1אלא כי אתא רבין א״ר יוחנן בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כו׳ נראין דברים דבין למאי דמייתי לה מגדולי קרקע בין למאן דמייתי לה מפסולת גורן ויקב עפר פסול לסכך דהא לא הוי פסולת גורן ויקב שלא הוי אחד משני מיני גדולי קרקע שאמרנו דומיא דכמהין ופטריות ולפיכך נקט תקרה שאין עליה מעזיבה דאלו יש עליה מעזיבה סכך פסול הוא אפילו מפקפק ונוטל א׳ מבנתיים לא מהני ובר מפסול זה שאמרנו יש לנו פסול אחר דלא הוי צל וסכך אלא בית דירה והמסכך בו לצל בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם וגריעא טובא מסוכת יוצרים הפנימים והשתא דאתינן להכי הא דאמרי לקמן גבי בית שנפחת וחצר מוקפת אכסדרה דאי אשמועינן הכי ה״א ה״מ משום דסככה סכך כשר לאו למימרא שאם יש בהם מעזיבה הוו סכתן סכך כשר אלא ה״ק ה״א דמיירי בבית ואכסדרה שהם בתקרה שאין עליה מעזיבה דסכתן סכך כשר אבל יש עליהן מעזיבה דסכתן פסול לא אמרינן דופן עקומ׳ קמ״ל. וכן חצר שהקיפוה בדבר שאין מסככין למימרא דאפי׳ סכתן סכך פסול אמרי׳ דופן עקומה דדופן עקומה לא עבדינן ליה סכך ממש כי היכי דניבעי סכך כשר אלא כדופן חשיב ואין ישנין תחתיו לפי פירושינו הנכון וכיון שכן אתיא מתני׳ דבית שנפחת וחצר שהיא מוקפת אכסדרה אפי׳ כשיש עליהם מעזיבה כפשוטן של דברים דאפי׳ בהכי אמרי׳ דופן עקומה:2א״ר יעקב שמעת מינה דר״י תרתי. פי׳ דמפרשי תרתי מתני׳ חדא הא דאמרן בחבילי קש ואידך החוטט לעשותה סוכה אינה סוכה חדא היא משום גזירת אוצר וחדא משום תעש׳ ולא מן העשוי הוה משמע לכאורה דגזירת אוצר ותעשה ולא מן העשוי שני ענינים חלוקים הם ואינו כן דאיסור אוצר היינו תעשה ולא מן העשוי שהסוכה פסולה מן העשוי מתחלתו לשם אוצר ושלא לשם צל כדפרישי׳ לעיל והרי זה כאלו אמר חדא משום גזירת תעשה ולא מן העשוי וחדא משום תעשה לא מן העשוי ולא עבדו בה חכמים גזירה לאיסור מעשה גמור לשם צל אטו תעשה ולא מן העשוי ובחדא עבדו בה גזירה לאיסור לפיכך אסור אפי׳ לכתחלה לשם צל גזירה משום תעשה ולא מן העשוי לשם אוצר שהוא פסול מדין תורה לא ידענ׳ הי ניהו דקא׳ דעביד בה רבנן גזרה והי ניהו דלא עביד בה רבנן גזירה ואתא ר׳ ירמיה ופי׳ שפיר מדברי חייא בר אבא א״ר יוחנן דבחבילי עצים גזרו חכמים שלא לסכך בהן לכתחלה אפי׳ בכשרות לשם צל גזירה משום אוצר שפעמים מניחם שם לייבשם שהוא לשם אוצר ושלא לשם צל ונמלך עליהם לסיכוך וה״ל תעשה ולא מן העשוי ולהכי גזרו רבנן בכל חבילים אבל בחוטט בגדיש לא גזרו כלל ולא אסרו אלא בחוטט בגדיש שפסולה מן התורה אבל הרוצה לעשות סוכה לא גזרינן אטו חוטט לגמרי וקבלוה מיניה דר׳ ירמיה דודאי הכי משתמע מדר׳ חייא בר אבא אלא דר׳ יעקב לא שמיעא ליה מעיקרא מימרא דר״ח בר אבא ולהכי הוה מספק׳ ליה ואתא רב אשי ופריך לר׳ יוחנן גופיה מנא אתיא ליה הא דבחבילין עבוד רבנן גזירה ובחוטט בגדיש לא עבוד גזירה דהא שייך למיעבד גזירה בחוטט בגדיש כמו בחבילין ואיכא נמי לאוקולי בחבילין דלא למעבד בהו גזירה כמו בחוטט בגדיש וכיון שכן מנא ליה דאיכא בינייהו האי הפרש והיינו דקאמר רב אשי בלישנא דאתמהא אטו חבילי עצים וחבילי זרדים משום גזירת אוצר איכא למימר משום תעשה ולא מן העשוי כלו׳ וכי כל כך הדבר פשוט שראוי לעשות גזירה בחבילים ולא להעמידו על דינו לאסור בו תעשה ולא מן העשוי לבדו והחוטט בגדיש משום תעשה ולא מן העשוי איכא למימר משום גזירת אוצר ליכא למימר כלומר וכי כל כך הדבר פשוט שאין ראוי לגזור כלום בחוטט בגדיש אלא להעמידו על דין תור׳ ומהדרי׳ דר׳ יוחנן לא אמר הכי דודאי מסבר׳ ליכ׳ לאכרוחי הכי אלא מלישנא דמתני׳ דייק לה דגבי חוטט בגדיש תנא לישנא דפסול דאורייתא דקתני אינה סוכה כלומר אינה סוכה מן התורה והיינו כשחוטט בגדיש לגמרי ולא כשחוטט בגדיש מקצתו שכשחיטט מקצתו יש שם מתחלתו לשם צל חלל טפח במשך שבעה ולא שנינו בו פסול זה וגבי חבילי קש קתני אין מסככין דמשמע שאין עושין מהם סוכה גמורה בכשרות והיינו משום גזירת אוצר וזה מבואר מיהו אכתי אית לן למידק תנא גופי׳ אמאי עבד גזירה בחבילי קש טפי מבחוטט בגדיש ותו דהא משמע דר״י לא פליג בגזירת חבילי קש מדלא פליג עלה בההיא כדפליג בנסרים ומ״ש דמודה בגזירת אוצר ולית ליה גזירת תקרה אליבא דרב מיהא כדאיתא לקמן. וי״ל דטעמא דתנא דמתניתין דגזירת חבילין שכיחא שאדם עשוי לתת חבילי עצים על גגו לאוצר ושייך למעבד תקנתא וגזירה אבל חוטט בגדיש לא שכיח ולא גזרו בהו רבנן וכן לר״י גזירת תקרה לא שכיח שאין אדם עשוי לסכך בתקרה ישנה שבביתו דהא חזי דדמי לבית דירה משא״כ בחבילין דאפשר דטעי בה כיון דחזי דהוו עראי ורב אשי דאתמהו לעיל ולא אתי עלה מהאי טעמא משום דקסבר דחוטט נמי שכיח ושייך למיעבד בה בגזירה:3אמר רב יהודה אמר רב סככה בחצין זכרים אותם שנותנים בהם החצים ואין להם בית קבול ונקבות אותם שנותנים החצים בתוכם ויש להם בית קבול וקמ״ל דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול. פירוש אע״פ שעשוי למלאות לעולם ואינו עומד ריקן דאי לא כל בית קבול הוא עשוי למלאות לפעמים ואשמועינן דלא גזרי׳ זכרים אטו נקבות מהא שמעינן דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה אפילו מדרבנן מדשרינן לסכך בהם וכן נמי משמע בשלהי פרקין דלא אסרינן נסרים וחבילי עצים אלא משום גזירה הא מדינא מסככין בהם ושאין בו משום גזירת אוצר ותקרה מסככין בו לגמרי ואלו מקבל טומאה מדרבנן לא סגיא דלא ליפסלינהו לסיכוך מדרבנן כדגזרינן בכלהו אידך וכדאסרינן נמי באניצי פשתן כדבעי׳ למימר בסמוך וכ״ש באלו שמקבלין טומאה מדרבנן שהיה ראוי לאסור אלא ודאי ש״מ דאפילו מדרבנן אין מקבלין טומאה וק״ל דהא במסכת בבא בתרא אמרי׳ בפרק המוכר את הבית שאני פשוטי כלי עץ דטומא׳ דרבנן ובדוכתי אחריני משמע דפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדאורייתא דאמרינן בב״ק דמפץ מטמא טומאת שרץ ונבלה וטומאת מדרס וטמא מת ומוכחין לה מקראי דהוי אב הטומאה אפילו לטומאת ז׳ מדאורייתא וע״כ לא איירי במפץ של כלי בודיא דאף על גב דכלי בודיא מטמא טומאת מת וטומאת מדרס כדאיתא בשלהי פרקין מכל מקום לא הוו אב הטומאה שהרי אין להם טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו עושה אב הטומאה וכיון דעל כרחין במפץ של עץ היא שיש לו טהרה במקוה כדתנן מטה מטמא׳ חבילה ומטהרת חבילה והיינו במקוה ובספרא מייתי לה מכל כלי עץ תתחטאו ואמרי׳ נמי התם מכל כלי עץ הדף והשלחן והטבלא והדולבקין ועיקרן של דברים כך הוא כמו שפירש ר״י ז״ל שכל פשוטי כלי עץ שראויין למדרס וייחדם למדרס מקבלי׳ כל טומאה שבעולם ואפי׳ להיות אב הטומאה והיינו ההיא דב״ק ואמרי׳ בפרק אלו מומין התם דחזו למדרסות והיינו דאמרי׳ כל המטמא מדרס מטמא טמא מת אבל כל היכא דלא חזו למדרסות אי נמי דחזו למדרסות ולא ייחדינהו למדרסות לית ליה טומאה מדאוריי׳ כלל אבל מדרבנן אם הם כלים שמשמשין אדם בגופו ומשמשי משמשין כגון שלחן ודף של לישה וכיוצא בהם מטמו מדרבנן כלהו טומאו׳ לבד מטומאת מדרס ואינם נעשים אב הטומא׳ ומאי דאמרינן בספרא כל כלי עץ הדף והשלחן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דהא אמרי׳ התם השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא ומפרשים טעמא משום מסגרתו הא לאו הכי הו״ל פשוטי כלי עץ וטהורין מדאורייתא אלא ודאי דהא כדאמרן דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן בכל מקראות שנאמרו בעני׳ זה וכל היכא דפשוטי כלי עץ אינה משמשין אדם בגופו ולא משמשי משמשין אפי׳ מדרבנן אינם מקבלים טומאה והיינו כלה פרקי׳ והנה אמת הנה נכון מפי מורי רבי׳ נר״ו:4אמר רבה בר רב הונא אמר רב סככה באניצי פשתן פסול׳ והיינו כתנא דדייק ונפיץ י״מ דהאי פסולה דאורייתא הוא לפי שהן מקבלין טומאה וכן פרש״י ז״ל ולפום הא דכיון דהושני פשתן לא ידע רב מה דינם אזלינן לחומר׳ ופסולי׳ לסכך וכיון דמספק׳ ליה לתלמודא מהו הושני ומהו הוצני וחייש דלמא הושני דתיר ולא דייק והוצני דלא תיר ולא דייק אזליני נמי לחומרא ולא שרינן משום הוצני פשתן אלא כיתנ׳ דלא תיר ולא דייק ותימ׳ מן הרי״ף ז״ל שכתב בהוצני פשתן כשרה והיינו כתנא דדייק ולא נפיץ ואיכא נוסחי בהלכות דגרסי כיתנא דלא דייק ולא נפיץ ואלו גירסא קמייתא לא אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דדייק הושני הוא ולא הוצני ובתיר הוא דמספקא ליה ואידך נמי לפום מאי דאמרן דנקטי׳ לחומרא ואמרינן דכל היכא דתיר אע״ג דלא דייק ולא נפיץ הושני הוא והיא פסולה מפני ספקו של רב מיהו האי פירושא ליתא דודאי אניצי פשתן אינן מקבלין שום טומאה עד שיהא ארוג אלא דמקבלין טומאת נגעים בטווי מיה׳ דהוי שתי וערב ואפי׳ לסומכוס דמחמיר בסיכוך לא פסיל אלא בטווי לפי שמטמא בנגעים דאמרינן בפרק במה מדליקין רשב״א וסמכוס אמרו דבר א׳ רשב״א דתניא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו אלא פשתן ומפרש התם אלא פשתן שמטמא בנגעים והיינו בטווי וסמכוס מאי היא דתניא סומכוס אומר סככה בטווי פסולה מפני שהוא מטמא בנגעים הא אניצי פשתן אינם מטמאין אפילו בנגעים ותו קשיא לי היכי אפשר למיפסל סכוך באניצי פשתן כלל דהא אפילו סומכוס דמחמיר טפי לא פסיל אלא בטווי וכ״ש לרבנן דפליגי עליה וסברי שכל דבר שאינו מטמא טומא׳ מת אע״פ שמטמא בנגעים כשר וכן פרש״י ז״ל התם לכך נראה לפרש דאניצי פשתן דלא מקבלי טומאה כלל מדאורייתא כשרין לסכך אלא דרבנן פסלינהו או משום שיצאו קצת מכלל פסולת גורן ויקב כיון שנגמרה מלאכתן או מפני שהם קרובים לבא לכלל טומאה ורבנן דפליגי התם עלייהו דסומכוס ורשב״א לא אזלי לקולא וכדפרש״י ז״ל אל׳ לחומר׳ אזלי דאע״ג דלא מקבלי טומאת נגעים כיון דהוו אניצי פשתן אין מסככין בהם מטעמ׳ דפרישנא והיינו דשקיל וטריא תלמודא בהושני והוצני אי חשיב פסולת גורן ויקב ולא גזור בהו או לאו והשתא דפרישנא דפסולה דרבנן הוא אזלינן לקולא ושרינן בהושני גופייהו דספיקא דרב ספיקא דרבנן הוא לקולא ולא אסרינן אלא באציצי פשתן דדייק ונפיץ אבל הושני דדייק ולא נפיץ שרי ולא דקדק בלשונו בין הוצני והושני אל׳ בענין וכן דרכו בהרבה מקומות ויש בזה פי׳ אחרים וזהו הנכון בעיני:5א״ר יהודה הני שושי כו׳. עד כיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק פי׳ ופסולין מדרבנן וכיון דמהאי טעמא הוא יש לפסול אפי׳ לדפנות דבהא נמי שביק להו ונפיק אבל בהיגי לא פסלי׳ אלא לסכך משום דנתרי ונפלי ארישי׳ ואשולחני׳ הנ״ל:
