שד"ל על שמות ט״ז

1 וילונו: עיין מה שכתבתי למעלה י"ד י"א.

2 מותנו ביד ה': מיתה טבעית, כמו כל אדם רשב"ם ורמבמ"ן.

3 בשבתנו על סיר הבשר: ובמקום אחר במדבר י"א ה' זכרנו את הדגה וגו' ולא הזכירו בשר; ואולי כדעת אח"ם הדגה והחציר וכו' הוא מה שהיו אוכלים חנם, כלומר שהיו נותנים להם המצרים, אבל מי שהיה לו צאן ובקר הרבה בביתו היתה אשתו מביאה לו בשר ומבשלים אותו במקום שהיו עובדים עבודתם.

4 למען אנסנו: כאומר עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דברה תורה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטוה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע' למטה פסוק כ"ב.

5 והכינו: לצורך השבת.

6 והיה משנה וגו': ואני אמטיר להם כפלים באופן שיוכלו להכין לשבת.

7 ערב וידעתם וגו': כמו שמפרש למטה ח' בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, אז בראותכם שהוא מזמין לכם תאותכם, תכירו כי הוא הוציא אתכם ממצרים, כלומר כי הוא רצה שנוציא אתכם משם ושנביא אתכם אל המדבר, ולא כמו שאמרתם כי הוצאתם אותנו רש"י ורשב"ם.

8 ובקר וראיתם את כבוד ה': אין הכוונה כלל כדעת ראב"ע על הכבוד שנראה בענן, אלא כפירוש רש"י, רשב"ם רמב"ן, ורמבמ"ן על ירידת המן שהיה דבר פלא ונגלה בו כבוד ה'; ולא אמר כן בענין השלו כי היה השלו בהשגחת ה' אך לא נס גמור.

9 בשמעו: ע"י המן הראה ה' כי שמע תלונותם.

10 בתת ה' לכם: זה שאמרתי יהיה ע"י שיתן ה' לכם וכו'.

11 קרבו לפני ה': נראה שלא היה עמוד הענן בהיותם חונים אלא בלכתם, רק אחרי הקמת המשכן היה הענן שוכן על המשכן גם בעת חנייתם, ככתוב כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו במדבר ט' י"ח; והנה כשדבר אהרן אל העם לא היה להם עמוד הענן, ופתאום נראה להם כבוד ה' בענן כלו' נראה להם הענן, והנה כשאמר להם אהרן קרבו לפני ה' אין הכוונה שילכו לשום מקום ולא שיתנועעו לשום צד, אלא טעמו קרבו אלינו ונשמיעכם את דבר ה', ומיד נגלה ה' בענן כמקיים דברי משה, ולפיכך אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל כדי שאהרן יקראם והוא משה ידבר אליהם, ונראה כי תחלה כשאמרו להם משה ואהרן ערב וידעתם וגו' לא שמעו להם ולא נחו מתלונתם, ועכשו ע"י שראו הענן הטו אזל לדבריהם, ואז אמר להם משה כה אמר ה' שמעתי את תלונות וגו' בין הערבים תאכלו בשר וגו' למטה י"ב, ואעפ"י שלא נזכר בתורה שאמר להם משה כן, הנה כיון שאמר לו ה' דבר אליהם לאמר, אין ספק שאמר להם.

12 כי אני ה' אלהיכם: כי אני ה' משגיח עליכם.

13 ותעל השלו: כן הנקרא בלשון ערבי העוף הנקרא בל' רומיcoturnix ובלעז quaglia, והעופות האלה פורחים מארץ על ארץ ונמצאים לאין מספר בארץ ערב שבאים שמה מים סוף, ומעופפים קרוב לארץ וצדים אותם בידים, וה' הזמינם להם בעצם היום ההוא שהיו מלינים מפני הרעב, ונראין דברי דון יצחק כי השלו לא בא להם אלא ביום ההוא בלבד, לא כל יום כמו המן כדעת רמב"ן וקצת מרז"ל עד ששב להם בקברות התאווה במדבר י"א ל"א.

14 שכבת הטל: הטל שוכב ושטוח על הארץ.

15 ותעל שכבת הטל: כשעלה הטל באויר כלומר כשזרחה השמש ונתפזר הטל באויר כמנהגו, אז נראה המן שהיה תחתיו רש"י וקלעריקוס ונ"ל כי מלת והנה מכרחת הפירוש הזה, כי אין והנה בכל מקום אלא אז ראה, אז ראו, אז נגלה הדבר.

16 דק: ראו על פני המדבר ענין דק, עשוי גרגירים קטנים.

17 מחספס: אין לו רע אף לא בשאר לשונות, ע"כ לא נדע ענינו; ביומא ע"ה ע"ב דרשו דבר שנימוח על פיסת היד, ודבר שנבלע ברמ"ח איברים כמנין מחספס, ומה שכתב רש"י כאן וי"א מחספס ל' חפיסא וכו' איננו מן התלמוד, כי מה שאמרו טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בקופסא, איננו פירוש מחספס, אך הוא דרש נסמך על מה שכתוב ותעל שכבת הטל, ובס' במדבר י"א ט' כתוב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, ומזה דרשו טל מלמעלה וטל מלמטה. ואנקלוס לפי נסח הספרים תרגם מקלף מל' מחשוף הלבן; אמנם הואיל ומצאנו בתרגום הפסוק הזה מלת כְגִיר נוספת שיאן לה תיבה בפסוק כאשר העיר רש"י, והואיל ומצאנו כי גרסת רמב"ן ונסחאות ישנות ע' אוהב גר דְגִיר שענינו עשוי חמרים חמרים, לבי אומר לי כי אולי דגיר הוא תרגום מחספס, ונ"ל כי הנסח המכוון כך הוא: והא על אפי מדברא דעדק דגיר דעדק כגילדא על ארעא, ומלת מקלף תוספת היא שהוסיפו האחרונים כי לא הבינו מלת דגיר והיה נראה להם שאין כאן תרגום למלת מחספס, ותרגמו מחספס מן מחשוף בראשית ל' ל"ז שתרגומו קלוף ועשו ממנו מקלף, ואין מקלף מתישב כאן כלל; וגיז' פירש desquamatum, decorticatum, id est squamis simile ואינני מבין איך יהיה decorticatum פירושו squamis simile; וראב"ע ורד"ק פירשו עגול וראב"ע בביאור הקצר כתב זה בשם יש אומרים, ורש"י פירש מגולה אולי משרש חשף, אעפ"י שאמר שאין לו דומה, כלו' בצורתו המרובעת מחספס ובסמ"ך במקום סין, וגוסעציוס פירש קשה כחרס חספא תרגום חרס ויד"מ ואחריו ראז' פירש מל' ערבי, דומה לשלג. ובתרגום ירושלמי מְסַרְגַל, וסרגול ענינו שרטוט, אולי דעת המתרגם שהיה המן נקוד וטלוא בגוונים שונים. ולפי הענין הדעת נוטה יותר לפירוש יש אומרים שהביא ראב"ע, ולא שיהיה מחספס ענינו עגול, שא"כ למה לא יאמר עגול? אלא שיהיה מחספס תאר לדבר העשוי גרגרים עגולים קטנים, ולהיות מחספס מלה זרה חזר ופירש דק ככפור אח"ם.

18 ככפור: גליד הוא הטל הקרוש מפני הקור והוא גרגירים גרגירים, והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ tamarix בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם כגון Avicenna שהאמינו שהוא יורד מן האויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם תרנגבין terengiabin הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נממצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה בדברו על הרי אררט כתוב: וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם הגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה, עכ"ל; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, וע' ראב"ע פ' י"ג ודון יצחק.

19 מן הוא: מה הוא, מָן בקמץ בל' סורי מָה, ומַן בפתח מי, ע' א"ג עמוד 112.

20 איש לפי אכלו: לפי מה שצריך לאנשי ביתו לפי מספרם.

21 ויעשו כן בני ישראל וגו': אם עשו כדבר משה לא לקטו כפרש"י ואחרים קצתם הרבה וקצתם מעט, אלא במדה, עמר לגלגלת; ולמה נהפוך מה שהוא צווי ונעשה ממנו נס? והנכון כדעת ראב"ע שלקטו המרבה והממעיט לפי מספר נפשות אהלו, אלא שהוא אומר וימדו בעמר מצא כל א' לפי מה ששיער, נראה שלדעתו לא לקטו במדה, אלא באומד, ואח"כ מדדו ומצאו שלקטו בכיוון עמר לגלגלת, וכן היה לדעת רלב"ג, וגם זה נס שאין בו צורך, ולדעתי עשו כדבר משה ולקטו במדה עמר לגלגלת, וטעם וילקטו המרבה והממעיט לקטו זה הרבה וזה מעט, לפי מספר הנפשות אשר באהלו, זה עשרה עמרים וזה חמשה, עמר לגלגלת במספר נפשות ביתו; ואח"כ מפרש וימדו בעמר, שהיתה לקיטתם במדה, לא באומד; ולא העדי המרבה והממעיט לא החסיר, כלומר מי שלקט עשרה עמרים לא העדיף על שיעור הקצוב, ולא לקט יותר מעמר לגלגלת, ומי שלקט חמשה עמרים לא החסיר מן השיעור, לא לקט פחות מעמר לגלגלת, אלא איש לפי אכלו עמר לגלגלת לקטו.

22 וירֻם: ל' רמה ותולעה, לפיכך נקוד ג' נקודות להבדילו מענין רוממות, אעפ"י שגם בהיותו בשרש רמם היה משפטו וַיָרָם על משקל וַיָסָב.

23 ויקצוף עליהם עשה: כי לא האמינו באלהים כאילו מחר לא יהיה להם מה לאכול, ולפי' היה מתליע כדי שיצטרכו לסמוך על הנס, כי לא היה מטבעו להתליע, כמו שלא היה מתליע ביום השבת.

24 וחם השמש: לא כשהיה השמש זורח, אלא כשהיה מתחמם, כלומר כפי מה שהיה חומו הולך ומתחזק על הארץ, היה המן נמס מעט מעט. מה שהביא רש"י מסנהדרין ס"ז הוא לפרש מלת פשר שבתרגום, ומלת ונמס איננה בכ"י אחר מלת מפשיר, אלא אחר שבחן של ישראל כתוב: ונמס תרגומו פשר וכו', ואני שד"ל נ"ל שהם שני ענינים, וכן בעל הערוך עשה מהם שני ערכים.

25 לקטו לחם משנה: יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו, א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' פסוק ה', אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו, ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

26 את אשר תאפו אפו: מאחר שלא אמר את אשר תאפו מחר אפו היום, נראה כדעת ראב"ע שאין הכוונה מה שבדעתכם לאפות מחר אפו היום, רק כך אמר להם: אפו ובשלו מן המן הזה כל הצריך לכם לאכילת היום הזה, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד למחר, ומחר אומר לכם מה תעשו; והנה אפשר היה לומר כי כמו שעשו מלאכה כמה וכמה שבתות קודם זמן ירידת המן כן עשו מלאכה בשבת ההוא הראשון אלא שלא לקטו המן מפני שלא ירד; ומה שכתוב למעלה והכינו את אשר יביאו מדבר בכל השבתות חוץ מהראשון; ומה שכתוב למטה וישבתו העם ביום השביעי מדבר על שאר השבתות או על היציאה ללקוט את המן או על שאר מלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש; אמנם ממה שאמר להם משה אכלוהו היום ולא אמר בשלוהו היום ואפוהו היום נראה יותר כי ביום השבת ההוא אכלו את המן חי בלא בישול שהרי היה ג"כ נאכל כמות שהוא חי.

27 אֵפו: בא צרי במקום חטף להרחבת האל"ף ע"ד ל' סורי ע' א"ג עמוד 95 ודקדוקי 183 §, כמו וְאֵסָעֲרֵס זכריה ז' י"ד אֵתָיוּ.

28 וביום השביעי שבת: ביום השביעי יהיה לכם שבת, ולא יהיה בו מן רש"י; וראב"ע אמר כי מלת בו תוספת ביאור, ואין הדבר כן, כאשר כבר העיר הרמבמ"ן; אמנם אמת הוא כי בי"ת של וביום איננה צריכה, כי די היה אם יאמר ויום השביעי שבת ככתוב בעשרת הדברות, ודוגמת זה למטה ל"א ט"ז וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן ל"ה ב' וביום השביעי יהיה לכם קדש, וכן ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש; ואעפ"י אין הבי"תין הללו צריכות, אינן יתרות, כי ביום השביעי שבת פירושו ביום השביעי תשבותו, וכן ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון, פירושו ביום השביעי תקראו מקרא קדש ותשובתו.

29 ויאמר ה' אל משה: שיאמר אל העם עד אנה מאנתם ראב"ע.

30 ראו: הבינו כי ה' נתן לכם את השבת, כי ה' הוא שצוה אתכם על השבת.

31 שבו איש תחתיו: באהלו ראב"ע כמו ולא קמו איש מתחתיו למעלה י' כ"ג.

32 אל יצא איש ממקומו ביום השביעי: ללקוט המן; עיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר, ואיסור תחומין מד"ס רש"י, והנה כמו שלדורות היו צריכים לשבות מִצֵאת אל השדה לעבוד האדמה או לרעות הבהמות, כן הם שלא היתה להם מלאכה אחרת למצוא מחייתם רק לצאת וללקוט המן, נאסר להם לצאת ממקומם ללקוט המן כי היא עיקר עבודתם.

33 וישבתו העם ביום השביעי: ביום ההוא ומשם והלאה בכל שבת ושבת.

34 כזרע גד: בצורתו, ולבן במראהו רשב"ם. גד תרגמו הקדמונים קוריאנגד, וכ"כ Dioscoride כי אנשי אפריקא אנשי קרטגיני קוראים לקוריאנדר Goid.

35 כצפיחית בדבש: בצק הנילוש בדבש, והמלה משרש צפח שענינו בערבי שטיחה, בצק שטוח ודק, וקרוב לצַפח טָפַח, ומזה טֶפַח ומטפחת כלם ענין שטיחה גיז'; והנה במקום אחר במדבר י"א ח' כתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן, והנכון כדברי רשב"ם וראב"ע כי כשהיה נאכל כמות שהוא חי היה טעמו כצפיחית בדבש, וכשהיו טוחנים אותו היה טעמו כטעם לשד השמן.

36 צנצנת: אין לו חבר במקרא, ואף בלשונות הקרובות ללה"ק, וגיז' מדמהו לטֶנֶא בארמית ובתלמוד צנא, ובאיטלקי Zana, ומזה לדעתי ואל מצינים יקחהו איוב ה' ה' ומפרש מין סל וקופה, וזה רחוק, כי המן היה גרגירים קטנים, מלבד כי אין הסל והקופה עומדים לדורות, ואנקלוס תרגם צלוחית, ורש"י פירש שהוא כלי חרס, ובתרגום היוני המיוחס לע' זקנים סל זהב.

37 והנח אותו לפני ה': זה אמר משה לאהרן אחר שהוקם המשכן, ושלשת המקראות הללו ל"ג-ל"ה כתבם משה בשנת הארבעים.

38 לפני העדות: לפני ארון העדות שנקרא כן ע"ש הלחות שבהן מצות ה' ועדותיו.

39 ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו': אין שם ראיה לומר כדעת קצת שלא כתב משה את המקרא הזה, כי משה בסוף ימיו היה יכול לכתבו, ובפרט אחר שלא כתה וישבות המן ככתוב ביהושע ה' י"ב, רק אמר שאכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען, מקום שהיו שם בסוף ימיו של משה. ומה נעכמו דברי רבנו סעדיה גאון בהקדמת ס' האמונות והדעות כי ענין המן נפלא מכל שאר הנסים, כי דבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם מספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדָבָר, כי אם ממזון מחודש יחדשהו הבורא להם באויר, ואילו היה שום פנים לתחבולה לקצת מזה, היו מקדימים אלו הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, וגם לא יעלה על הדעת שיהיו המון בני ישראל מסכימים לבדות מלבם הענין הזה ולהוריש לבניהם הספור הזה אם לא היה כן באמת, ואף לא שיהיו בניהם מקבלים מהם הספור הזה, אם היה זהם התפרנסו בדרך טבעי, ע"ש; וע"ז יש להוסיף כי ענין המן היה ביד ישראל לבחון אותו בכל יום ויום לדעת אם היתה למשה שום תחבולה בו, כי לא היו שם קולות וברקים שיעכבום מחקור היטב איך היה הדבר; באופן שלא יצוייר בנס הזה שום חשש זיוף, ע"כ הוא לדעתי יסוד אמונתנו בתורה מן השמים.

40 עשירית האיפה: עיין רש"י, ושיעור המדות לא נודע לנו רק בקבלה, ונראה שהיתה האיפה מפורסמת וידועה אצלם יותר דון יצחק, ושם עומר בלתי נהוג כ"כ, וכן תראה כי בכמה מקומות כתוב בתורה עצמה עשירית האיפה, גם מלת עשרון לעֵד, ואעפי"כ עיקר שמו עמר, אולי הוא שיעור הדגן היוצא מעמר שבלים; וכן החמֶר שהוא עשר איפות אולי הוא מדת הדגן היוצא מכרי, או חומר לשון חמרים חמרים של מאה עמרים, ועל שם כרי נקרא ג"כ כור.