראב"ע ורמבמ"ן, והביעור יהיה קודם לכן. אך אין שום סמך לפרש כתנא דבי ר' ישמעאל ורש"י ראשון על הקודם, וראשון אדם איוב ט"ו ז' ענינו הראשון במין האדם, עיין תרגומי; ואם כתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי, זו היא מצוה אחרת, ואיננה נכללת בפסוק זה.

15 ונכרתה: ע' בראשית י"ז י"ד.

16 ביום הראשון מקרא קדש: לדעת רש"י ואחרים תקראו אותו היום קדש, כלומר ביום הראשון תעשו הפעולה הזאת שתקראו היום ההוא קדש, והכוונה שיהיה היום ההוא קדוש לכם. וא"ת לשון מקרה ומאורע, אמנם אחרי ראותנו בישעיה א' י"ג חדש ושבת קרוא מקרא, בלא מלת קדש, נראה כי מקרא ענינו אסיפת העם לחוגג חג ומקרא קדש ענינה חגיגה ואסיפה של קדושה, כלומר לכבוד האל; ושרש קרא מורה לפעמים אסיפה, כמו אשר יקרא עליו מלא רועים ישעיה ל"א ד', כי אסיפת העם תהיה בקריאה, וכן שרש צעק וזעק שהוראתם קרובה להוראת שרש קרא נאמרים על אסיפת בני אדם, כמו וַיַזְעֵק ברק שופטים ד' ד', ויצעק סיסרא שם שם י"ג, ויצעקו העם אחרי שאול ש"א י"ג ד'.

17 משכו: לכו, כמו ואחריו כל אדם ימשוך איוב כ"א ל"ג, לך ומשכת בהר תבור שופטים ד' ו' קוצעיוש וקלער'. והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ. אעפ"י שכבר נצטוה על זה בפרשה שלמעלה, והנכון כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ. כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם למחמי, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק אחר שיצאו פירש להם בסימן י"ג איסור החמץ ומצות המצות כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אעפ"י שלא אמר להם משה איסור החמץ. מ"מ נראה שאמר להם ואם לא נכתב שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים, גם כי לא הגיד להם שיאכלו מצות שבעת ימים, ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא מענין החפזון שנתחייבו לאכלו בחפזון. וכן מצאתי אח"כ לבעל הטורים שכתב למטה פסוק ל"ט: אי נמי כפשטיה כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצות ואילו נשארו היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון. עכ"ל; וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים כתב, וז"ל: מצה זו על שום שנגאלו, שנ' ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני, ולמחר היו מותרים בחמץ ובמלאכה, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה, עכ"ל. וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על בעור חמץ הוא מה שכתוב וישא העם את בצקו טרם יחמץ, שנראה שלא היה אלא מפני החפזון שלא יכלו לאפות לו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה היו אופים בצקם מיד אחר הלישה, ולא היו ממתינים שיחמץ; והנה כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ וע"כ לא אפו אותו, ולא היה להם צדה לאכול אלא בצק.

18 אשר בסף: בכלי, כמו ספות כסף מ"ב י"ב י"ד וכן תל"א במנא; וגוצעסיוס מפרש סף השער limen, וכן בתרגום אלכסנדרי, וכן תרגם היירונימוס; ונ"ל שא"כ היל"ל על הסף, לא בס.

19 אזוב: Hasselquist איש שְוֵיצִיָאה ראה מין musco הנקרא Bryam trunculatum שהיה יוצא בחומות ירושלם, ואמר שאולי הוא אזוב הקדמונים שהיה יוצא בקיר Cahen, אבל גיז' פירש כפירוש רבנו סעדיה ור' יונה ורמב"ם ורד"ק ור' תנחום, שהוא origanum וריחו טוב.

20 ולא יתן: לא יניח, ועיין למעלה פסוק י"ב.

21 וה' הכה כל בכור: דעת איכהארן כי מתו בחולי variolae pestiferae, הבא לפרקים בארץ מצרים וממית הבחורים, ויפה השיב ראז' כי לא ימית הבכורות בפרט. ויוסט גלה דעתו ברמז בספר הנדפס בברלין זה חמש עשרה שנה כי משה הרג את הבכורות ע"י אנשיו לאור הלבנה, ושהיו הבכורות בכל בית ובית נפרדים מיתר אנשי הבית, ושהיו אצל האלילים, כי היו קדושים לאלהיהם, והיו אצלם ג"כ בהמות מוקדשות להקריב. תאלמנה שפתי שקר! שהרי מלבד כי עליו להביא ראיה שהיו הבכורות יושבים בבית או בחדר מיוחד, הנה לא יובן איך מלאו לבו של משה להקדים ולהגיד הדבר אל פרעה שימות כל בכור? והלא לא ימלט שקצת מהם נשמרו בלילה ההוא לראות איך יפול הדבר; ועוד בכמה אנשים עשה משה הדבר הזה? כי הוא צוה לכל העם שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר. אולי יאמר כי בני לוי היו עמו, אמנם לא ימלט שהיו קצת מבני לוי שכנים לבני שאר השבטים, והואיל והיו מתחברים לאכילת הפסח הוא ושכנו, לא ימלט שיהיה אחד מישראל רואה כי אחד מבני לוי איננו בבית, ומי יעלה בדעתו שהיו בישראל אנשים כ"כ גבורי לב לבוא בתי המצרים אדוניהם, גם בבית פרעה, להרוג את בכוריהם, ואנחנו רואים איך היו רכי לבב שלא עמדו נגדם כשהשליכו ילדיהם ליאור, וכשאמרו שלא לתת להם תבן, וכשראו אותם חונים על הים, ומי יאמין שלא היה בית פרעה סגור ונשמר שיוכל אדם להרוג את בנו בכורו ואיש לא ידע, ובפרט אחר שהוזהר שימות, ואיך יתכן לאנשים הנכנסים בבתים בחפזון להרוג הבכורות, שיפנו להרוג בכורות הבהמות, ומה תועלת היה להם בזה? ואיך יכניסו עצמם בסכנה שיוודע הדבר, כדי להמית הבהמות? וכן בכור השבי אשר בבית הבור, מה ראה משה להמיתם אחר שלא היה לו בזה שום תועלת? ואיך נכנסו אנשיו בבית הבור? ואפי' יאומן שכל זה היה, היאומן שלא נודע הדבר, ולא היה שום מצרי שיראה אחד משליחי משה בא אל ביתו או יוצא מביתו, באופן שיוודע הדבר לעם ולמלך? כי אין ספק שאם נולד לפרעה שום חשש כי בני ישראל הם המכים בכוריהם לא היה משלחם בשלום, אבל היה מתנקם מהם באף ובחמה ובקצף גדול - ראה כמה בטולים הכופרים מעמיסים על עצמם כדי שלא לקבל עליהם כי ה' עושה נפלאות בקרב הארץ למען עשה כיום הזה להחיות עם רב שתהיה ידיעת יחודו ותאריו משתמרת בקרבו לתועלת כל יושבי תבל.

22 וברכתם גם אותי: שיתפללו אף עליו אנקלוס רש"י רשב"ם ראב"ע ורמבמ"ן, כי בעבדם את ה' בקרבנותיהם היו מתפללים לאל שירצה עבודתם ויברכם, ובקש מהם שבהתפללם לאל שיברכם יתפללו שיברך גם אותו.

23 טרם יחמץ? אשר עדיין לא חמץ.

24 משארותם: אעפ"י שתחלת הוראת השם הזה על הכלי שבו לשין הבצק ונותנין בו השאור, כי משארת נגזר מן שאור כדעת דון יצחק, אעפ"י שזה בשי"ן וזה בסי"ן, מ"מ כאן נראה שהכוונה על הבצק שנתערב בו השאור כי לא יתכן שיצררו העריבות בשמלותם, ובהפך יובן למה נתנו הבצק בשמלותם, שהוא כדי שיתחמם ויחמץ ואנקלוס תרגם מותר אצוותהון, מה שנשאר בעריבות, כלומר הבצק שנשאר אחר שאפו המצות שאכלו עם בשר הפסח, וכן רש"י מן המכילתא שיירי מצה ומרור. וראב"ע פירש כלי עץ, כי חמוריהם היו טעונים בגדים; ומי שהוא אוהבו יאמין לו שהיו אבותינו חמורים כל כל שיעמיסוכלי עץ על שכמם, ואת הבגדים על החמורים.

25 כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף: לבד מטף פחות מבן עשרים, והנה היה מספר נפשות בני ישראל שנים מיליאון לכל הפחות, והוא דבר זר מאד ורחוק ממנהגו של עולם שמשבעים נפש יולד גוי כזה בארבע מאת שנה. ויוחן דוד מיכעאליס בקש לקרב הדבר אל הטבע מכמה צדדים. ראשונה אמר כי אנשי המזרח נושאים נשים בהיותם בני י"ג או ט"ו שנה, וזה הבל, כי אמנם לקיחת אשה בימי הילדות הוא דבר המחליש את הגוף וממעט פריה ורביה. שנית אמר כי ישראל היו לוקחים יותר מאשה אחת, וזה ג"כ הבל, שהרי אם איש אחד יקח נשים רבות או גם שתים בלבד, ישארו אנשים אחרים בלי אשה, כי אמנם מספר הנשים הנולדות הוא קרוב למספר הזכרי ולא עודף עליו הרבה. גם אמר שישראל היו מאריכים ימים עד מאה שנה ויותר, וגם זה הבל, כי משה אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכלב הגיד ליהושע י"ד שהיה בן פ"ה שנה ושהיה עדיין חזק למלחמה, משמע שלא היו ככה רוב אנשי דורו. והנה רז"ל אמרו שהיו יולדות ששה בכרס אחד, וכן העידו הסופרים הקדמונים כי מימי נילוס מרבים פריה ורביה, ושהנשים המצריות יולדות תאומים על הרוב, וגם יותר משנים בכרס אחד. אריסטו Hist. animal. 74 כתב: Saepe et plerisque in locis geminos pariunt mulieres quemadmodum in Aegypto. ופליניוס כתב: Hist. nat. 7. 3 Trigeminos nasci certum est, inter ostenta ducitur, praeterquam in Aegypto, ubi fetifer potu Nilus; ואחר מעט כתב: In Aegypto septenos uno Quaest. Natural 3. 25 וכן Seneca כתב partu simul gigni auctor est Trogus. Quorundam causa non potest redid, quare aqua Nilotica fecundiores faciat. Tradidere non וקלעריקוס הביא מלבד אלה גם דברי Paulus Jurisconsultus שכתב: leves auctores ....... multas Aegypti uno utero septenos enixas . ואולי גם המילה היתה סבה לרבוי ההולדה, כמו שכתב פילון בספר המילה, וכן הרופא היהודי S. B. Wolfsheimer במאמרו de causis fecunditatis Hebraeorum nonnullis codicis sacri praeceptis intentibus, Halae 1742. עוד יש לשאול איך יכלה ארץ גשן לשאת אותם? ועל זה השיב י' ד' מיכאעליס כי נראה בבירור שלא נשארו ישראל כלם בארץ גשן, אלא נתפזרו בכל ארץ מצרים; עיין רש"י למעלה פסוק י"ג על ופסחתי. וארץ מצרים מפורסמת מאד אצל הקדמונים לטוּבָהּ ולרבוי יושביה, גם נראה כי ישראל פשטו לרעות מקניהם חוץ לארץ גשן במדבר אשר בין גשן ובין א"י, ככתוב ד"ה א' ז' כ"א והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם, ע"כ י' ד' מיכאעליס. אך כל זה לא יספיק לבאר עוצם הרבוי הנ"ל, ואין ספק כי השגחת ה' היתה בישראל לשמור בריאותם וכחותם, וכמו שיש להבין מדברי המילדות שאמרו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. והשגחת ה' וברכתו עמדה לישראל והצילה אותם מן הפגעים הממיתים את הילדים, כדי לקיים את דברו אשר דבר לאברהם, באופן שמקץ ארבע מאות שנה יהיו לגוי שיוכל לעמוד ולהתקיים בארץ ירושתו אשר נשבע ה' לתת להם אב תרכ"ג.

26 וגם ערב רב עלה אתם: אמרו שהם מאנשי מצרים שנתערבו עמהם להתגייר בראותם עוצם הנפלאות אשר עשה ה' בעבורם, ושהם האספסוף הנזכר במקום אחר במדבר י"א ד', ול"נ שאם היה שהתעוררו אנשים להתגייר אין טעם שיצאו אתם כי ישראל לא אמרו ללכת לצמיתות אלא לחזור מיד ולא יתכן לאנשים נכרים שיתערבו עמהם בחגם אשר יחגו לאלהיהם אם עד היום ההוא לא ירָאו את ה' ולא דבקו בישראל ולא נימולו, וכטעם וכל ערל לא יאכל בו. והנה מצאנו בנחמיה י"ג ג' ויבדילו כל ערב מישראל שהכוונה עירוב ע"י חיתון, ע"כ נ"ל כי ערב רב זה היה מעורב עמהם מלפנים והם מצריים שנשאו ישראליות ומצריות שנישאו לישראלים והם הם האספסוף. והנה תרגום האספסוף ערברבין, וכן כאן בס' השמרונים וגם ערברב עלה אתם מלה אחת, ולפי זה תהיה המלה כפולה כמו ירקרק אדמדם פתלתל, והוא ממש כמלת אספסוף, ואמנם אין צורך לזה אחר שמצאנו בנחמיה ויבדלו כל ערב מישראל משמע שאומרים בלה"ק ערב להוראת אספסוף.

27 וצאן ובקר: וצאן ובקר של ישראל, כי תחלה הזכיר הגברים והטף והערב רב, ואח"כ הזכיר המקנה; ולדעת רע"ס צאן ובקר של ערב רב, ודעת תלמידי יהודה לוצאטו של אלו ואלו.

28 כי לא חמץ: משמע שהבצק לא החמיץ, לא שלא נתנו בו שאור. ונ"ל כי בליל ט"ו אולי אחר אכילת הפסח לשו הבצק ליום המחרת ונתנו בו השאור והניחוהו שם כמנהג להניח הבצק כל הלילה כדי שיחמיץ, ואחר חצי הלילה גורשו ממצרים ולא יכלו לאפות בצקם ולקחו משארותם על שכמם ונתקרר הבצק ע"י שהוציאוהו ממקום שהיה מוצנע שם והוציאוהו לאויר ובפרט שאויר הלילה קר, ועי"כ לא החמיץ, אע"פ שנתנוהו בשמלותם כדי שיתחמם.

29 וגם צדה לא עשו להם: לא ידעו שיצאו מארץ מצרים בלילה ההוא ובפרט כי כאשר העירני תלמידי חזקיה מצליח אשכנזי אמר להם משה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ולא הכינו להם צידה רק לשו הבצק כדרכם ליום המחרה. ורמב"ן ור"י קארו פירשו אפו את הבצק בדרך וחוץ ממצרים כי גורשו ממצרים ואמנם אפו אותו עוגות מצות כי כן נצטוו.

30 עוגות: עיין בראשית י"ח ו'.

31 ומושב בני ישראל: ע' למעלה ו' כ', ודעת רז"ל שלא ישבו במצרים אלא רד"ו שנה, ות' שנה היו משעה שנולד יצחק יצחק בן ס' הוליד את יעקב, ויעקב היה בן ק"ל בעמדו לפני פרעה, הרי ק"ץ, נשארו ר"י לתשלום ארבע מאות, וחשבון ארבע מאות ושלשים כתוב כאן, הוא מזמן ברית בין הבתרים, שאמרו שהיה שלשים שה קודם לידת יצחק. וי"א הביאם דון יצחק כי לא חשש הכתוב לפרש לאברהם גם את השלשים שנה, כי החשבון הגדול בולע את המועט. ודעת רמב"ן ודון יצחק כי ל' שנה נוספו עליהם בעבור חטאתם במצרים. ודע כי בס' השומרונים כתוב: ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, וכן מתרגם בתרגום אלכסנדרי, והוא מן השנויים הנזכרים בש"ס מגלה ט', וכבר הסכימו חשובי האחרונים כגון Ravius, Koppe, I. D. Michaëlis, Jahn. Vater, Ricard Simon וראז' וגיז' שאין זה אלא תקון מסברה. ובת"י תלתין שמיטין דשנין דסכומהון מאתן ועשר שנין.

32 ליל שמורים הוא לה': כפירוש רש"י, כי מלת להוציאם לא תתפרש יפה בדרכים אחרים. והנה שמורים מל' ואביו שמר את הדבר, וכן שמורים לכל בני ישראל, כמו שמור את חדש האביב, שיתנו לבם מתי יבוא ויעשו ככל חקותיו.

33 כל בן נכר לא יאכל בו: אין ספק שהוא כמשמעו, כל נכרי, ורז"ל פירשו מי שנתנכר לאביו שבשמים, והוא המשומד, והוא פירוש שנתחדש אחר זמן הרבה, כשעמדו היונים וגזרו שמד על ישראל, אמרו חז"ל לפי צורך השעה כי בן נכר כולל לא הנכרי לבדו כי גם היהודי המתנכר; והנה מלת משומד נראה שהיא נגזרת מן שמד מענין השמדה, ונקרא כן מי שהמיר בעל כרכו בשעת השמד, ואח"כ כשבטלה הגזרה לא חזר בתשובה; ונקרא מומר מי שהמיר ברצונו. ורמב"ן רצה לפרש משומד בחסרון עי"ן מן שְמֹדַע, אִשְתְמֹדַע, משומדע, שהתנכר לאלהיו. ויפה הקשה הכורם כי ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי הוא ענין הַכָּרָה לא ענין התנכרות. והכורם עצמו נשתבש וכתב: אמת הדבר שמלת ואשתמודע כוללת שתי ההוראות יחד, שאנקלוס תרגם גם את ויתנכר בראשית מ"ב ז' ואשתמודעינון עכ"ל, וזה שבוש כי ואשתמודעינון הוא תרגום ויכירם, ותרגום ויתנכר אליהם הוא וחשיב מה די ימליל עמהון, וא"כ קושית הכורם על רמב"ן חזקה ובריאה, שאין אשתמודע ענין נהתנכרות אלא ענין הֶכֵּר, והנכון מה שכתבתי למעלה בגזרת מלת משומד, ובהבדלו מן מומר. ודע כי בספר דקדוק כ"י שבידי לא נזכר בו שם הספר ושם המחבר, אך הוא מן הקדמונים מצאתי כי לדעת ר' יונה המדקדק מלת משומד היא במקום משועמד ושרש עמד בל' סורי ובל' ערבי ענינו טבילה לקבל דת הנוצרים, והסכים לדעת הזאת גם ר' יהודה הלוי בס' הכוזרי מאמר ג' סימן ס"ה, וזה לשונו בכוזרי כ"י: אבל הצדוקים והביתוסים אינם כי אם אפיקורוסים ומינים מכחישים העה"ב, והם המינים אשר אנו מתפללים עליהם בתפלתנו. ואולם הידוע וחביריו הם המשומדים הנכנסים בתורה המעמודית שטובלים בירדן עכ"ל. וגם הדעת הזאת רחוקה מאד בעיני, והנכון כמו שפרשתי.

34 וכל עבד: מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך ברא' י"ז י"ב, גם נצטוינו בשביתת העבדים בשבת וי"ט, וכל זה מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו, ובסוף בית שני כשנתקלקלו המדות על ידי מלכי בית הורודוס ולמדו ישראל דרכי גוים, ובפרט המלכים והשרים והעשירים היו אוהבים להדמות לרומים, וידענו כי הרומים היו אכזרים על עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתם לפי דעתי היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות, זאת היתה סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם במכילתא, ולגירסת רש"י כאן היא דעת ר' יהושע, ולגירסת התוספות יבמות ע' ב' היא דעת ר' עקיבא, אבל ר' אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר בארתי בכרם חמד ג' עמוד 220, ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים תקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את ר' אליעזר שהיה מתקומם נגד כל דבר הנוטה ממה שקבל מרבותיו כ"ט סיון תרי"ד.

35 תושב: נכרי שנתיישב בתוך בני ישראל ואינו שומר תורתם, ולדעת רז"ל הוא שקבל עליו שבע מצות בני נח, וע' למטה פסוק מ"ח.

36 ושכיר: הוא נכרי העושה מלאכה עם ישראל ונשכר למספר ימים, ואעפ"י שהוא אוכל אצל ישראל לא יאכל בקרבן פסח; וכל זה כדי שתהיה יציאת מצרים נרשמת יותר בלב ישראל. וראב"ע פירש תושב ושכיר ישראלי שלא נמנה בחבורה; והנה כאן לא נזכר כלל ענין החבורות; ועוד הנה השכיר הוא בבית אדוניו, וממילא אם אין לו אשה ובנים שהוא נכלל עם בני הבית.

37 ועצם לא תשברו בו: כדרך אכילתו בחפזון רשב"ם, או לכבוד הקרבן שלא ינהגו בו מנהג גרגרנות רלב"ג, או ג"כ לאכלו דרך חירות ולא כמאכל עבדים.

38 כל עדת ישראל יעשו אותו: רש"י קיצר דברי המכילתא ונשארו דבריו סתומים, וכוונת המכילתא שבפסח דורות היו יכולין לעשות חבורה מעשרה בני אדם מעשר משפחות כל עדת ישראל, מי שיהיה, אבל בפסח מצרים נאמר ולקח הוא ושכנו, הוא וכל בני ביתו, ושכנו וכל בני ביתו כי לא היה להם לצאת מפתח ביתם, ולפי הפשט כבר ביאר למעלה בתחלת הסימן מצות קרבן פסח, וכאן הוסיף לבאר דין העבד והתושב והשכיר והגר, וקודם שידבר על הגר הקדים והודיע כי העבד והתושב והשכיר יאכלו קרבן פסח, אך לא יעשו קרבן פסח לעצמם ורק כל עדת ישראל יעשו אותו, ואח"ך פירש כי גם הגר כשימול יוכל לעשות קרבן פסח לעצמו עם כל בני ביתו, בלי להשתתף עם חבורה של ישראל כ"א אב תרכ"ג.

39 וכי יגור אתך גר: דעת רז"ל כי בגר צדק מדבר, שמקבל עליו כל התורה כלה, אמנם מן המקרא הזה משמע בבירור כי גם קודם שימול נקרא גר, א"כ הגר לא קבל עליו כל המצות, ולא מל ואיננו בכלל ישראל. והנה לפי הוראת המלות היה נראה כי גר פחות מתושב, שהתושב נתיישב בארץ, והגר בא לגור ולחזור אחר זמן לארצו, ולפ"ז איך בתושב אמר סתם לא יאכל בו, ובגר אמר שימול ואז יקרב? ויוחן דוד מיכאעליס כתב כי הגר אין לו קרקע, והתושב אין לו בית, ואני אומר כי תושב הוא מי שבא בגפו בלא אשה ובנים, והוא מתישב בביתו של א' מישראל וזה טעם תושב כהן ויקרא כ"ב י' והיה לו כעבד ומשרת כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך, ויקרא כ"ה מ'; אבל הגר בא עם כל בני ביתו אשתו ובניו, והוא יושב לבדו עם משפחתו לא עם א' מישראל כמו התושב, ולפיכך אמר המול לו כל זכר, ר"ל מאנשי ביתו ואין ספק כי גם התושב אם היה רוצה לימול היה אוכל בפסח, אלא שהזכיר זה בגר, מפני החדוש שיוכל לעשות פסח לעצמו כמו שפרשתי בפסוק הקודם. ומה שכתוב ויקרא כ"ה מ"ה וגם מבני התושבים וממשפחתם אשר עמכם, כבר מפורש שם אשר הולידו בארצכם, כלומר שנשא התושב אשה תושבת או שפחה כנענית, לא שבא נשוי. ולפי זה אין ספק כי התושב לא היה עע"ז, כי היה בבית הישראלי, ומצינו שהכשירתו התורה לאכול מתבואת שנת השמיטה ככל ישראל וכעבדים ויקרא כ"ה ו', והיה נענש אם היה הורג נפש, והיו ערי מקלט קולטות גם אותו במדבר כ"ה ט"ו. והגר נראה מן המקרא הזה עצמו וכי יגור אתך גר וכו', המול לו כל זכר, שלא היה מקבל עליו כל המצות, ולא מצאנו תורה אחת יהיה לכם ולגר בענין כל המצות בכלל, אלא בענין הפסח כאן ובמדבר ט' י"ד שאם ירצה לעשותו לא יעשנו אלא כפי המצוה ולא יאכלנו ערל; וכן בהקרבת הקרבנות, שאם ירצה להקריב אִשֶה, כאשר תעשו כן יעשה במדבר ט"ו י"ד-ט"ז; והיה מקבל טומאה ככל ישראל, ואם היה רוצה להטהר, היה צריך לאפר הפרה ככל ישראל שם י"ט יד', אמנם מצאנו שם ט"ו כ"ו ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, וכן האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה שם שם כ"ט, והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר שם שם ל'; וכל זה נראה שהוא בגר שברצונו נימול ונכנס בכלל ישראל, והוא הנקרא גר צדק, אלא שלא כל גר הוא גר צדק, כאשר הוכחתי ממקרא זה וכי יגור אתך גר, וא"כ מה שנצטוינו לאהוב את הגר ושלא להונותו, הוא לכל גר בסתם, אפי' איננו גר צדק.

40 ועשה פסח: וירצה לעשות קרבן פסח לעצמו, עם בני ביתו.

41 ואז יקרב לעשותו: יהיה כשר לעשות פסח לעצמו.

42 ויעשו כל בני ישראל: כבר נאמר למעלה פסוק כ"ח וילכו ויעשו בני ישראל וגו', והוא על עיקר שחיטת הפסח, ונתינת דמו על המשקוף ועל המזוזות, וכאן חזר ואמר ויעשו וגו' לענין אכילת הפסח, שלא האכילו ממנו לכל בן נכר, ושאכלוהו בבית אחד, ולא הוציאו מן הבית מן הבשר חוצה, ועצם לא שברו בו. וראב"ע כתב כי אולי זה נאמר על פסח שעשו במדבר סיני בשנת השני שאז מלו הגרים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה; ואין צורך לזה כאן.

43 ויהי בעצם היום הזה וגו': גם זה כבר נאמר למעלה פסוק מ"א אלא שנכפל כדי לסיים בזכרון היציאה ממצרים שעליה נאמרה הפרשה הסמוכה קדש לי כל בכור, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ודעת רשב"ם וראב"ע ורלב"ג שהמקרא הזה דבק עם הפרשה הסמוכה שבאותו היום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור. ונ"ל שאם היה הדבר כן היל"ל ויהי בעצם היום הזה אשר הוציא. ורמב"ן אומר כי הכוונה שלא יצאו כלם בלילה, אלא ביום שאחריו יצאו מכל גבול מצרים.

44 על צבאותם: רש"י למעלה ו' כ"ו פירש כמו בצבאותם, כמו ועל חרבך תחיה, עמדתם על חרבכם יחזקאל ל"ג כ"ו; ואמנם רחוקה היא מאד הוראת מלת על במקראות שהביא מהוראתה כאן לפי טבע המאמר, וראז' תרגם secundum, והביא לדוגמא איש על מחנהו ואיש על דגלו במדבר א' נ"ב, וגם המשל הזה אין לו ענין לכאן, כי שם הכוונה כל אחד מחובר למחנהו ולדגלו, ואיך אמר כל בני ישראל מחוברים לצבאותם? וקוצעייוס אומר שהוא כמו לצבאותם, וזה מתישב לענין המאמר, אלא שלא מצאתי לו חבר, כי הוא הביא והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שמות כ"ח כ"א שאין לו ענין לכאן, כי האבנים והשמות הם שני דברים ובני ישראל וצבאותם דבר אחד הם, ולא מצאתי דוגמא לזה שתהיה מלת עַל נאמרת על דבר בלתי נבדל מן הדבר. ורמב"ן פירש עם כל צבאותם, צבא הנשים וערב רב הנלוים אליהם, וגם זה רחוק כי הנשים לא היו צבאות מיוחדים, והערב רב לא יתכן שיקראו צבאותם של בני ישראל. ע"כ נ"ל לפרש כי ה' היה על צבאותם, וכן למעלה ו' כ"ו הוא משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כי ה' ומשה ואהרן היו על צבאותם, כלומר היו מנהיגיהם, כטעם ועל צבאו נחשון בן עמינדב במדבר י' י"ד, וכאן הכוונה כי ה' היה הולך לפניהם בעמוד הענן והאש.