1גמ׳ אמר אביי ל״ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו כבר בביתו קודם שיוציאנו חייב דלאו טועה בדבר מצוה הוא שכבר השלים מצותו ופרכינן כי לא יצא בו מעיקרא הא נפיק ביה השתא כי אגבהיה מקמי דליפוק ביה דהא מדאגבהיה נפיק ביה ופרקי׳ בשהפכו י״מ שנטלו ביד שמואל וליתא שאין זה מעכב בדיעבד אלא פירושו שהפכו מלמעלה למטה ואין יוצאין אלא כדרך גדילתו כדאיתא באידך פרקין ורבה אוקמה בשנטלו בכלי דרך בזיון ולא יצא בו דלא הויא לה לקיחה תמה ומדדחקי׳ בהני שנויי כוליה האי ולא אוקים בשלא נתכוון לצאת בו כשהוציאו שמעינן דקי״ל דמצות אין צריכו׳ כונה לצאת והיינו דפרכי׳ נמי להדיא והא מדאגביה נפק ביה וזו ראיה גמורה מיהו אע״ג דכיון דאגבהיה נפק ביה שפיר מצי מברך עליה בתר הכי כיון שיש עליו לנענע עדיין שהוא שיורי מצוה וא״צ להפכו עד שיברך כמו שסבורים רבים והיינו דתקינו ברכ׳ בעל כדמוכח בפסחים משום דהגבהה קודמת לברכה לדין תורה ולפטרו מברכ׳ א״א משום כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן שלא נאמר אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא אבל כל זמן דלא גמרו מעשהו לגמרי שיש בו שיירי מצוה מברך עליו ולא מבעיא בעודן בידו אלא אפילו הגביהו ע״מ שיטלנו וינענענו קודם שיתכוין לצאת בו ונתנו לחבירו אין בכך כלום וכשמחזירו לו נוטלו בברכה ומה שאמרו עובר לעשייתן ולא אמרו קודם עשייתן אין הכונה אלא כדי שלא יקדים ברכה למעשה אלא בתוך המעשה כדי שיגמור כל הברכה והרמב״ם ז״ל שגג בזה הרבה:2הב״ע שהוציאו בכלי. פי׳ ומשום הוצאת כלי לא מחייב דבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ה״נ הכלי טפל ללולב:3א״ר הונא אומר היה ר״מ עולת העוף שנמצאת בין אגפים וקסבר חטאת העוף היא ואכלה פטור. פי׳ בין אגפי׳ שתי מקומות היו בכבש באחת מניחין עולת העוף שכולה לגבוה ובאחת מניחין חטאת העוף שיש בה זכיה לכהנים וביני ביני מקרי בין אגפים. ואמרינן מאי קמ״ל דטעה בדבר מצוה פטור. פי׳ דהכא נמי זמנה בהול שסבור שהיא חטאת ומתיירא שמא תבא לידי נותר היינו הך גירסת הספרים מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פי׳ לגבי לולב שיצא בו אחר כך וקיים מצותו אבל הכא גבי חטאת דלא עבד מצוה אימר לא ורש״י ז״ל גורס התם הוא דמצוה דרמיא עליה אבל חטאת העוף לא רמיא עליה בלחוד דאפשר בכהן אחר וגירסת הספרים עיקר. וכ״ת דליתני ההוא דחטאת העוף וכ״ש הא דרמיא עליה א״נ דעבד מצוה הא לא קשיא דההוא מימרא דרב הונא הוא ולהכי הוא דק״ל מאי קא משמע לן דהא ממתני׳ נפקא לן דאלו תנא לא תני לה בסמוך אהא דהכא:4גירסת הספרים היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרו'. פי׳ שכיון שיודע לשמור ידיו שלא יגע בטהרות עד שיטלם אע״פ שראינוהו שנגע בטהרות הרי הן טהורות ואין חוששין שמא נגעם בטומאה וכן אם יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ולא ידעי׳ מאי איכא בין שמירת ידיו לשמירת גופו שהרי הידים מכלל הגוף הם ואם יודע לשמור ידיו ואינו יודע לשמור גופו מטומאה מה תועלת יש בו הרי הוא טמא על מגע ידיו. ויש לומר דשמירת ידיו עדיף שאפילו לא נגע בטומאה אחר נטילה נפסלין בהסח הדעת משא״כ בשאר גופו ולפיכך כשאינו מוחזק אלא בשמירת גופו וידיו מטומאה אם אינו יודע לשמור ידיו גם מהסח הדעת אין אוכלין על ידיו טהרות אלא על גופו אבל כשיודע לשמור ידיו אף מהסח הדעת אוכלין טהרות אף על ידיו יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ורישא ה״ק שאע״פ שהוא טמא בודאי אם יודע לשמור אוכלין מטומאה לומר שנגעה טומאה בהם ואמר לו שלא נגע בהם הוא ולא שום טומאה נאמן אלינו ואוכלין על עדות שמירתו טהרות ואע״ג דקטן לא מהימן כלל באיסורין כדאיתא התם בפ״ק דפסחים וכדאמרינן לקמן והוא שגדול עומד על גביו ולא סמכינן עליה גופיה דאמר לן דשחיט כראוי י״ל דכי לא מהימן במלתא דהוה קאי בחזקת איסור מעיקרא והוא מעיד שיצא מאיסור להיתר כהאי דשחיטה דבהמה בחיי׳ בחזקת איסור עומדת שאין לו היתר עד שיודע כראוי מפי עד גדול שראוי להעיד אבל שמירת הטומאה דלאו סהדותא ממש הוא אלא אחזוקי טהרות בחזקת טהר׳ דמעיקרא מהימן מכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו״ם וכיוצא בו מדברים דלית בה חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו״ם מכיון שבא לכלל דעת שמיר׳ ואפשר שה״ה בחלב שחלבו עכו״ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי מפי ר׳ נרו. והא דאמרינן קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב והוא שגדול עומד על גביו והיודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ק״ל כשהוא קטן איך נושא כפיו דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו וליכא למימר דהכא גדול שהביא שתי שערות כדפירש הראב״ד ז״ל דהא קטן תניא ועוד אם גדול הוא אפי׳ אינו יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה אלא כך י״ל דהכא קטן היודע לפרוס קאמר ולא שיהא פורס אלא כיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה וההיא דאמרינן ביבמו׳ חש״ו אין חולקין להם תרומ׳ בבית הגרנות כשאינו יודע לפרוס. ואפשר לומר עוד שפורס את כפיו ולא בפני עצמו אלא שמבסם קולו בקול אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין גבי שיר של לוים שהיו לוים קטנים מסייעים להם ונקראים צעירי הלוים ואמרי לה סועדי הלוים שהיו סועדין וסומכין קולם וכן אמרו שם אין עולין למנין ואין עומדין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין:5פרק ד לולב וערבה לולב וערבה ששה ושבעה. פי׳ כדמפרש בסיפא דלאו דחו שבת אלא לולב שחל יום אחד בשבת או ערבה שחל ז׳ שלה בשבת והשתא הוי להו ז׳ וכי מקלע שבתא בשאר יומי לא דחו שבתא וה״ל ו':6ההלל והשמחה ח' פי׳ ז׳ ימי החג וי״ט האחרון שהוא עצרת והני איתנהו שפיר אפי׳ בשבת דאע״ג דקי״ל אין שמחה אלא בבשר ועיקרו בשלמי שמחה וכי מקלע שבת ביום ראשון א״א בשלמים דלמשחטינהו בשבת לא אפשר ולא למשחטינהו נמי מע״ש וי״ט משום דבעיא זביחה בשעת שמחה כדנפקא לן מוזבחת שלמים ושמחת מ״מ הא איתא לשמחה של חולין או בשאר מיני שמחות כיון דלא אפשר בבשר שלמים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר כל היכא דאפשר אבל לא לעכב:7ונסוך המים שבעה. פירוש ואפי׳ בשבת דלא הוו צריכי למדחי שבת כדאיתא לקמן:8החליל. פי׳ שהיו מנגנין בשמח׳ בית השואבה כשהולכין להביא מים לנסוך חמשה וששה לפי שלא היה דוחה שבת וי״ט א':9לולב ז׳ כיצד י״ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז׳ ושאר כל הימים ששה ובגמ׳ מפרש אמאי לא דחי לולב שבת בשאר ימים:10גמרא ושאר כל הימים אמאי לא דחי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. פירוש מסתברא דשפיר ידע תלמודא דלולב ליתיה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וכדכתיב ושמחתם שבעת ימים לפני ה׳ הוא דכתיב דהיינו בב״ה הלכך אי איתיה לולב בגבולין כל שבעה מדרבנן בעלמא הוא וכדתנן בפרקין דלעיל בהדיא וכיון שכן בגבולין כיון דמדרבנן הוא היינו דלא דחי שבת דלא תקון רבנן במקום דאיכא איסור טלטול דידהו אלא הכא אמתני׳ קיימין דמיירי בב״ה דהתם איתא להלל ולשמחהו לערבה ששה ושבעה ומשום דלולב במקדש מדאורייתא כל שבעה ולהכי מבעיא לן השתא אמאי לא דחי ליה לשבת דליתי עשה דלולב ולדחי שבת ואע״ג דאיכא איסור טלטול לידחי דהא ודאי אע״פ שאסרו חכמים טלטול במקום מצוה שאין מטלטלין מוקצה כדתנן אבל לא את האוצרות שלא יתחיל באוצר תחלה לרבי יהודה ולא יגמור לר״ש ותנן אבל לא את הטבל כו׳ אף על פי שבטול בית המדרש והכנסת אורחים מצות גדולות לא התירו מפני מצות אלו אלא טלטול היתר בדבר שאין בו אלא משום עובדין דחול כדתנן מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות מפני האורחים וביטול בית המדרש ותנן מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין בשבת הא ודאי לא אסרו חכמים כלל טלטול בדבר של מצוה קבועה של תורה היוצא בזה כדי שתאמר שחכמים שהתירו בזה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא אסרו לטלטל דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין לולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבועה ליום זה בכלל איסור זה כלל. ופרקי׳ אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או שיוציאנו מרה״י לרה״ר אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו דאיתיה אפי׳ הוה לולב ברה״ר והא קמ״ל דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאית׳ ביבמות:
