1והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה. פירוש דמגילה נמי אף על גב דמדרבנן היא הרי קורין בשבת ובת טלטול הוא ככל כתבי הקדש ואפ״ה כשחל בשבת אין קורין אותה משום האי גזרה וכדאיתא בדוכתא ופרכינן אי הכי ראשון נמי אמאי לא גזרו משום דרבה ופרקי׳ הא תקינו ליה רבנן בביתו כדאיתא לקמן במתני׳ ותו ליכא משום גזירה דרבה ובדין הוא דמצי פריך דשאר ימים נמי לידחי שבת במקדש שהוא מן התורה וליתקין ליה בביתו אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דתינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר וכיון דנדינן מהאי אוקמתא לגמרי תו ל״ק אידך. והיינו דפרכי׳ תינח לאחר תקנה קודם תקנה מאי איכא למימר פירו׳ דהא מתני׳ דהכא דקתני לולב שבעה קודם תקנה היא אלא תריץ הכי ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בה רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בה רבנן פי׳ ראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא״א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזרה דרבה אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקלו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וסמכו על מה שאמרו ביבמות דב״ד מתנין לעקור דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה ואפי׳ במקום כרת:2א״ה האידנא נמי לידחי שבת. פירוש בגבולין דהא איתיה מן התורה ליום ראשון בגבולין ופריק דלא ידעינן בקביעא דירחא ואינו יום ראשון ודאי שהוא מן התורה:3ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחי. פי׳ דהא ברוב ארץ ישראל השלוחים מגיעים ויודעין בקביע׳ דירחא ועושין יום אחד ופריק כדתנן כו׳ וק״ל טובא דהא הכא אמרי׳ דלא ידעי בני בבל בקביעא דירחא ואלו התם בפ״ק דיו״ט אמרי׳ והאידנא דידעי׳ בקביעא דירחא אמאי לא עבדינן וי״ל דהא דהכא מיירי בזמן קדוש החדש שאין השלוחין מגיעין לחוצה לארץ אלא למיעוטא בלבד כגון בבל עצמה כדאמרי׳ במסכת ראש השנה כי אתא עולא לבבל אמר עברוה ואמרי׳ ידעון חברין בבלאי מאי טיבותא עבדי׳ להו מיהו כיון דרוב חוצה לארץ לא דחו דלא ידעי בקביעא דירחא לא דחי כלל אפי׳ היכא דידעי וכי אמרי׳ התם דידעי׳ בקביעא דירחא היינו אחר שעמד הלל הנשיא האחרון בנו של רבי יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש ותקן לנו חשבון שבידינו וראה שהסמיכה מתמעטת והיא מתבטלת מישראל עמד הוא ובית דינו ויסד זה החשבון המסור בידנו וקדש כל חדשים ועבר כל השנים על פי החשבון הזה וברם זכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו המועדות ור״ח מישראל שהרי גז״ה שאין לנו מועדות ולא חדשים אלא קדשו אותם ב״ד מומחין וסמוכין ואפי׳ אנו יודעים קביעות הירח כדאמרי׳ בר״ה אשר תקראו אותם אפי׳ שוגגין ואפי׳ מזידין אין לי מועדות אלא אלו ואע״פ שאין מקדשין מועדות ור״ח אלא במועדם שאני הכא דהוי שעת הדחק שיתבטלו כל המועדות ושורת הדין לקדש חדשים זה אחר זה בשעת הדחק כדאיתא בסנהדרין בפ״ק הלכך אחר שנתיישב זה החשבון שבידינו הרי כל ישראל יודעין קביעות הירח והיינו דאמרי׳ התם דהשתא ידעי׳ בקביעא דירחא וזה אמת ונכון. מיהו אכתי ק״ל דהשתא ידעי׳ בקביעא דירחא מפני החשבון שבידינו אמאי לא דחי שבת יום ראשון שהוא מן התורה דהא אמרת דכל היכי דהוי מדאוריי׳ וידעינן בקביעא דירחא לית לן גזירה דרבה וטעמא דלא הוי דחינן מעיקרא היינו משום דלא ידעי׳ בקביעא דירחא וא״כ השתא דידעי׳ בקביע׳ דירחא לידחי וי״ל דטעמא כדפריקו התם במאי דשיילי׳ אמאי לא עבדינן תרי יומי ופרקי׳ משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם דזמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי פי׳ כשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה קבעוהו ע״מ כן שנהיה נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות שני ימים בח״ל כמו שהיו נוהגים אבותינו שלא היו יודעין בקביעא דירחא ויהיה לנו כאלו הם ספק גמור כבתחלה לברך ולקדש בשני ולדחות לולב בראשון כי הם ראו שכך יפה לנו וכך היא תקנתינו ואפי׳ לדחות מצות עשה של תורה דלמא אתי קלקולא בעידן שמדא ולא נתכונו הלל ובית דינו שיהא לנו מועדות על פי בית דין כמצות תורה אלא שננהוג בהם כמנהג אבותינו ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו וגזרו הם מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בקביעות הירח ואין הלולב דוחה שבת מיהו איכא למידק תינח לבני ח״ל דכי היכי דעבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו הכא נמי לא דחי לולב שבת כמנהגם אלא לדידהו בני ארץ ישראל דהוו ידעי אבהתהון בקביעא דירחא ועבדי חד יומא ולולב דוחה להם שבת כדאמרינן הכא דאינהו נמי הכי עבדי השתא נמי לדחו כמנהג אבותיהם שהרי מטעם זה אינם עושין אלא יום אחד שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חוצה לארץ לא הוה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומש״ה עבדינן בכל חוצה לארץ שני ימים כמנהג אבותינו וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום אחד חוץ מראש השנה דלא ידעי ליה מפני שחגו בן יומו והיו עושין שני ימים בכל מקום חוץ מבית דינו הוועד ולפיכך עכשיו עושין בכל ארץ ישראל כמנהג אבותיהם לעשות כל המועדות יום אחד חוץ מר״ה וא״כ לידחי שבת יום ראשון של לולב כי מנהג אבותיהם בידיהם וי״ל דודאי לפום סוגיא דהכא ה״נ דכיון דבני א״י הוה דחו מעיקרא דבניהון נמי דחו השתא אבל אנן סמכינן אמסקנא דלקמן דאמרינן דמעיקרא נמי בזמן קדוש החדש לא היה לולב דוחה שבת בגבולין כלל דכיון דאנן לא דחינן בחוצה לארץ אינהו נמי לא דחו ונמצינו כולן שוין בזמן ההוא בענין הלולב וה״ה בזמן הזה משום מנהג אבותינו:4ואפשר עוד להרחיב הביאור בזה לפי מה שכתבנו מאי דאמרינן הכא דהאידנא לא ידעינן בקביעא דירחא היינו האידנא ממש בימי רב אשי שסדר התלמוד שהיה אחר שיסד הלל חשבון זה ומאי דקאמר דלא ידעינן לאו בעיקר הידיעה אלא שאנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בו כלום ככל חוצה לארץ ופרכינן דאינהו בני ארץ ישראל דידעי בקביעא דירחא אף בעיקר המעשה לידחו מעיקרא ולידחו השתא ופריק דאה״נ דדחו אבהתהון כדתנן כו׳ וכיון שכן דחו בניהון נמי ולקמן מסקינן דאינהו לא הוו דחו נמי כיון דאנן לא דחינן וה״ה לבניהון השתא והכל הולך אל מקום אחד. ואיכא למידק דהכא אמרינן דלולב דוחה שבת בגבולין היכא דידעינן בקביעא דירחא ביום ראשון שהוא מן התורה וא״כ למה לא היה שופר דוחה שבת בגבולין דהא הוי מדאורייתא ותנן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. והרב המאור כתב דטעמא משום דמצות שופר מעורבת היא בין של תורה ושל סופרים שיש אומרים ששתי תרועות מן התורה ואחת מדברי סופרים וי״א אחת מן התורה ושתים מד״ס וכל דהוו דרבנן לא דחי שבתא אע״ג דידעי׳ בקביעא דירחא משום גזירה דרבה כמקרא מגלה וזה הוא שהתקינו משחרב ב״ה שיהו תוקעין במקום שיש בית דין משום תרועה דאורייתא וגזרו שלא ידחה בשאר מקומות משום תרועה דרבנן דאית ביה וזה א״נ חדא דהא ודאי קי״ל כרבנן דהתם דסברי דכלהו ג׳ תרועות מדאוריתא דמייתי להו בג״ש וכדכתיבנא התם. ותו דאפילו לאידך תנאי תרועה דאורייתא תדחי שבת מיהת ולמה תבטל זו מפני אלו וכ״ש למאי דמפרשינן התם דכי קאמרינן מד״ס לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בג״ש וכל י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ״ק דקידושין והנכון דהא דאמרינן הכא דאע״ג דהוי מצוה מדאורייתא לא דחי שבתא משום גזירה דרבה אלא היכא דידעי בקביעתא דירחא ושופר לא הוו ידעיי בקביעא דירחא אלא בבית הוועד לפי שחגו בן יומו והתם נמי זמנין דלא ידעי ליה כשבאים עדים מן המנחה ולמעלה והיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכיון דכי לא אתו עדים לא דחינן כי אתי עדים נמי לא דחי׳ והשתא מתרצא לן אחריתי דמילה דוחה שבת בשמיני שלה בדין תורה ולא העמידו חכמים דבריהם לגזור בה משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן ז״ל דהא הזאה דליתא אלא בחד והעמידו בה דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע״ג שיש בה כרת. אלא הטעם הוא משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח׳ שלו ברור וכיון שהוא מחוייב מן התורה מעתה לא גזרו בו לדחות מצותו מעליו משא״כ בלולב שאינו ברור מן התורה ומשא״כ במגילה שהיא מדבריהם לגמרי ומשא״כ בהזאה שאע״פ שזמן הפסח ברור והוא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו מצות פסחו אלא גורמין לו שלא יתחייב בו. עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א״א כנ״ל:5ואכתי איכא למידק דהא גבי שופר שלא היה דוחה שבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים התקינו משחרב בית המקדש שיהו תוקעין במקום שב״ד יושבין דליכא משום גזירה דרבה ולמה לא התקינו כן בלולב שיהא דוחה קודם החרבן. ותירצו בתוספ׳ כי השופר הוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ולא רצו לבטלה לגמרי ועשו מקום שיש בו ב״ד כמקדש עצמו ועוד שבשופר דליתיה אלא יום א׳ וישתכח מצותו תקנו בו משא״כ בלולב שהרי יש בו בשאר ימים מדרבנן מיהת ואעפ״י שאינם תשלומין דראשון מ״מ הא איכא זכר דאיכא לולב מדאורייתא אלא דדחי ליה שבת ונכון הוא. ומורי נר״ו תירץ דשופר כיון דאפשר ליה בחד תוקע והשאר שומעים כי הוי במקום ב״ד ובזמן ב״ד כדאי׳ התם תו ליכא משום גזירה אבל נטילת לולב שהוא מסור לכל אחד וא׳ ליטול אפי׳ הוי בב״ד איכא משום גזירה דרבה ולפיכך לא תקנו בו כלום וזה נכון יותר:6ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר להלן ימים מה להלן בלולב ימים ולא לילות אף כאן בסוכה ימים ולא לילות הא ודאי אלו איתיה להאי הוה קשה לי טובא דתלינן סוכה לימים ולא לילות כלולב ואלו לעיל אמרינן דימים דלולב הוה משמע ימים ואפילו לילות כסוכה אי לאו דכתיב ביום ולא בלילה אלא דהאי דינא שקלא וטריא הוא ולא קאי. ומאי דאמרי׳ לעיל דאיצטריך ביום למעוטי לילות בלולב דלא נגמר מסוכה היינו בתר מסקנא דהכא דאסיקנא דסוכה ימים ואפי׳ לילות כימי המלואים דכתיב בהו יומם ולילה וילפינן סוכה ממלואים בג״ש דתשבו תשבו. וכי תימא והשתא בהאי שקלנא וטריינא היכי עבדינן מה מצי׳ מלולב לסוכה דשאני התם דכתיב מיעוטא ביום ולא בלילה וי״ל דאנן אמרינן השתא דהתם כתיב מיעוטא ללמד על עצמו של לולב ועל ימים של סוכה ויש כיוצא בזה בתלמוד:7ערבה בז׳ מ״ט דחי שבת. פירוש במקדש דקתני מתני׳ דאלו בגבולין לא תנן לה דמתני׳ במקדש היא והא דמיבעיא לן אמאי דחיא שבת ואע״ג דמדאורייתא היא מ״מ אית בה משום גזירה דרבה ולית׳ מדאוריית׳ וכל דלית ליה עיקר מדאוריי׳ בגבולין אע״פ שהוא מן התורה במקדש גזרינן ביה משום דרבה שהרי אפשר לו להפטר ממנה כשאינו במקדש כדאסיק תלמודא גבי לולב ובההיא מסקנא סמכינן השתא בבעיין:8ומהדרינן א״ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה. פי׳ לפי שהביתוסין חולקין בדבר שאינה מפורש בכתוב שתהא מצותה כל שבעה אפילו במקדש לא גזרו בה משום דרבה אף ע״פ שיש לחוש בה משום דרבה ופרכינן א״ה לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה דהא מדכתיב ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת וגו׳ הוא דנפקא לן ואיכא לאוקומי בשמחת הרגל בלחוד ופרקינן דהתם משום גזירה דרבה לא חיישינן לפרסומה ואקשינן דערבה נמי איכא משום גזירה דרבה וקאמרת דלא חיישינן לההיא גזירה כדי לפרסמה שהוא מן התורה:9ופרקינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה לולב לכל מסור. פירוש טעמא דערבה דחיא שבת לאו משום פרסומא הוא כדקאמרינן מעיקרא אלא משום דלית בה משום גזירה דרבה דהא שלוחי ב״ד מייתי לה וק״ל כי מייתי לה שלוחי ב״ד מאי הוי דהא גזירה דרבה בשעת נטילה היא שהיא מסורה לכל אדם ועליה אמרו שהיא דוחה שבת דאלו הבאה מבע״י ורש״י פי׳ דערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מע״ש ולמחרת אינה מצויה לינטל לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח לבדם ולא ישראל שאינם רשאים ליכנס שם ובכהנים ליכא למגזר משום דרבה דזריזים הם. ואין זה כלום חדא דא״כ לא הו״ל למתלי מלתא בהבאת שלוחי ב״ד והכי הל״ל שאני ערבה דליתא אלא בכהנים וכהנים זריזין הם שאין להבאתה ענין לזו ועוד א״כ מאי האי דפרכינן בסמוך א״ה האידנא לידחי שבת דהא ודאי השתא ליכא טעמא דלידחי שבת כדמעיקרא בב״ה דהשתא נטילת׳ ביד כל אדם ואית בה משום גזירה דרבה וכהנים בזמן הזה אינם זריזין יותר מישראל כדי שתהא ניטל׳ בכהנים דוקא ומה שפרש״י לקמן האידנא לידחי שבת ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב״ד אינו כלום דליכא זכר כל היכי דלא עבדינן לנטילה כדהויא מעיקרא ועוד דהא ודאי למאן דסבר דערבה בנטילה כדס״ד השתא וכדאסיקנא לבסוף נטילתה ביד כל אדם היתה אלא שיתרים הכהנים שמקיפין בה את המזבח לפי שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולא היה אפשר להם אלא בנטילה לבד. והנכון דהכי קאמרינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מבעוד יום והיא מזומנת לכל אדם למחר ואינו צריך לחזור אחריה וכיון שבמקדש הם נוטלין אותה ע״י שלוחי ב״ד שהם זריזין תו לית בה משום גזירה דרבה ודמי למאי דפרקינן לעיל גבי לולב הא תקוני ליה רבנן בביתו א״נ לתקנתא דשופר שתוקעין אותו בב״ד אחר התקנה דליכא משום גזירה דרבה משא״כ בלולב שהוא מסור לכל שיהא לולב משלו ויש בו משום גזירה דרבה והשתא אתי שפיר מאי דאקשינן האידנא נמי לידחו שבת ומהא תלמוד דבזמן הזה ג״כ ע״י שלוחי ב״ד הוא זכר למקדש וזהו שנהגו עכשיו שפרנסי הקהל מביאין אותה ביום ז׳ משל צבור ואין כל אחד מביא אותה לעצמו וזה נכון וברור:10א״ה כל יומא נמי לידחי. פי׳ במקדש שהיא מן התורה כיון דלית בה משום גזירה דרבה ופרקינן דא״כ אתי לפקפוקי בלולב פירוש לומר שאינו מן התורה כל שבעה במקדש כיון שאינו דוחה שבת כערבה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופרכינן ולידחי בי״ט ראשון אמרי לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דחי ואנן בעינן לפרסמה שהיא מן התורה:11ופרכינן א״ה האידנא נמי לידחי. פי׳ דהאידנא נמי ליכא משום גזירה דרבה כדכתיבנא לעיל וק״ל נהי דליכא משום גזירה דרבה הא איכא איסור טלטול מדרבנן וכיון דליתיה מדאורייתא אמאי דחינן טלטול דרבנן משום זכר למקדש בשלמא למ״ד ערבה יסוד נביאים א״ל דאתי דרבנן ודחי דרבנן אלא למ״ד מנהג נביאים בעלמא אמאי. ועוד מאי האי דפרקי׳ לא ידעי׳ בקביעא דירחא דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דאיכא משום גזירה דרבה כדלעיל. והנכון שמצות ערבה חמורה היתה בעיניהם להקפיד בה לעשות לה פרסום שהיא מן התורה במקדש מפני הביתוסים שהיו חולקים בה ולהכי אקשינן דכיון דלית בה משום גזירה דרבה דאיכא נדנוד דאיסור תורה דין הוא שתדחה שבת ולא ניחוש לטלטול דרבנן כדי לפרסמה שהוא מן התורה כשרואין שאנו דוחין דברי חכמים מפניה ופרקינן דלא צרכינן להאי פרסומא דאע״ג דחזו בייתותי׳ דלא דחיא שבת לא תלו בה משום דליתא מן התורה אלא סבורין שאנו עושין כן מן הספק שאין אנו יודעין בקביעא דירחא ולא דחינן טלטול דרבנן משום ספיקא. ופרכינן אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו כדי לפרסומה ופרקינן דלא אקלע ופירושו כי כשהיו ב״ד יושבין בעבור שנה היו מכונים לעשות כן בענין שלא יחול ז׳ של ערבה בשבת לפי שהיה קשה בעיניהם שתהא דוחה שבת כיון שאין בה אפי׳ מצוה דרבנן ולא היו רוצין ג״כ שתדחה אותה שבת מפני הביתוסים ולא היו מכונים לעשות כן בשופר ולולב אע״פ שהם מן התורה מכיון שאין בה פקפוק בייתוסים ולא היו חוששין שידחו מפני שבת. וכן אמרו בירושלמי ר׳ סימן מפקד לאלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואי אידחי תעבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא ע״כ והיינו מטעמא דכתיבנא וכן המנהג בידינו שמסר לנו הלל זכור לטוב שאין שביעי של ערבה חל ביום שבת לעולם ואף על גב דהאי פירוקא אידחיא בגמרא דילן דהא אמרי׳ דרבנן וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחיה. הלל הזקן רא׳ דבריו של ירושלמי והתקין כן כפרוקא קמא דגמרא דאמרי לא אקלע ואפשר לב״ד לעשות כן כשרואין שהדבר צריך לתקנת העולם כדאמרי׳ התם אתם ואפילו שוגגין ואפילו מועטין אין לי מועדים אלא אלו:12אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה יש שפירשו ומאן לימא לן שהערב׳ היתה דוחה שבת במקדש שמא לא היתה דוחה שאינה אלא בזקיפה ומערב שבת זוקפין אותה והואיל ובזמן ב״ה אינה דוחה שבת עכשיו שהוא בנטילה אין לנו לדחות את השבת שאין ראוי להחמיר בזמן הזה שהוא זכר למקדש יותר משעת המקדש. ול״נ דהא בהדיא תנן במתניתין דערבה דחיא שבת ביום שביעי ולא בשאר ימים אלמא אפילו למ״ד ערבה בזקיפה בלבד היתה שם דחיה לפי שהיו זוקפין אותה בכל יום ויום ולא מבערב וכך היתה מצותה. וזהו שדוחה שבת בשביעי לזקוף אותה בשבת והכא ה״פ ומאן לימא לן דערבה במקדש בנטילה כי היכי דניעבד לה בנטילה דלמא מצותה במקדש בזקיפה בלבד ואין אנו עושין לה זכר כלל בזה״ז ואפילו בחול כיון דלא אפשר לן בזקיפה סמוך למזבח שכן היתה מצותה שאין ענין לעשות נטילה זכר למקדש כך פירש מורי נר״ו. והוי יודע דמ״ד ערבה בנטילה לאו למעוטי שאינה בזקיפה דהא בהדיא תנן ובאין וזוקפין אותה למזבח אלא דקסבר דבר מזקיפה דעבדי כהנים במזבח איכא נמי נטילה וחבוט לכהנים סביב למזבח וישראל בעזרה ואסיקנא דערבה אף בנטילה מדאמרינן לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת אלמא יש חבוט ונענוע בערבה:
