שד"ל על שמות ל׳

1 על שתי צלעותיו תעשה על שני צדיו: היום כ"ה תמוז תרי"ט נ"ל שהכוונה שתים שהן ארבע, שתי טבעות על שתי צלעותיו, אך לא שתים בין הכל, אלא שתים מכל צד, כמו שהיה בארון ובשלחן ובמזבח העולה, כי ודאי בטבעת אחת מכאן ואחת מכאן כמו שפירש ר"י בכור שור לא היה נכון לשאת אותו, כי יהיה מתמוטט ומזדעדע, ומה שלא נכתב בהדיא ארבע טבעות, אינו אלא לאהבת החלוף, ע"ד מנהג לה"ק לכפול הענין במלות שונות. הלא תראה כי בכל אחד משלשה כלים שנזכרו בהם בדים הלשון משונה תמיד, בארון כתוב כ"ה י"ב ויצקת לו וכו' ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו', ובשלחן כתוב כ"ה כ"ו ועשית לו ארבע טבעות זהב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות וגו', ובמזבח העולה כ"ז ד' כתוב ועשית על רשת ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו, ואח"כ כתוב והיו הבדים על שתי צלעות המזבח, וכאן במזבח הקטורת שנה ג"כ בלשונו ואמר שתי טבעות, ולא אמר ארבע טבעות, אבל פירש שתהיינה על שתי צלעותיו כלשון הנאמר במזבח העולה, ושם היו הטבעות ד' ולא ב', וחזר ופירש על שני צדיו, כלו' ב' מכל צד. אח"כ מצאתי שכן היא ג"כ דעת דון יצחק, שהיו שם ד' טבעות, אלא שהוא אומר שהיו על הזויות, וזה אפשר, אבל אין ספק כי צלעותיו איננו זויותיו, ואולי המתרגם בחר לתרגם זיוייתיה, כי היה הענין מתמיה וזר להזכיר הצדדים שתי פעמים תכופות, אך באמת אין מלת צלע מורה כלל על הזוית.

2 כי תשא וגו': כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כלה. לפיכך מה עשה. צוה שימנו בעת ההיא, בתחלת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד, לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו' ונתנו איש כופר נפשו וכו' וכו', ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ"י שהנמנים צריכים לכופר הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד, כדעת דון יצחק; רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היה כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני חלקי גדול במקדש יותר ממך כמו שכתבו חכמי התוספות בס' דעת זקנים; וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשימנו לצורך כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם, וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר, ולא יה בהם נגף וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, והנה דוד בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה' שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחשת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג"כ מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה, והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מסבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממה ימשך כי כשאדם או הגוי כלו עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ומשורר צרפתי אמר

3 Du triomphe à la chûte il n'est souvent qu'un pas.

4 Voltaire, la Mort de César.

5 והמעמר כתב כי אנשי דור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל.

6 לכפר על נפשותיכם: וכן כסף הכפורים, הנכון כרמבמ"ן ענין כופר נפש, וכן כי הדם הוא בנפש יכפר, הוא כופר הנפש, כי הדם הוא הנפש, והמקריב קרבנו נותן נפש תחת נפש.

7 כפי הטעמים, וכדעת הירושלמי שקלים ריש פרק ששי.

8 לא ייסך: ע"ד ויישם בארון במצרים.

9 וחלבנה סמים: קח נטף ושחלת וחלבנה מובחרים שיהיו ראויים לכנוי סמים, וזה על דרך שאמר למעלה קנמן בשם וקנה בשם, כך היה נ"ל לפי הפשט, ודעת הטעמים כדעת רז"ל.

10 בד בבד יהיה: חלק כנגד חלק, משקל כנגד משקל, באונקיא של נטף תתן אונקיא של שחלת, ועיין למעלה כ"ז י"ח. כששני הדברים נשארים מחוברים, או זה אצל זה, אומרים בבי"ת, וכשהם נפרדים זה מזה אומרים בכ"ף, חלק כחלק יאכלו אח"ם.

11 ממולח: ראב"ע, רמב"ן, רמבמ"ן, ראז' וגיז' פירשו שיתנו בה מלח; ונ"ל כי אחר שמצאנו במלח תמלח בבנין הקל, הפעוּל יקרֵא מלוח ולא ממולח. ואנקלוס תרגם מערב, ורש"י פירש מן מַלָּחֵי הים, שמהפכין את המים במשוטות, וכן בקטורת היו טורפין ומערבין יפה סמים שונים. ולדעתי מלחי הים הוא כמו עושה מלאכה במים רבים תהלים ק"ז כ"ג, וכמו שמן הלך אמרו שלח, כן מן מלאכה אמרו מלח, והנה טעם ממלח טהור קדש, שתהיה מלאכתו נעשית בטהרה ובקדושה. ומלות ממלח טהור לשון זכר, חוזרות לא לקטורת אלא לרוקח. ברש"י כ"י שבידי לערבם חלמון וחלבון באצבעו בבזך.