1אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא דדיקלא. פירוש הדקל שמוציא ענפים בשרשי סביבותיו וכלן אגודות בחוט בידי שמים וקי״ל מסככין בהן ולא מיתסרא משום חבילי עצים דאע״ג דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד וק״ל לרבנן ז״ל דהכא אמרינן דאגד בידי שמים לא שמיה אגד ואלו במס׳ פרה תנן אזוב שיש בו ג׳ קלחים כא׳ מפסגו ואוגדו אגדו ולא פסגו לא אגדו ולא פסגו כשר והא התם דכי לא אגדו ולא פסגו אלא שהוא אגוד מעצמו בידי שמים כשר ואע״ג דבאזוב דכ״ע צריך אגד כדאיתא לעיל אלמא אגד ביד׳ שמים שמיה אגד ור׳ זרחיה תירץ דודאי אגד בידי שמים שמיה אגד אבל הכא בגזירת חבילין אקילו רבנן ולא גזרו באגד בידי שמים משום גזירת אוצר ולא מחוור דהא חזינן בסמוך דמייתינן ראיה לאגד בשנים דהכא אי הוי אגד או לא מפלוגתא דר׳ יוסי ורבנן גבי אזוב אלמא כל דגזור רבנן הכא כעין ההוא דאוריי׳ גזור. ולפירוש שכתבתי למעלה בשם מורי נר״ו ל״ק דהא אזוב אינו צריך אלא אגד ביד ואין אגד בחוט מעכבו ולפיכך אמרו שאף על פי שפסגו ולא אגדו כשר ואף על פי שאגד בידי שמים לא שמיה אגד לית לן בה דהא אין אגד מעכב תדע דקתני התם בהדי פסגן ולא אגדן כשר דאע״ג דליכא לא אגד שמים ולא אגד אדם כשר ומיהו אנן הא כתיבנא דודאי אזוב דמצרים צריך אגד גמור בחוט כדאיתא לעיל ומתני׳ דמסכת פרה באזוב של פרה היא שנויה דלא כתיב ביה אגודה ואע״ג דכתיב קיחה קיחה רבנן סברי דלא גמרי׳ קיחה מאזוב דמצרים לאזוב דפרה תדע דהא לא גמרי קיחה קיחה דלולב מאזוב כדאיתא לעיל ואלו הוו גמירי ג״ש דקיחה קיחה בין ללולב בין לאזוב דפרה הוו גמרי ליה לפום מאי דנקטי׳ מדרבנן ומוכח בתלמוד בכמה דוכתי דג״ש דגמירי אינה אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות אלא ודאי דרבנן לא גמירי ג״ש דקיחה קיחה כלל לענין שיהא אגד מעכב אלא לענין שיהא לולב ואזוב פרה ראוי לאגד הן בשלש׳ קלחים הן בשנים והיינו דפליגי רבנן ור׳ יוסי באזוב דפרה תחלתו כמה כדאיתא לקמן ומאי דתלי תלמודא מלתא באגד לאו משום דאגד מעכב דא״כ לא אגדן ופסגן אמאי כשר אלא לומר דצריך שהיה ראוי לאגד מן התורה א״נ דרבנן ורבי יוסי התם דפליגי אמתניתין דפר׳ דס״ל דאזוב צריך אגד ס״ל כרבי יהודה דגמיר קיחה קיחה גבי לולב וה״ה גבי אזוב דכי הדדי נינהו ולדידהו אגד בידי שמים לא שמיה אגד ואם אגדן ולא פסגן פסול וכ״ש פסגן ולא אגדן והרי זה מבואר ואע״ג דאגד להו אגד בחד לא שמיה אגד פירוש אגד בדבר שהוא אחד ואגוד בעצמו כמאן דליתא דמי ולא שמיה אגד ואין בו משו׳ גזירת חבילין:2אמר רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד בשלש שמיה אגד. פירוש אם אגד שלשה דברים שמיה אגד ונקרא חבילה לענין סוכה ג״כ שנים פלוגתא דרבי יוסי ורבנן גבי אזוב דפרה ואסיקנא דלרבנן מצות אזוב מן התורה לעכב בג׳ דבלאו הכי לא שמיה אגד ולר׳ יוסי שנים מן התורה הוי אגודה ושלשה מדרבנן וקי״ל כרבנן הלכך כל שאגד שלשה עצים כאחד הויא חבילה ואין מסככין בו כרב חסדא ופליגא גמר׳ דילן אהא דאמרינן בירושלמי הכא שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זרין ויש שסבורין לומר דלא פליגי דהא רב חסדא נמי כ״ה זרין יש אלא שהם בג׳ ענפים כעין אפקותא דדיקלא ואף על גב דיליף דלא ליהוו בענף אחד ולא בשנים לרבנן דאגד בחד או בשנים לא שמיה אגד לא גמרינן מפלוגתא דאזוב אלא לענין ב׳ וג׳ אבל ג׳ דהתם ג׳ קלחים ממש והכא ג׳ ענפים גדולים בני כ״ה זרין. ול״נ דתנן מצות אזוב ג׳ קלחים ובהם ג׳ גבעולין פי׳ גבעול א׳ לכל קלח לאפוקי מדרבי יהודה דבעי התם שלשה גבעולין לכל קלח ודכ״ע אין מזין בקלחים אלא בגבעולין:3שיריו שנים. פירוש אם נפל אחד ונשתיירו שני קלחים כשרה וגרדומיו של גבעול כל שהוא דאע״ג דנשר אם נשאר ממנו כל שהוא כשרה ואית דמפרשי לה אפילו נשאר מן הקלח עצמו כל שהוא ול״נ דקלח בלא גבעול כלל לאו כלום הוא:4דרוש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככינן בהו. פירוש וליכא משום גזירת חבילין ואע״ג דאגידן למנינא בעלמא הוא דאגידן פירוש ולא שמיה אגד ולקמן נמי אמרינן דלא שמיה אגד שאינו עשוי לטלטלו בהם לא שמיה אגד לענין סוכה ואע״ג שאפשר לטלטלו באותו אגד כיון שלא נעשה לטלטלו בו כעין חבילי עצים לא גזרינן בהו ושמעי׳ שמותר לסכך בקנים הסדורין זה בזה כיון שלא נעשה לטלטלו בהם אע״פ שראוי לטלטלם כולם כאחד מפי מורי נר״ו:5הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהם. פיר׳ קשר שקושרים בראשם כאחד כשרה והא אגידי מתתאי במקום הרוחב דאע״ג דליכא אלא חד אגד הוא ומה שאמרו אגד בחד לא שמיה אגד ענין אחר הוא כמו שפי׳ למעלה:6אמר רב פפא דשרי להו. פי׳ והא קמ״ל דאע״ג דאכתי קיימי מנפשייהו כמאן דאגידי כיון דלא אגידי ממש לית לן בה:7אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהם י״ח בפסח אין חוצצין בפני הטומא׳ אע״ג דבטלינהו הת׳ לגמרי ואע״ג דבעודן לחין חזי לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהיא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו וכן פרש״י ז״ל וגריס ומביאין את הטומאה. ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכלהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון:8א״ר אבא אמר רב הבוצר לגת אין לו ידות. פי׳ דכי אתרבו ידות אוכלין לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב היינו משום דצריכי לאותן ידות אבל הכ׳ דלא ניחא ליה באותן ידות לא ואם נגעה טומאה בידות לא מיטמא האוכל ובסמוך מפרש אמאי לא ניחא לי׳ באותן ידות ורב מנשיא בר גדא אמר ד״ה הקוצר לסכך אין לו ידות דלא ניחא ליה באותן ידות כדמפרש ואזיל מ״ד קוצר כ״ש בוצר ומ״ד בוצר אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה באותן ידות שיהו מחוברות לאוכלין כי היכי דלא ליבדרין אוכלין ויהיו משומרין עם הידות:9לימא דרב מנשיא בר גדא כו׳. דר׳ אבא דאמר קוצר יש לו ידות ודאי תנאי היא דלא אפשר דתיתי מימריה כרבנן דאמרי אם פסולת מרובה על האוכלין לבדם כשרים אלמא ידות לאו כאוכלין אלא כפסולת ואיהו דאמר כאחרים אלא דרב מנשיא דאתיא כרבנן מי לימא תנאי היא כלומר דהויא דלא כאחרים או כאחרים או אפשר דתיתי מימריה אפי׳ כאחרים ומשני דהא דרב מנשיא אפילו לאחרי׳ הוא דהא דאמרי אחרים יש לו ידות מיירי בשקצרן לאכילה דניתא לי׳ בידות וחזי לטומאה ואח״כ נמלך עליהם לסכוך דכבר נחתי להו טומאה מעיקר ולא סלקא מנייהו בהמלכה בתרייתא אבל קוצר מתחלה לסכך מודו אחרים דאין לו ידות:10אי הכי מאי טעמייהו דרבנן בשלמא אי אמרת דמתנית׳ בשקצר לסכך ותנאי היא שפיר אל׳ השתא דאמרת שקצרן לאכילה מ״ט דרבנן וכ״ת כיון דאימלך עלייהו בטלה לה מחשבתו ראשונה שחשב עליה על הידות כשקצרן לאכילה והא קי״ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה וכ״ת ה״מ כלים דחשיבי ואית להו טומאה מנפשי׳ אבל ידות דלא חשיבי דטומאה דידהו משום טפלת אוכלין במחשבה נחתי לטומאה ובמחשבה סלקין מינה והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין בשלמא למ״ד בססן התיר אגדן ושנתפזרו ונתבססו גליא דעתי׳ דלא ניחא בידות ובמחשבה מוציא מידי מחשבה שפיר אלא למ״ד דוקא בססן ממש בעליו דעביד בהו מעשה אבל מחשבה לא מהניא מאי איכא למימר והכי אתיא כרבנן אליבא דידיה ופרי׳ הכא נמי פלוגתא דאחרים ורבנן בשקצרן לאכילה ונמלך עליהם לסכך ובססן ממש ופרכי׳ אי בססן ממש מאי טעמא דאחרים דאמרי לא סלקי מטומאת׳ ע״י מעש׳ ופריק דאינהו דאמרי כרבי יוסי דס״ל דאף ע״ג דבססן טמאי׳ דבסוס לא הוי גלויי דעתא דמוכח דלא ניחא ליה בהני ידות ולאו מעשה גמור הוא דאכתי חזו להפכן בעתר והכ׳ נמי סברי רבנן דאכתי לא בטלי מתורת ידות מפני שבססן דכי סתר לה לסוכה נקיט לה בגיליהו וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה כל היכא דאיכא שום תועלת בעולם באותן ידות לאוכלין בטומאתן הם עומדין אבל כשקצרן מתחלה אין דעתו ואין לו רצון באותן ידות כלל ולשון בססן למאן דמפרש היתר אגדן מלשון מתבוססת בדמיך שפירושו מתגולל ה״נ התיר האגד מתגוללין ומתפזרין בגורן:
