1עץ עבות אמר רחמנא מ״מ ולקמן אמרינן ערבי נחל אמר רחמנא מ״מ ופירוש שניהם דכי קפדינן אשם לווי היינו היכא דאפקיה רחמנא בשם פרטי כגון אזוב ומרור וכיוצא בהן אבל הכא כל היכא דהוי עץ עבות או שהערבה ממין הגדל על הנחל בהכי סגי דלהכי אפקיה רחמנא בשם כלל:2ת״ר יבשו רוב עליו ונשתירו בו ג׳ בדי עלין לחין. פי׳ הני ג׳ בדין לאו היינו ג׳ בדין דעלמא שהן ג׳ הדסין דא״כ היינו כוליה שיעורא ואפילו לרבי ישמעאל ומאי בעינן תו אלא פירושו ג׳ קינין שיש בכל אחד שלש עלין ופירש רב חסדא שצריך שיהו בכל אחד מן ההדסין פי׳ קץ אחד לכל הדס בראשו ונקיט לה אליבא דר׳ ישמעאל משום דלכתחלה בעיא ג׳ הדסים משום נוי אבל מדינא בהדס אחד סגי שיהא קן לח בראשו ולחין דקאמרינן למעוטי יבשין דהא אמרינן וכלן כמושין כשרים ושלא כדברי ראב״ד ז״ל. ונראין דברים דכלא מלתא תליא בראש ההדס שכשם שאם הוא לח מציל על השאר שהוא יבש כלו כך אם הראש יבש פסול ואע״פ שהשאר כלו לח מפי מורי נר״ו:3בעי רבי ירמיה נקטם ראשו מערב י״ט ועלתה בו תמרה בי״ט מהו. פי׳ והיינו דתני מעיקרו כי כשחל י״ט שהיה זמן מצותו היה פסול ונדחה ממצותו אבל כל שהוכשר מערב י״ט לא הוו דחוי כלל כדלקמן וכל שהיה כשר בשחל י״ט ואח״כ נדחה שנקטם ראשו וחזר ונראה שעלתה בו תמרה מיקרי נראה ונדחה דאיבעיא לן לקמן אם חוזר ונראה ומי שנראה ונדחה חמיר יותר מדחוי מעיקרו וכדאמרינן לקמן דחוי מעיקרו פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשיט מינה ודין הוא שאין זה שהיה דחוי ולא נכנס לכלל הכשר מעולם כזה שכבר נראה ונכנס לכלל הכשר ונדחה ממנו דכיון שיצא מן הכלל שוב אינו חוזר. והא דאתינן למפשט בעיין מההיא דכסוי הדם דהוי נראה ונדחה דחמיר בכל שכן אתינן עלה דכיון דבנראה ונדחה דחמיר טפי אמרינן אין דיחוי כל שכן בהא דבעינן דקיל טפי דהוי דיחוי מעיקרו וסלקו בתיק״ו. מיהו לקמן בשמעתין איפשט׳ דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ודכות׳ בתלמודא ואפשר דהכי נמי לא סלקא בתיק״ו אלא ההיא דכסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא ליה או מספקא ליה ולא ידעינן לאיפלוגי בינייהו למימרא דאף על גב דההוא ספיקא דחוי מעיקרא לא הוי דחוי ולקמן ברירנא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה וחוזר ונראה הוי ספיקא ואזלינן בה לחומרא. זו שיט׳ רבותי ולא נהירא וכי האי בעיא איבעיא לן במס׳ ע״ז גבי ע״ז שבטלה עכו״ם לולב מהו למצוה אי אמרינן יש דיחוי או לא ולא אפשיטא ומסתברא לי דלא דמי ההוא דהתם וההוא דלעיל דנקטה ראשו להא דהכא כיון שיש בידו למעטן ולתקנן לא חשיב דחוי אבל גבי נקטם ראשו שאין בידו להעלות בו תמרה ובידי שמים הוא דלמא יש דחוי ולהכי סלקא בתיק״ו מיהו עיקר דמלתא דר״ל ור׳ דימי דהתם ליתא דלולב של ע״ז שנטלו אפילו קודם ביטול יצא כדאמ׳ רבא הכא דמצות לאו ליהנות נתנו ואפ״ה בדיעבד בתלוש אסור להדיוט קודם בטול מדאצטריך לטעמא דלאו ליהנות ניתנו כדברירנא בדוכתא אבל לכתחלה לא יטול קודם בטול אבל לאחר בטול אפי׳ לכתחלה שרי ומשום דחוי ליכא דכיון דקודם ביטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי כנ״ל:4לימא כתנאי עבר ולקטן כו'. פי׳ ולא סגי דתהוי פלוגתא דהני תנאי אלא או בדחוי מעיקרו או בתעשה ולא מן העשוי ומעיקרא ס״ד דלא בעינן בלולב תעש׳ ולא מן העשוי ופלוגתא בדחוי מעיקרו ואסיקנא דפלוגתייהו אי חשוב תעשה ולא מן העשוי ובלולב צריך אגד קא מפלגי אלא דכ״ע דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולא אמרינן דלכ״ע דחוי מעיקרא הוי דחוי משום דהכי משמע טפי דהא הכי אסיקנא לקמן:5ואת״ל צריך אגד הזמנה בעלמא היא. פירוש כיון שהוכשר קודם י״ט לא חשיב דיחוי כלל שאין האגד עושה דחוי אע״פ שמצוה לאגדו שאין האגד הזמנה בעלמא ואינו דוחה מיהא לדברי רבי יהודה צריך לחזור ולאגדו דלא ליהוי ליה תעשה ולא מן העשוי דצריך לאגדו בכשרות למ״ד צריך אגד כדאמרינן לעיל בהדיא:6והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות ופרקי׳ דא״ל הושענא אחר'. פי׳ הרב בעל הערוך ז״ל שאף ע״פ שהוא מתוקן גמור אין דין פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה ממלאכתו אלא שעושה בלא מתכוין והביאו ראיות רבות לקיים סברא זו ולא היא כדברירנא בפרק קמא דכתובות אבל ה״פ דהא לא חשוב מתקן אלא כשצריך למצותו אבל כשאינו צריך לו אינו חשוב מתקן עד שיתכוין לו והרי הוא כמלקט אותה מהדס שוטה שאינו מתקן ואדק״ל אמאי לא שרינן ליה לכתחלה דנימא מתוך שהותרה ליקוט ענבים לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך י״ט דהא קי״ל דאית להו מתוך בצורך י״ט י״ל דלא שרינן מדין מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסוים והשתא לא עביד מצוה אלא שמתקנו למצות לא. מפי מורי נר״ו:7ת״ר הותר אגדו אוגדו בחוט שלו או באגוד של ירק. פיר׳ בכריכה בעלמא קסבר עניבה קשירה היא וכיון דלולב א״צ אגד בכריכה כל דהו סגי:8ת״ר ערבי נחל כו׳. עד הלכתא גמירא לה הקשו בתוספות אמאי לא שיילינן ולאבא שאול דדריש ערבי נחל אחת ללולב ואחת למקדש של בעל ושל הרים מנא ליה כי היכי דשיילינן לרבנן למקדש מנא להו ותירצו דאבא שאול סבירא ליה דשל בעל ושל הרים פסול ופליג אתנא דמתניתין וס״ל כרבנן דמתניתין קמייתא דאמרי ערבי נחל הגדלות על הנחל ממש ולמעוטי של בעל ושל הרי׳ ואינו נכון דהא ת״ר לקמן איזו הוא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום כו׳ ואם איתא למה להו סימנא אחרינא ת״ל שאינה כשרה אלא הגדלה על הנחל ממש אלא ודאי דכ״ע מכשרי של בעל ושל הרים והא דקתני הגדלות על הנחל פירוש אותן ערבות שדרכן על הרוב להיות גדלות על הנחל ואפי׳ הם של בעל ושל הרים והא דלא שיילינן לאבא שאול מנ״ל הא משום דאבא שאול תרתי שמעת מינה מקרא מדכתיב ערבי נפקא ליה אחת ללולב ואחת למקדש ומדכתיב נחל משמע ליה שדרכה ליגדל על הנחל אבל לרבנן דדרשי כוליה קרא לרבות של בעל ושל הרים שיילינן להו ערבה של מקדש מנא להו ואמרינן דהלכתא גמירי לה דאמר רבי יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני פירוש עשר נטיעות היינו דתנן עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן פי׳ מדאורייתא אסור לעשות עבודת קרקע בערב שביעית דהיינו יום לפני ר״ה ואפ״ה בשיש שם נטיעות ילדות שאם לא יעבדו אותם ימותו הלכה למשה מסיני שחורשין אותם כדי הצריך להם וכשהם מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן וכן אפי׳ הם אלף או יותר לחשבון עשרה לבית סאה אבל כשהן מפוזרות יותר מבית סאה אין חורשין כל בית סאה אלא חורשין תחתיהן כדי הצריך להם ודוקא נטיעות ילדות שרא רחמנא דגמרי לה הלכה למשה מסיני אבל בזקנים אסור לחרוש מה״ת כל ל׳ יום וחכמים הוסיפו יותר שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת כדאיתא בדוכתה:
