1רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשטנא הא פרישנא דהיינו בשעת ברכה ולמדנו בו אע״פ שאם סח בין ברכה למעשה הוי הפסק מכיון שהתחיל בעשיית מצוה רשאי להסיח וכדברירנא בהלכות פסחים ור״ה:2הא גופא קשיא אמרת נוטלו על שלחנו אלמא פסיק. פי׳ שמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב:3ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין. פי׳ במסכת שבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא למרחץ ולא לדון ולא לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ופרקינן ל״ק התם בדאיכא שהות ביום לכתחלה לא יסעוד עד שיתפלל ואפ״ה אם התחיל לאכול אינו מפסיק מכיון שיש שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו והכא כשאין שהות ביום ליטול לולב אחר שיגמור סעודתו ולפיכך מפסיק. ואסיקנא דכל מצוה דאורייתא כגון לולב ביום ראשון ושופר וכיוצא בהם אע״פ שיש שהות ביום אם התחילו מפסיקין אבל בכל מצוה דרבנן כגון תפלה ולולב ביום שני וכיוצא בהם אי ליכא שהות ביום מפסיקין ואם איכא שהות ביום לא יתחיל לאכול עד שיעשה מצותו ואם התחיל אינו פוסק ואק״ל והא קדוש היום דהוי דאורייתא כדאיתא בהדיא בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואפי׳ הכי אמר רבי יוסי התם שאם היה אוכל מבע״י וקדש עליו אינו פוסק אלא יגמור סעודתו ואח״כ מקדש י״ל דשאני התם כיון דעסיק בסעודות היום לא אתי לאתנשויי מקדוש וכיון שהתחיל לאכול ברשות כי היה חול ולא היה לו לקדש אין מטריחין אותו להפסיק סעודתו משא״כ בזה שהגיע זמנו קודם שיתחיל לאכול כנ״ל מיהו הא קי״ל התם כשמואל דאמר שפוסק ופורס מפה ומקדש וכדברירנא בדוכתא:4הכא בי״ט שני עסקינן דהוי דרבנן. פי׳ בחולו של מועד דיקא נמי דקתני נמי שבא בדרך וק׳ דלמא הביאו ע״י עירוב או על ידי בורגנין וכ״ת דהתם בא בדרך כדרכו בחול משמע הא ליתא דאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ואלו שופר ליכא אלא ביום קדש ממש ואפ״ה קתני השכים לצאת לדרך והיינו בתוך התחום או על ידי ערוב או ע״י בורגנין ובהא נמי איכא למימר הכי וי״ל דסתם דרך אינו אלא חוץ לתחום וכדרכו בחול וכי קתני התם השכים לצאת לדרך היינו משום לולב ומגילה שאפשר ללכת בדרך ולולב דקתני היינו בימי החול א״נ דסתם כל דרך משמע ואפי׳ בתוך התחום כההיא דהתם מיהא הכא מייתורא דמתניתין דייקינן לה דבשלמא התם אצטריך למתני השכים לצאת לדרך כי מפני כן התירו לו לעשות דברים אלו משיעלה עמוד השחר דבלא״ה לא שרי עד הנץ החמה אבל הכא למה ליה למתני מי שבא בדרך הכי הול״ל מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ואגב אורחין שמעינן דחולו של מועד י״ט מיקרי מכיון דאסור בעשיית מלאכה והכי נמי משמע בריש פרקין ובמס׳ מגילה אמרינן גבי פורים י״ט לא קבילו עלייהו לפי שלא יאסר במלאכה ומה שאין אנו אומרים בחולו של מועד בתפלה את י״ט מקרא קדש הזה לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי״ט ממש שיהיו סבורין שהם שוין בקדושה מכיון ששוין בשמותם מפי מורי נר״ו:5מתני׳ מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים. פי׳ שאינו יוצא בשמיעה אלא בשעונה אחריהם שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן וצריך להוציא הכל בפיו שיצא ע״י עצמו:6ותהא לו מארה. פי׳ מפני שלא למד שאלו למד לא היו מקרין אותו אבל בשהגדול מקרא אותו ומוציאו לא אמר שתהא לו מארה שדרך הגדול להקרות לאחרים אע״פ שהם יודעין לקרות ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה ובגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו:7מקום שנהגו לכפול בו בגמרא מפרש:8גמרא ת״ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. פי׳ במס׳ ברכות שקלינן וטרינן אשה דמחייב׳ בברכת המזון אי מדאורייתא או מדרבנן למאי נ״מ לאפוקי לאחרים ידי חובתן דאי מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאוריי׳ ואתי׳ למיפשטה מהא דאשה מברכת לבעלה לאפוקי ידי חובא אלמא דאורייתא הוא ודחי׳ דלמא בדאכל בעלה שיעור׳ דרבנן דמחייב בבה״מ דרבנן לחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולפום האי תירוצא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי״ל דאשה מדאורייתא מחייב׳ מתני׳ כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתי הני ומפקי ליה והא דלא דחינן התם מעיקרא דמתניתין אפי׳ בדאכל שיעורא דאורייתא וכשהוא עונה אחריהם מה שהם אומרים שיוצא על ידי עצמו כריש׳ דמתני׳ משום דכיון דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה משמע שהם המברכין לו ובברכתם הוא יוצא והא דמייתי׳ לה הכא לאו משום דהויא כמתניתין לגמרי דאלו הכא יוצא ע״י עצמו והתם יוצא בברכתם כדפרישנא וכדמוכח בהדיא התם אלא משום דהתם נמי אמרינן תבא עליו מארה מייתינן לה הכא דהתם ודאי כשיוצא בברכתו והתירו זה לכתחלה היינו שלא בזימון דאלו בזימון דעלמא ובדיעבד ליכא למיעבד הכי לכתחלה אלא שלא בזימון היא ומפני שהוא בור יוצא בברכתם כדרך שאמרו היה אחד מהם בור וא׳ חכם מברך חכם ובור יוצא ומפני זה אמרו שתבא לו מארה כשלא למד והוא בור שיוצא בברכת אחרים שלא בזימון וכ״ש אם יודע לברך שהוא מצוה ליחלק שאם יוצא בברכתם הוא מזלזל הברכה וראוי שתבא לו מארה ואפי׳ כשהוא מזומן ע״י זמון יש בזיון לדבר שהקטן מברך לגדול אלא א״כ כשעושה כן כדי לחנך את בניו וזהו שלא אמרה ותהא לו מארה בלחוד כדתנן במתניתין אלא שחזר ואמר תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו לעולם כלומר שמברכין לו לעולם ואפי׳ ע״י זימון לפי שיש בזיון בדבר כאשתו מברכתו וכן כשבניו מברכין דומיא דאשתו דלא עביד לחנכם אבל לחנכם ולהרגילם בברכה תע״ב ובלבד כשהם גדולים וראויים א״נ כשהגיע לחנוך ובדאכל איהו שיעורא דרבנן ויש פירושים הרבה וזהו הנכון:9אמר רבא הלכתא גברוותא איכא למשמע ממנהגא דהלל. פי׳ בדורו של רבא היו נוהגין שקורין כל הצבור ההלל ואין ש״צ מוציאם ואף עפ״כ היו נוהגים לענות ולכפול לפעמים שלא לצורך כדי שיהא סימן לסדר היוצאין בקריאת אחרים וז״ש כי ממנהג ההלל שהיו נוהגין לקראתו יש ללמוד כל הלכות ודינין של הלל ליוצא ע״י אחרים וכן פי׳ רש״י ז״ל ועיקר:10הוא אומר הללויה. פי׳ המקרא את ההלל והם אומרי׳ פעם אחרת הללויה:11מכאן שמצוה לענות. פי׳ זה נהגו להיות סי׳ שהיוצא ע״י גדול עונה אחריו בתחלת זה הפ׳ הללויה ואינו סומך על השמיעה בלבד כדרך שסומך בשאר:12הוא אומר הללו עבדי ה׳ והם אומרים הללויה. פי׳ ואח״כ אנו נוהגין לקרותו כולו ביחד ולמה אנו נוהגין בתחלת הפרק שהוא אומר הללו עבדי ה׳ ואנו עונין הללויה מכאן שאם גדול מקרא אותו עונה אחריו שלפיכך אנו נוהגין כן כדי שיהא סימן כי כשגדול מקרא הלל למי שאינו בקי להוציאו יש לענות הללויה בכל פרשה זו על כל ענין וענין וכדי שלא ישתכח הלכה זו אנו נוהגין כן:13הוא אומר הודו לה׳ והם אומרים הודו לה׳ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים פרש״י שבראשי פרקים ולא סגיא ליה ליוצא באחרים שיענה הללויה וצריך לענות ראש אותו פרק ונראה מדבריו דבתוך הפרקים עונה הללויה ואפי׳ בשאר פרשיות ואינו כן אלא בכל פרק עונה בתוכו כל ענין וענין ראש הפרק כדרך שעונה בפרק ראשון הללויה שהוא תחלת הפרק וכן אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את הלל והם עונים אחריו ראשי פרקים משה אמר אשירה לה׳ והם אומרים אשירה לה׳ משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה׳ אלמא המענה בהלל הוא בראשי הפרקי׳ כלם כל א׳ וא׳ בפרקו ולא בהללוי׳ וכן פי׳ בתוספות. ובודאי דמהא דאמרי׳ מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים הוה שמעינן דינא דפרקא שעונין אחריו הללויה אלא דאיהו ה״ק שבא ללמדנו שכשם שעונין הללויה בפרק ראשון כך עונין בכל פרק ופרק ראשי פרקים ומדנקט לשון מצוה בראשי פרקים ובראש הללויה ולא נקיט הכי באידך אשמועינן דאע״ג דבאמצע הפרק שומע כעונה אע״פ שלא ענה דבראשי פרקים מיהת מצוה לענותו שלא יפטור עצמו בשמיעה:14הוא אומר הושיעה נא והם עונין אחריו הושיעה נא מכאן שאם היה קטן מקרא אותו עונין אחריו מה שהוא אומר. פי׳ שהניחו דבר זה במנהגם כדי שיהא זכר וסימן להלכה זו כי כשם שאנו עונין מה שהמקרא אומר בפסוק זה כך היוצא ע״י קטן צריך לענות בכל פסוק כדתנן ברישא דמתניתין:15הוא אומר הצליחה נא כו':16מכאן שאם בא לכפול כופל. פי׳ כשם שאנו כופלין דהא מדינא שומע כעונה באמצע הפרק ואנו נוהגין לכופלה מפני הלכה זו:17הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' פי׳ ואנו יוצאין בשמיעת ברוך הבא מפיו מכאן שאם שמע ולא ענה יצא כי הא דלא ענה לאותה דבר עצמו ולא ראש הפרק וכן הלכה שבכל דבר שיוצא ע״י אחרים שיש לו לענות אמן או דבר אחר אם שמע ולא ענה כלל כדאמרינן בעו מיניה מרבי אמי וכו׳ מיהא דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו ראוי לענות כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ולפיכך אמרו במי שנכנס לב״ה ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור תפלתו עד שלא יגיע ש״צ לקדושה לא יתחיל כדי שיאמר קדושה עם הצבור ולא סגי ליה שישתוק בתוך תפלתו מכיון שאינו רשאי לענות מ״מ יש לו לשתוק ולשמוע כדברי הגאונים ז״ל אע״פ שאינו רשאי לענות יוצא בכך וכן דעת רבותי ז״ל אבל גדול מגדולי הדור אומר שאין לו לשתוק שא״כ למה אמרו שלא יתחיל בתפלתו יתחיל וישתוק ובהכי סגי ליה שהרי שומע כעונה וממה שכתבתי יש לדון שאין בזה שום קושיא וכן דנתי לפני רבותי נ״ר:
